יבוסים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

לפי התנ"ך, היבוסים היו שבט כנעני שהתגורר בסביבת ירושלים בעת הטרום-תנ"כית (האלף שני לפנה"ס). ירושלים נקראה יבוס עד לימי המלך דוד שכבש את העיר, מאורע שהתרחש לערך בשנת 1004 לפנה"ס. ברם, לדעת חוגים דתיים אורתודוקסיים האירוע התרחש בתאריך מאוחר יותר.

ספר בראשית מתאר את הגנאלוגיה של היבוסים, וקובע שהם צאצאים של כנען:

"וּכְנַעַן, יָלַד אֶת-צִידֹן בְּכֹרוֹ--וְאֶת-חֵת: וְאֶת-הַיְבוּסִי, וְאֶת-הָאֱמֹרִי, וְאֵת, הַגִּרְגָּשִׁי:" (ספר בראשית,י', 15)

כמו כן, ספר בראשית וספר שמות מכירים ביבוסים כאחד משבעת עמי כנען שעתידו ליפול קורבן לחרב ההתנחלות השבטית. בבוא בני ישראל לכנען, 1200 לפנה"ס לערך, היבוסים נשלטו בידי אדוניצדק, משמע "שליט ירושלים". אדוניצדק השתתף בברית ערים מקומיות כנגד בני ישראל, בהן לכיש, עגלון וחברון. יהושע בן נון הביס את הברית והרג את אדוניצדק.

חרף מות אדוניצדק, היבוסים התבצרו היטב ביבוס, למרות שתפקידם בהיסטוריה הכנענית פחת. היבוסים נשארו במבצרם ההררי ושכנו עם בני יהודה ובנימין.

הפרשנות המקובלת על סיפור כיבוש ירושלים (יבוס) בידי דוד המלך (הסיפור מופיע פעמיים בגירסאות עם שינויים קלים: בספר שמואל ובספר דברי הימים) היא שיבוס הייתה המבצר החזק ביותר בכנען ונחשבה לבלתי חדירה. עקב כך טענו היבוסים, כאשר נדרשו להיכנע לדוד, כי ביכולתם להביס את דוד עם החלשים שבאנשיהם. אולם דוד ואנשיו צלחו בכיבוש העיר. יש הטוענים כי העיר נלקחה בהתקפה דרך הפיר.

אחרון היבוסים שהוזכרו בתנ"ך היה ארונה (אֲרַוְנָה), ממנו רכש דוד חלקה על הר מוריה בתקווה לבנות עליו מזבח לה'. אין לדעת מה קרה ליבוסים, אולם סביר להניח כי הם נטמעו בבני ישראל.

למרות הנאמר בספר בראשית, קרוב לודאי שהיבוסים לא היו "כנענים", כלומר תושבים מקוריים של ארץ ישראל. השם יבוסים אינו נזכר כצורתו בשום מקור חיצוני, ואף על פי כן יש כמה עדויות לגבי מוצאם מאסיה הקטנה, תורכיה של ימינו.

במכתבי אל עמרנה מן המאה הארבע עשרה לפני הספירה קרוי מלך ירושלים עבדיחיבה (או עבדיחיפה, באכדית שבה נכתבו המכתבים משמשים אותם סימנים ל'פ' ול'ב'). 'חיבה' הוא שמה של אלה ראשית חורית וחתית. שם זה שימר זכר בשמותיהם של כמה דמויות תנכיות: 'חובה', 'חביה', 'חופה', 'חופים', ואולי גם 'חובב', רובם שמות של כוהנים. שמו של מלך ירושלים בזמן דוד הוא ארונה (שמואל ב, כד, 23). פירוש שם זה 'מלך' בשפה החורית.

שם המצודה שלכד דוד: 'ציון' (שמואל ב, ה, 7), פירושו ככל הנראה 'מצודה' בשפה החתית (כלומר פירוש המילים באותו פסוק:'מצודת ציון' אינו אלא 'מצודת מצודה'). בסיפור דוד וארונה, (שמואל ב, כד, 18-25)מופיעה המילה 'מוריגים'. כל המילונים מפרשים אותה כריבוי של מורג, אבל לפי כללי הבלשנות השמית והעברית במיוחד, לא ייתכן שינוי מ'מורג' ביחיד ל'מוריגים' ברבים. הריבוי של 'מורג' יכול להיות לפי כללי העברית העתיקה 'מורגים', או מורגות' (בקמץ תחת ה'ר'). במקור שלנו נכתב 'מרגים' ללא 'ו' ועם דגש ב'ג'. מילה זאת מתאימה בדיוק למילה היוונית murike, שפירושה עץ אשל או שיטה, שני עצים הידועים מבנית אוהל מועד, ומתולדות אברהם, כלומר עצים המשמשים לענייני קודש. השפה היוונית ספגה השפעות רבות מהשפות שדוברו באסיה הקטנה, שבה שלטו במשך מאות שנים החתים, שבעצמם הושפעו מאוד מן החורים.

מילה נוספת הקשורה להשפעות חוריות-חתיות בירושלים היא המילה מוריה. אין למילה זאת שורש עברי של ממש, ולעומת זאת, ביוונית קיימת בדיוק אותה מילה: moria, שפירושה זית קדוש, או עצי הזית הקדושים שגדלים בחצרות בתי מקדש. ריבוי השמות והמילים ממקורות חתיים-חוריים-יוניים אינו מקרי, והוא מלמד על מוצאם של היבוסים מאסיה הקטנה.

יש הרואים בדברי הנביא יחזקאל (בֶּן-אָדָם, הוֹדַע אֶת-יְרוּשָׁלַ‏ִם אֶת-תּוֹעֲבֹתֶיהָ. וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לִירוּשָׁלַ‏ִם, מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ, מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי; אָבִיךְ הָאֱמֹרִי, וְאִמֵּךְ חִתִּית (יחזקאל, ט"ז, 3–2)) בסיס לקביעה כי היבוסים הם נצר חתי.