טרור יהודי בישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: אין קריטריונים לאירועים הראויים להיכנס לערך ועוד. דיון מתנהל בדף השיחה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
טרור הוא שימוש שיטתי בכוח ובאלימות, המופנה בעיקר כלפי אזרחים אקראיים וחפים מפשע, של מדינה, קבוצה אתנית או דתית, על-ידי קבוצה מאורגנת, אדם בודד, ואפילו מדינה, מתוך מטרה לגרום לדמורליזציה של הקבוצה המותקפת, לשם השגת מטרות פוליטיות.
ערך זה בא לסקור מקרי טרור שבוצעו על ידי יהודים, אחרי הקמת מדינת ישראל, בשטח מדינת ישראל או שטחי יהודה, שומרון ועזה.
הטרור שבוצע על ידי יהודים מתחלק ל:
- טרור שבוצע על ידי יהודים כנגד ערביי ישראל ופלסטינים תושבי יהודה, שומרון ועזה.
- טרור שבוצע על ידי יהודים כנגד יהודים וזרים.
תוכן עניינים |
[עריכה] עם קום המדינה
- מחתרת ברית הקנאים פעלה בין השנים 1949 - 1952, נאבקה נגד החילוניות בישראל, בעיקר בפגיעה ברכוש של מחללי שבת ומוכרי אוכל לא כשר. הציתו מסעדות, בתי קפה, אוטובוסים שנסעו בשבת, פיזרו שברי זכוכית במגרשים בהם התנהלו אירועי ספורט בשבת, ועמדו להטמין פצצה במשרד החינוך בירושלים.
- מחתרת צריפין פעלה בשנים 1951 - 1953, הציתו חנויות לא כשרות, זרקו רימון על בניין צירות צ'כוסלובקיה בתל אביב, פוצצו פצצה בקונסוליה הסובייטית ופצעו ארבעה מעובדי הקונסוליה ואת אישתו של הקונסול' והטמינו פצצה במערכת השבועון "העולם הזה",
- המחנה - פעל בשנים 1950-1953, כנראה התפלגות מתוך ברית הקנאים, שרפו מוניות ומשאיות והטמינו פצצת דמה בכנסת במחאה על גיוס נשים לצה"ל.
[עריכה] טרור יהודי כנגד יהודים
- יונה אברושמי ב1983 זרק רימון, הרג את אמיל גרינצוויג ופצע אחרים.
[עריכה] טרור יהודי כנגד ערבים בישראל
העמדה הרשמית של ממשלת ישראל, ודעת רוב מוחלט של הציבור בישראל, שוללת שימוש בטרור במאבק נגד טרור.
מול עמדה זו נשמעה טענה שיש להשתמש בטרור נגד הטרור הערבי וכך להרתיע את הערבים מפגיעה ביהודים. מצע תנועת כך כלל בתוכו סעיף הדורש שהמדינה תפעיל טרור נגד הערבים. בזמנים שונים, בעיקר בעת הדרדרות בטחונית והתגברות ההרגשה שהמדינה אינה מצליחה למנוע את הטרור הערבי, התארגנו במדינת ישראל קבוצות יהודיות קטנות אשר בקשו להיאבק בערבים באופן עצמאי וחלקן הפעילו טרור נגד אוכלוסייה אזרחית. בנוסף, בוצעו פעולות טרור בידי יהודים יחידים. רוב מעשי הטרור כוונו נגד פלסטינים, אך היה גם מקרה (רצח אמיל גרינצוויג) שבו כוון טרור נגד יהודים ממחנה השמאל אשר נתפסו בעיני המפגע כמסייעים לאויב הערבי.
פעולות כאלה נעשו לרוב על ידי יחידים מטעמים של נקמה, ומתוך תחושה שכוחות הבטחון של ישראל לא עושים מספיק כנגד הטרור הפלסטיני. אחרים הפעילו טרור ממניעים פוליטיים מדיניים - מתוך כוונה להבעיר את השטח ולטרפד מהלכים מדיניים שהם מתנגדים להם. חלק מהמפגעים הבודדים פעלו ממניעים לא ברורים אשר אח"כ הוכתרו כנובעים ממניעים אידאולוגיים.
בנוסף לאחריות של המשטרה לתפוס מבצעי פיגועים, יש לשב"כ מחלקה יהודית אשר פועלת למניעה, סיכול ופיענוח של מעשי טרור המבוצעים על ידי יהודים והיא פועלת בנחישות רבה לחשיפת טרור יהודי נגד ערבים. ישנם קולות בימין הישראלי שהשב"כ מפעיל משאבים רבים מדי ואמצעים חריפים מדי (חקירות על גבול החוקיות, סוכנים מדיחים) בסיכול פעולות טרור יהודי שהם בסך הכול תופעה שולית במדינת ישראל. על פי גורמים אלו, די שמשטרת ישראל תטפל בטרור היהודי, כבשאר הפשעים.
הטרוריסטים היהודים שנתפסו הועמדו לדין ונידונו למאסר ממושך. עד אמצע שנות השמונים של המאה ה-20, זכו טרוריסטים יהודיים בהקלות בעונשם, בהתאם למדיניות רבת שנים של מדינת ישראל להקל בעונשם של עבריינים על רקע אידאולוגי. בהמשך, הוחמרה מאוד מדיניות הענישה כלפי עבריינים אידאולוגיים, אף יותר מאשר כלפי עבריינים רגילים. עם זאת, בשנות ה-90 של המאה ה-20 קוצרה תקופת מאסרם של מפגעים יהודיים, בעקבות לחצים פוליטיים שהופעלו על נשיא המדינה, בעיקר מתוך טענה שלא ייתכן שטרוריסטים ערבים ישוחררו (בעסקאות לשחרור אסירים) ואילו טרוריסטים יהודים ירצו את מלוא תקופת מאסרם.
[עריכה] מעשי טרור יהודי נגד ערבים
- יש הרואים בפעולת צה"ל בכפר קאסם באוקטובר 1956, מעשה טרור של המדינה כנגד אזרחיה, וזאת עקב המשפט שבא בעקבות הטבח, בו נטבע המונח "פקודה בלתי חוקית בעליל".
- בראשית שנות השמונים התארגנה קבוצת מתנחלים, שכונתה המחתרת היהודית, אשר התארגנה לפגוע בערבים וחלק מפעולותיה היו טרוריסטיות.
- בשנת 2002 נעצרו מספר מתנחלים שהשתייכו למחתרת בת עין והתכוונו להפעיל טרור נגד ערבים. במהלך אינתיפאדת אל אקצה בוצעו מספר מקרי ירי נגד רכבים של ערבים ומהם נהרגו שבעה ערבים. הנשק ששימש את היורים נמצא במהלך מעצר חברי מחתרת בת עין, ועל כן ההנחה היא שהירי בוצע בידי קבוצת טרור יהודי. עם זאת, מעשי הרצח לא פוענחו.
- תנועת כ"ך הוגדרה כארגון טרור והוצאה אל מחוץ לחוק בשנת 1994 בגלל הזדהותה עם מעשי טרור והצדקתם. עם זאת, התנועה מעולם לא הפעילה טרור והסתפקה בקריאה להפעלת טרור ובהצדקה לאחר מעשה של מעשי טרור שבוצעו על ידי יהודים, חלקם אנשים שהזדהו עם התנועה.
[עריכה] טרוריסטים יהודים שפעלו כיחידים
[עריכה] ישראל לדרמן
ישראל לדרמן נולד בישראל בשנת 1936. תושב ירושלים. ב-5 באפריל 1978 היה בשירות מילואים של הג"א במזרח ירושלים. יום קודם לכן נרצח במקום חברו ליחידה על ידי פלסטינים. לדרמן הגיע לצומת מוזיאון רוקפלר ושם רצח פלסטיני בן 20, סמיר טחאן. הוא נתפס וטען שפעל מתוך הגנה עצמית אך עדותו הייתה מרובת סתירות. הועמד לדין בבית דין צבאי ושם נידון ל-20 שנות מאסר. לאחר ערעור הופחת עונשו ל-10 שנים. לאחר מכן הפחית הרמטכ"ל רפאל איתן את עונשו לשלוש שנים. בפועל ישב בכלא הצבאי כשנתיים בתנאים נוחים וזכה לחופשות רבות. בנו של טחאן (שנולד לאחר הרצח) תבע את לדרמן בבית משפט אזרחי.
גורמים שונים ובהם יוסי שריד ואורי אבנרי התקוממו בזמנו על הענישה במקרה זה בטענה שהייתה קלה מידי. לדרמן הוחזר לאחר מאסרו לשירות מילואים ובשנת 1985 הניף את דגל ישראל על הר הבית, שוב, בזמן מילואים במקום. על כך נעצר לכמה ימים. בשנת 1988 חטף תינוק פלסטיני בבית לחם ולאחר מכן תקף חייל. על כך נידון למאסר על תנאי. באוקטובר 1996 בעת שח"כ יעל דיין ביקרה בחברון שפך עליה לדרמן כוס תה רותח. על כך נידון לשלוש שנות מאסר והוגשה נגדו תביעת פיצויים אזרחית. בעבר היה פעיל בתנועת כ"ך והיה בין מועמדי מפלגת מולדת לכנסת.
[עריכה] אלן (הארי) גודמן
נולד ב1944 במרילנד, ארצות הברית. ב11 באפריל 1982, בעת שהיה בשירות צבאי, עלה לאזור רחבת הר הבית בירושלים חמוש ברובה, הרג שומר של הואקף ופצע שוטרים. הנימוק שנתן למעשה היה נקמה על הפיגוע באוטובוס בכביש החוף ארבע שנים קודם לכן. באפריל 1983 הוא נידון למאסר עולם ועוד 40 שנה. ב1988 נקצב עונשו ל32 שנה וב1996 הפחית הנשיא עזר ויצמן בעונשו ל24 שנים. באוקטובר 1997, לאחר שריצה 15.5 שנים, הוא שוחרר וגורש לארצות הברית.
[עריכה] יונה אברושמי
- ערך מורחב – יונה אברושמי
ב-10 בפברואר 1983 השליך אברושמי רימון על מפגיני "שלום עכשיו" סמוך למשרד ראש המממשלה. מפיצוץ הרימון נהרג אמיל גרינצוויג ונפצעו עוד תשעה בני אדם. הימים היו ימי מלחמת לבנון ולדברי אברושמי (לאחר שנעצר) הוא ראה במפגינים, שבאו לתבוע את פיטורי שר הבטחון שרון (שנקבעו בדו"ח ועדת כהאן), בוגדים.
נעצר בראשית 1984 בעקבות מידע מסוכן משטרתי, ועל אף שהודה במעשה בחקירה שינה אחר כך את גרסתו וסירב תקופה ארוכה להודות שזרק את הרימון. בשנת 1985 הורשע ברצח ונידון למאסר עולם. ערעורו נדחה בשנת 1987.בשלב מסוים הודה שוב ברצח וביקש הקלה בעונשו. ב1995 קצב הנשיא ויצמן את עונשו ל27 שנה. מאז שסיים לרצות שני שליש מעונשו, ב2002, ניסה להשתחרר דרך ועדת השחרורים שליד השב"ס, אך למרות שזו אישרה לו שחרור, לאחר ערעור המדינה הוא נשאר בכלא. בפנייה נוספת נדחתה בקשתו להשתחרר.
[עריכה] יהודה ריכטר
יהודה ריכטר, איש כ"ך, נולד ב1962. ב-1982, ערב פינוי ימית, נמנה ריכטר עם אלה שאיימו להתאבד כדי למנוע את הפינוי אולם הסכימו להתפנות לבקשת הרב מאיר כהנא. ב-4 במרץ 1984 ירה על אוטובוס שהסיע פועלים פלסטינים ליד מזרעת א שרקייה. מהירי נפצעו כמה נוסעים. הוא נידון לחמש שנות מאסר. שותפיו לירי, מאיר ליבוביץ' וחזן לוי, נידונו לתקופות מאסר קצרות יותר; קרייג לייטנר, שהיה אמור להיות עד מדינה במשפט, נמלט לחו"ל. משתתף נוסף בירי, מייק גוזובסקי (שעברת את שמו ליקותיאל בן יעקב והפך מאוחר יותר לאחד מראשי כהנא חי) זוכה. ריכטר והאחרים גם הציתו את מערכת העתון 'אל פג'ר'. בבחירות לכנסת ה-11, שהתקיימו ביולי 1984, היה ריכטר מועמד מס' 2 ברשימת כ"ך. כיום הוא מתגורר ומלמד באלון מורה ובישיבת 'הרעיון היהודי' בירושלים שמפיצה את רעיונותיו של כהנא.
[עריכה] דוד בן-שימול
דוד בן-שימול נולד בישראל בשנת 1965. תושב שכונת הקטמונים בירושלים. בזמן שהיה חייל, ב-28 באוקטובר 1984, ירה רקטת לאו שגנב מצה"ל על אוטובוס פלסטיני במזרח ירושלים. מהירי נהרג ג'מאל אל מטור ונפצעו עשרה פלסטינים נוספים. בן-שימול ביקש לנקום את רצח הסטודנטים ליד מנזר כרמיזן שארע באותו חודש. לאחר שנתפס הפך לאחד מגיבורי כ"ך והימין הקיצוני. נידון למאסר עולם בשנת 1985. בן-שימול עירער על ההרשעה ונדחה. עונשו נקצב ל-17 שנה ולאחר ניכוי שליש שוחרר בספטמבר 1995, לאחר שריצה 11 שנה. בראיונות הביע חרטה. לאחר השחרור התפקד לליכוד. הוא קרא לאנשים שלא לבצע מעשים כפי שעשה אולם תמך במדיניות תקיפה נגד פיגועים.
[עריכה] ניר עפרוני ואלי וענונו
ניר עפרוני ואלי וענונו הם תושבי קיבוץ דליה (וענונו היה באותה עת אסיר משוחרר שמשפחת עפרוני אימצה; עפרוני היה חייל), שרצחו ב-14 בדצמבר 1984 את עובד תחנת הדלק עומר עודה (תושב כפר מנדא) בזכרון יעקב, כנקמה על רצח החיילת הדס קדמי כמה ימים קודם לכן. לאחר הרצח שדדו את התחנה כדי שהמעשה יחשב לשוד. הרצח פוענח רק ב-1990, כאשר וענונו, שנעצר על עבירה אחרת, הודה במעשה. בעקבות הגילוי סולק עפרוני מהקיבוץ. שניהם נידונו למאסר עולם. ב-1996 קצב הנשיא ויצמן את עונשו של עפרוני ל-20 שנה וכעבור שנה ל-15. הוא שוחרר ב-1999. ב-1997 נקצב עונשו של וענונו ל-20 שנה והוא שוחרר, כנראה, לאחר ניכוי שליש, ב-2003.
[עריכה] דני אייזנמן, גיל פוקס, מיכל הלל
דני אייזנמן, יליד 1960, תושב מעלה אדומים שעבד במשטרה. ב-1985 נפגש, בפאב ירושלמי שבו עבד כבארמן (בנוסף לעבודתו במשטרה), עם גיל פוקס, חייל, תושב ירושלים, ועם מיכל הלל, סטודנטית, גם היא מירושלים. אייזנמן שיקר לחבריו שהוא איש שב"כ. השלושה שאפו לנקום על פיגועים שבוצעו, על רקע תחושה שלהם של חוסר תגובה מצד כוחות הבטחון. לאחר רצח נהג המונית היהודי דוד כספי בשועפאת, החליטו להגיב ברצח נהג מונית פלסטיני. בלילה של ה-22 באפריל 1985 עצרו אייזנמן והלל במזרח ירושלים מונית בה נהג חמיס טוטנג'י. פוקס נסע אחריהם, ברכבו של אייזנמן. בדרך למעלה אדומים ביקשה הלל מהנהג לעצור כדי להקיא. אז ניגש פוקס וביקש מטוטנג'י את תעודותיו. לאחר מכן נטל אייזנמן את נשקו של פוקס ורצח אותו. כעבור כחודש נתפסו השלושה, כנראה לאחר שהפסיכולוג של הלל דיווח למשטרה. הם הורשעו ונידונו למאסר עולם.
בגלל מצבה הרפואי הקשה שוחררה הלל לאחר 5 שנים. פוקס שוחרר לאחר 9 שנים ואייזנמן לאחר 11 שנה, בעקבות חנינה שקיבל מהנשיא עזר ויצמן. הלל הייתה מקורבת לחוגי הימין הקיצוני, חזרה בתשובה, נישאה ונרצחה על ידי בעלה. פוקס עזב את הארץ. אייזנמן התגרש במהלך מאסרו ולאחר השחרור עבר למרכז הארץ ונישא בשנית. הסרט 'משאללה' שיצא ב2004 עוסק ברצח ובו מתועדים קרוביו של טוטנג'י לצד דני אייזנמן.
[עריכה] עמי פופר
- ערך מורחב – עמי פופר
ב-20 במאי 1990, רצח עמי פופר, בן 21 אז, שבעה פלסטינים מעזה ופצע 11 בשעה שהמתינו לעבודה בצומת גן הוורדים בראשון לציון.
הרצח עורר סערה אדירה בישראל ובשטחים, שם פרצו מהומות שבהן נהרגו מפגינים מאש צה"ל. פופר נעצר בו ביום וטען תחילה שהמניע הוא חברתו שעזבה אותו. אחר כך טען שבגיל 13 נאנס על ידי ערבי וביקש לנקום. בית המשפט הרשיע אותו ברצח ודן אותו לשבעה מאסרי עולם מצטברים ועוד 20 שנה חופפות. בפברואר 1999 קצב הנשיא עזר ויצמן את עונשו ל-40 שנה.
[עריכה] סיירת הנקמה
לאחר הרצחו של הרב מאיר כהנא, 1990, התארגנו ארבעה בני נוער חברי 'כהנא חי': טל שחר, זאב וולף, נחמיה משבאום וגרשון הרשקוביץ בקבוצה שקראה לעצמה "סיירת הנקמה" ושמטרתה הייתה לנקום את הירצחו של הרב. ביום השנה השני להרצחו של הרב כהנא, בנובמבר 1992, הם זרקו רימון בשוק הקצבים שברובע המוסלמי בעיר העתיקה, ירושלים. כתוצאה מהתפוצצות הרימון, נהרג אדם ערבי אחד ורבים נפצעו. רק שמונה חדשים מאוחר יותר הצליחו אנשי השב"כ לעצור את חברי הסיירת אשר הורשעו ברצח. טל שחר נידון לחמש שנות מאסר (כי לא היה נוכח פיזית בארוע), ושוחרר לאחר שנוכה שליש מתקופת מאסרו. גרשון הרשקוביץ וזאב וולף נידונו לעשר שנות מאסר וקיבלו חנינה מהנשיא עזר ויצמן כ"משקל נגד" לשחרור השייח' אחמד יאסין, ששוחרר עקב דרישת חוסיין מלך ירדן בעקבות נסיון ההתנקשות בחאלד משעל. נחמיה משבאום, שהורשע כמבצע העיקרי, נידון לחמש עשרה שנות מאסר שקוצרו ל-10. הוא שוחרר ב2002.
[עריכה] ברוך גולדשטיין
- ערך מורחב – ברוך גולדשטיין
בפורים תשנ"ד (25 בפברואר 1994), בשעה 5 לפנות בוקר, הגיע ברוך גולדשטיין למערת המכפלה כשהוא לבוש מדי צה"ל ונושא דרגות סרן. ב"אולם אברהם" שבמערה התפללו 13 יהודים, ובהם גולדשטיין, וב"אולם יצחק" התפללו באותה עת כ-800 מוסלמים, בתפילת יום השישי שלפני תחילת צום הרמדאן. באמצעות רובה "גליל" שהיה ברשותו, רצח גולדשטיין 29 מתפללים מוסלמים ופצע 125 מהם. לאחר שאזלה התחמושת שהייתה ברשותו, הצליחו המתפללים להשתלט עליו ולהורגו. זהו המקרה הקשה ביותר של טרור יהודי בישראל.
[עריכה] נעם פרידמן
בינואר 1997, במטרה לסכל את העברת השליטה בחברון לידי הפלסטינים, פתח נעם פרידמן באש לעבר תושבים ערבים באזור כיכר גרוס בחברון. פרידמן היה חייל מנהלה מאזור אחר אשר הגיע במיוחד לחברון לצורך הפיגוע. הוא הספיק לפצוע שבעה בני אדם לפני שחיילים שהיו באזור השתלטו עליו. נעם פרידמן נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין ואושפז למשך מספר שנים בבית חולים פסיכיאטרי לטיפול ושיקום. עוד קודם לארוע נעם פרידמן היה ידוע כמעורער בנפשו וכמי שטוען שהוא המשיח. על רקע התנהגויות מעין אלו הוא סולק מישיבת מרכז הרב בה למד במשך תקופה קצרה.
[עריכה] דני טיקמן
ב13 באוקטובר 2000, בעקבות הלינץ' ברמאללה, ירה דני טיקמן, אז חייל בשירות סדיר ששירת כנשק בבסיס בחיפה, בחנויות של תושבים ערבים בחיפה. הוא פצע ארבעה עוברי אורח וגרם נזק לרכוש. מיד לאחר הירי, הסגיר עצמו לקצין ששירת עימו באותה היחידה.
בית המשפט המחוזי גזר על טיקמן 14 שנות מאסר [1].
[עריכה] אלירן גולן
אלירן גולן - (1982-2005), טרוריסט יהודי ישראלי שערך מספר נסיונות פיגוע בערבים בחיפה.
הטמין מטעני נפץ, אותם הכין בביתו, במספר מטרות ערביות בחיפה. רק חלק מהמטענים גרם לנזק. את הנזק החמור ביותר גרם מטען שהטמין במסגד בשכונת חליסה, ממנו נפצעה אחת המתפללות. ב-24 באוקטובר 2003 התפוצץ מטען שהטמין במכוניתו של חבר הכנסת עיסאם מחול. המטען הופעל כשאשתו של מחול התניעה את המכונית, אולם היא הספיקה להימלט ממנה בלא פגע לפני שהמכונית עלתה באש.
גולן נעצר ב-2 במרץ 2004 בעקבות כרוז שפרסם בו הוזהרו התושבים הערביים בחיפה מפני פיצוץ בתיהם. בעקבות החקירה נעצר גם חברו אלכסנדר רבינוביץ', חייל בחיל ההנדסה שסיפק לו את חומרי הנפץ.
גולן שהה יותר משנה בהסתכלות פסיכיאטרית, בסופה נקבע שהוא כשיר לעמוד לדין, והוגש נגדו כתב אישום שכולל חמישה סעיפים של ניסיון לרצח. ב-1 בספטמבר 2005 ניסה להתאבד בתלייה בבית המעצר קישון, וב-8 בספטמבר נפטר. [2]
רבינוביץ' הורשע בסיוע לניסיון רצח, סיוע לייצור נשק וקשירת קשר לפשע.
[עריכה] עדן נתן-זדה
עדן נתן-זדה, עריק מצה"ל, בן 19, תושב ראשון לציון שעבר להתגורר בכפר תפוח, פתח באש, ב-4 באוגוסט 2005, בתוך אוטובוס בקו 165 בשפרעם, רצח ארבעה מנוסעי האוטובוס ופצע תשעה. נוסעי האוטובוס הצליחו להשתלט על נתן-זדה ותושבים זועמים שהצליחו להיכנס לאוטובוס ביצעו בו לינץ' ורצחוהו, בעת שהיה כפות ופרוק מנשקו, אל מול חיילים ושוטרים אשר נכחו במקום.
בדיעבד נמצא מכתב קצר שהשאיר אחריו נתן-זדה כשערק מצה"ל ובו נכתב בין היתר "יהודי לא מגרש יהודי".
מעשהו של נתן-זדה זכה לגינוי מכל קצות הקשת הפוליטית ושר הביטחון שאול מופז החליט לשלול ממנו קבורה צבאית. עיריית ראשון לציון הודיעה כי נתן-זדה לא ייקבר בשטחה כיוון שבתעודת הזהות נרשם כתושב כפר תפוח אך הדבר התברר כלא נכון ולבסוף הוא נטמן בראשון לציון בטקס אזרחי, למורת רוחם של תושבי השכונה הסמוכה שטענו שאין ברצונם שאתר הקבר בשכנותם יהפוך לאתר עלייה לרגל של אנשי ימין קיצוני. חששותיהם התבדו.
מיד לאחר האירוע פתחה המשטרה בחקירת הלינץ' וכ-10 חודשים לאחר-מכן נעצרו 7 חשודים בביצועו. בעקבות מעצר החשודים בלינץ' הייתה התנגדות בקרב הציבור הערבי וכן ארגוני שמאל שונים בטענה שהממשלה אינה מתייחסת לאירוע זה כאל אירוע טרור. ב-2 ביולי 2006, שוחררו מבצעי הלינץ' למעצר בית מחוץ לשפרעם.
[עריכה] אשר וייסגן
אשר וייסגן, נהג הסעות בן 40, תושב שבות רחל שבהרי בנימין, הגיע ב-17 באוגוסט 2005 לאזור-התעשיה "שילה" הסמוכה לביתו, במסגרת עבודתו כמסיע פועלים. הוא ביקש מהמאבטח של האזור כוס מים, ולאחר מכן חטף את נשקו באיומי סכין, ופתח באש לעבר הפלסטינים שאותם הסיע במכוניתו, ולאחר מכן המשיך לאזור התעשייה וגם שם ירה לעבר פלסטינים. בפעולות אלה רצח ארבעה אנשים ופצע אחד. קצין הביטחון של ההתנחלות עצר אותו לאחר מכן. בתגובה לתקשורת אמר וייסגן שהפיגוע נעשה כדי לעצור את ההתנתקות.
בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את וייסגן ברצח ארבעת הפלסטינים ופציעת פלסטיני נוסף ודן אותו לארבעה מאסרי עולם מצטברים (נוסף ל-12 שנה על פציעה) וחייב אותו בתשלום פיצויים למשפחות ההרוגים והפצוע.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] לקריאה נוספת
- אהוד שפרינצק. 1995. בין מחאה חוץ פרלמנטרית לטרור: אלימות פוליטית בישראל. ירושלים: מכון ירושלים, פרקים ז', ח' עמודים 75-100
