משה מנדלסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

משה מנדלסון (או מנדלסזון, בגרמנית: Moses Mendelssohn, גם: ר' משה בן מנחם, רמבמ"ן, וגם ר' משה דסאו, משה דעסוי, רמ"ד; י"ב באלול תפ"ט - ה' בשבט תקמ"ו, 6 בספטמבר 1729 - 4 בינואר 1786), פילוסוף והוגה דעות יהודי-גרמני, אבי תנועת ההשכלה היהודית.

מנדלסון הוא הדמות המייצגת ביותר את ראשיתו של העידן המודרני בתולדות יהודי אירופה. במישור הגרמני הכללי השתלב מנדלסון בשיח הנאורות הגרמנית בת הזמן, פרסם ספרים ומאמרים שזכו להערכה ולתפוצה רבה, אך נאלץ להתמודד עם גילויים של חוסר סובלנות כלפי מוצאו היהודי. במישור היהודי הוציא מנדלסון לאור את כתב-העת העברי המודרני הראשון "קהלת מוסר", פרסם תרגום לגרמנית וביאור של חמשת חומשי תורה, וקיבץ סביבו חוג של תלמידים וממשיכי דרך, שמהם קמה תנועת ההשכלה היהודית. מנדלסון נתפס מאז ואילך כאבי תנועת ההשכלה, ודמותו ריכזה סביבה את ההתייחסות החיובית והשלילית לתנועה זו ולרעיונותיה.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 ילדות ונערות; המעבר לברלין 1.2 כניסה לחברת הפילוסופים; "קהלת מוסר" 1.3 פרסום ותהילה; פרשת לאוואטר 1.4 הביאור 1.5 "ירושלים"; השנים האחרונות 2 השקפת עולמו 3 מנדלסון לאחר מותו; הערכת דמותו 4 מכתביו 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] ילדות ונערות; המעבר לברלין

משה בן מנחם נולד לאביו מנחם מנדל סופר ולאמו ביילה רחל שרה בעיירה דסאו בי"ב אלול ה'תפ"ט, 6 בספטמבר 1729. מצד אמו הוא צאצא של הרמ"א. אביו היה סופר סת"ם וחינך אותו חינוך יהודי מקובל בלימוד התורה והתלמוד עם מפרשיהם. כנער צעיר הוכר מנדלסון כעילוי רב-כשרונות והחל ללמוד אצל רבי דוד פרנקל, בעל הפירוש "קרבן העדה" על התלמוד הירושלמי. כשעבר רבו ב-1743 לברלין לכהן שם כרב הקהילה עבר מנדלסון אחריו, ונכנס לעיר דרך השער היחיד שהיה מותר ליהודים להיכנס דרכו. כיהודי חסר מקצוע וחסר רכוש לא הייתה לו זכות לשבת בברלין, אבל מעמדו כתלמיד חכם אפשר לו להישאר בעיר. שקידתו על הספרים עשתה אותו גיבן, וממום זה סבל כל ימיו.

בברלין המשיך בלימודיו התורניים, אך שם החל לפנות גם לתחומי ידע נוספים. הוא החל בעידוד רבו ללמוד את ספר מורה נבוכים של הרמב"ם; ביהדות אשכנז של אותה תקופה כלל לא היו מקובלים לימודי פילוסופיה ובכללם לימוד ספר מורה נבוכים, אולם מספר שנים קודם לכן הודפס הספר ביסניץ והגיע לידי מנדלסון. בעקבות לימוד המורה החל להתעניין בפילוסופיה ובמדעים כלליים. הוא החל ללמוד אצל כמה משכילים מוקדמים: המתמטיקאי היהודי ישראל מזמושץ לימד אותו פילוסופיה יהודית ומתמטיקה, הרופא אברהם קיש - לטינית, ואהרון גומפרץ - צרפתית ואנגלית. הוא החל לקרוא בלטינית בסיוע מילון גרמני-לטיני את ספרו של ג'ון לוק על ההבנה האנושית, וממנו הגיע לשיטתם הפילוסופית האופטימית של לייבניץ וכריסטיאן וולף שלפיה עולמנו הוא הטוב שבכל העולמות. הוא אימץ השקפה זו, ועל פיה פותחה דרכו הפילוסופית.

לאחר מספר שנים של דוחק כלכלי כתלמיד ישיבה אצל רבו, החל ב-1750 לעבוד כמורה לבניו של התעשיין והסוחר היהודי יצחק ברנרד, וב-1754 החל לעבוד כפקיד בבית החרושת למשי של ברנרד. לימים הפך גם לשותף בבית מסחר זה וידע רווחה כלכלית, גם אם לא עושר של ממש. הדבר אפשר לו עצמאות כלכלית, כך שלא נאלץ להתפרנס משכר סופרים או להיסמך על רצונם הטוב של גבירים עשירים.

[עריכה] כניסה לחברת הפילוסופים; "קהלת מוסר"

ב-1753 הכיר אהרון גומפרץ את מנדלסון למחזאי גוטהולד אפרים לסינג. שני האישים התיידדו במהירות ושמרו על קשר חם כל ימיהם. בשנה שאחריה הותקף לסינג בביקורת חריפה של חוקר בשם יוהן מיכאליס על המחזה שלו Die Juden ("היהודים"), ומנדלסון כתב תשובה לביקורת שהגנה הן על לסינג והן על היהדות. ב-1755 הדפיס לסינג את ספרו הראשון של מנדלסון, Philosophische Gespräche ("שיחות פילוסופיות"), שבו דיון בפילוסופיה של לייבניץ, וגם עיסוק ביקורתי בשיטתו הפילוסופית של ברוך שפינוזה, שבאותה תקופה לא הייתה פופולרית. באותה שנה פרסמו לסינג ומנדלסון ביחד חיבור סאטירי בשם Pope, ein Metaphysiker ("פופ, מטאפיזיקאי") על שירתו של אלכסנדר פופ. חיבור שלישי שהוציא לאור מנדלסון באותה שנה בעילום שמו נקרא Briefe über die Empfindungen ("מכתבים על אודות התחושות") והוא עסק בפילוסופיה אסתטית. כל חיבוריו של מנדלסון עשו רושם רב על קהילת הפילוסופים שבגרמניה, והגיעו אף לידי מלך פרוסיה פרידריך הגדול. מנדלסון החל להשתתף באירועים חברתיים ואינטלקטואליים של אנשי הנאורות הגרמנית, ולתפוס את מקומו כפילוסוף נחשב ומשפיע. ב-1755 גם למד מנדלסון יוונית וקרא את כתבי אפלטון, שהשפיעו עליו רבות. הוא גם תירגם לגרמנית כמה יצירות של חכמי ישראל בימי הביניים כגון ר' ידעיה הפניני ור' יהודה הלוי.

ב-1755 החל מנדלסון להוציא לאור כתב עת עברי בשם "קהלת מוסר". כתב עת זה יועד להיות "כתב עת מוסרי", בסגנון כתבי העת לענייני מוסר ותיקון מידות הנפש שיצאו בראשית המאה ה-18 באנגליה, ובהם The Guardian, The Tatler ו-The Spectator. מנדלסון הצעיר הוציא את כתב העת ביחד עם אדם בלתי-מוכר בשם טוביה בוק (Bock). כתב העת עסק באסתטיקה ובקריאה להתבונן ביופיו של הטבע לצורך השגת האלוהות, והעורכים קישרו בין רעיונות אלו למאמרי חז"ל ודברי הרמב"ם על אמונה מכוח התבוננות בבריאה. בנוסף עסקו בשבח השפה העברית ואף בביקורת חברתית ומוסרית כלפי הקהילה היהודית. כתב העת התקיים לפרק זמן קצר מאוד, והפסיק לצאת אחרי שני גליונות. הסיבה להפסקת ההוצאה אינה ידועה, ולצד סיבות כמו קשיים כלכליים או מחסור בכותבים ובחומר ספרותי משערים שהתנגדותם של הרבנים לכתב העת החתרני, הגם שלא הציג את עצמו ככזה, הכריעה את הכף, שכן גישתו של מנדלסון - גם בהמשך ימיו - הייתה שלא לצאת לעימות חזיתי עם האליטה הרבנית. למרות קוצר ימיו של כתב העת - שהיה כתב העת המודרני הראשון בעברית - הוא השפיע רבות על הדור הבא של המשכילים, שהוציאו לאור את כתב העת המאסף.

במהלך מלחמת שבע השנים (1756 - 1763) פרסם מנדלסון מספר שירי שבח לממלכה הפרוסית, חלקם במסגרת פעולות של הקהילה היהודית שביקשה להראות נאמנות לקיסר ולמדינה. בתודה על סיועו לקהילה העניקו לו פרנסי הקהילה פטור ממסים, שכמוהו ניתן בדרך כלל לרבנים ולתלמידי חכמים גדולים. באותן שנים כתב ביאור פילוסופי בעברית לספר ביאור מילות ההיגיון המיוחס לרמב"ם. את הביאור מסר לסטודנט יהודי נודד מירושלים בשם שמשון הקליר שהדפיס אותו בשמו, ורק בתקופה מאוחרת יותר הודפס החיבור בשמו של מנדלסון. הוא חיבר גם ביאור עברי לספר קהלת וספר בעברית בשם "הנפש".

ב-1761 ביקר מנדלסון בהמבורג והתקבל בכבוד גדול אצל האינטלקטואלים המקומיים. הוא נפגש שם גם עם רבי יהונתן אייבשיץ, רב הקהילה, וביקש ממנו סמיכת "חבר" (דרגה מתחת לתואר "רב" אצל יהדות גרמניה). אייבשיץ נתן מכתב הערכה מלא שבחים ומחמאות למנדלסון אך סירב להעניק לו את התואר, ונימק את סירובו בכך שמנדלסון איננו נשוי, אם כי משערים שהסיבה האמיתית לסירוב הייתה התעסקותו של מנדלסון בפילוסופיה. באותה שנה התארס מנדלסון עם פרומט גוגנהיים, והתחתן עמה בקיץ 1762. מנדלסון הציג את הנישואים הללו כנישואי אהבה המבוססים על קשר רומנטי מתמשך, בניגוד לנורמה של נישואין בשידוך שהייתה נהוגה באותה תקופה אצל יהודי גרמניה. לזוג נולדו במשך השנים עשרה ילדים, אולם ארבעה מהם מתו בינקותם או בילדותם ורק שישה הגיעו לבגרות (ברנדל-דורותיאה, רייקל, יוסף, ינטה-הנרייטה, אברהם, נתן). רק לאחר נישואיו ורק בעקבות השתדלותם של ידידיו האינטלקטואלים אצל המלך זכה למעמד של "יהודי חסות שלא מן המניין", ובעקבותיו לזכויות אזרחיות שלא היו מוקנות לו עד אז. שאר בני משפחתו קיבלו זכויות אלו רק לאחר מותו.

[עריכה] פרסום ותהילה; פרשת לאוואטר

ב-1763 זכה מנדלסון בפרס ראשון בתחרות של האקדמיה המלכותית הפרוסית למדעים על ספרו Über die Evidenz der metaphysischen Wissenschaften ("על הראיות למדעי המטאפיזיקה"); בתחרות על הפרס הקדים את עמנואל קאנט, שזכה במקום השני. ב-1767 פרסם את אחד מספריו החשובים ביותר, Phädon, oder über die Unsterblichkeit der Seele ("פיידון, או על נצחיות הנפש", בעקבות הדיאלוג האפלטוני בשם זה), שבו הראה ראיות להישארות הנפש. הספר תורגם לשפות רבות, כולל עברית, ונדפס במספר גדול של מהדורות. שמו של מנדלסון הלך לפניו, הוא כונה "סוקרטס הגרמני". נסיכים גרמנים ביקשו להיפגש איתו, ומדליה מיוחדת הוטבעה לכבוד צאת הספר. מנדלסון שלח גם עותק של הספר לנפתלי הרץ וייזל, אף כי חשש שווייזל יסתייג מתוכנו של הספר; ואולם וייזל הביע התפעלות רבה מן הספר והבטיח לתרגם אותו לעברית (הוא לא עמד בהתחייבות זו, והתרגום לעברית נעשה על ידי אדם אחר רק לאחר מותו של מנדלסון). האקדמיה של ברלין בחרה בו ב-1771 להיות חבר מן המניין, אבל המלך פרידריך הגדול ביטל את הבחירה בגלל יהדותו של מנדלסון. מעשה זה היה למנדלסון תזכורת בלתי-נעימה לכך שגם בחברה הגרמנית הנאורה של המאה השמונה עשרה עדיין הוא מופלה לרעה בתור יהודי. תזכורת נוספת, מטרידה בהרבה, קיבל עוד לפני כן, בפרשת לאוואטר.

יוהן קספר לאוואטר (או לפאטר, Lavater) היה איש דת נוצרי מציריך שעסק גם בפילוסופיה וחקר את מדע הפיזיוגנומיה (הכרת תכונת האדם על פי קלסתר פניו). בביקוריו בברלין התרשם מאוד מדמותו של מנדלסון ומהגותו, ובהיותו נוצרי אדוק הגיע להחלטה שעליו להביא את מנדלסון אל הנצרות. ב-1769 תרגם לאוואטר לגרמנית את ספרו של הפילוסוף השוויצרי שארל בונה על הראיות לנכונות האמונה הנוצרית, ובראש התרגום פרסם מכתב הקדשה למנדלסון. במכתב קרא למנדלסון להפריך את ראיותיו של בונה, או להודות בנכונותן ולהמיר את דתו לנצרות. מנדלסון נקלע למצב בלתי-אפשרי, שכן לא היה חופשי להציג טיעונים כנגד הנצרות מפחד הצנזורה ודעת הקהל, ומצד שני הימנעות מתגובה הייתה מתפרשת ככניעה וכהודאה בטענות לאוואטר. ואולם מלבד המתח הפוליטי והפילוסופי, גרם מכתבו של לאוואטר למנדלסון עוגמת נפש רבה בהראותו כי על אף הכבוד וההערכה הרבים שזכה להם מנדלסון ועל אף תפיסות הנאורות והסובלנות של האינטלקטואלים הגרמנים עדיין היה מעמדו של אדם יהודי נחות מזה של הנוצרי, ועדיין היה נזקק להתגונן מפני נסיונות להמרת דת. מנדלסון השיב ללאוואטר באיגרת פומבית שנקראה "איגרת אל האדון הדיאקונוס לאוואטר" ובה כתב כי הוא נשאר ביהדות משום שהוא משוכנע בצדקתה. הוא היה מוכן לקבל את תורותיו של ישו במה ששייך לחלק המוסרי שבהן, אולם כלל וכלל אין הוא מקבל את התפיסות הדתיות של הנצרות. הוא גם הדגיש, כי היהדות, בניגוד לנצרות, אינה עוסקת במסיונריות ובכפייה על בני דתות אחרות, ולכן היא דת סבלנית ונאורה יותר. הוא הודה כי גם ביהדות יש דברים שלא לרוחו ובהם אמונות תפלות ומנהגי שטות, אבל אין בהם כדי לגרום לו לנטוש את דתו.

לאוואטר אמנם השתכנע מן הדברים והתנצל על שגרם למנדלסון עוגמת נפש, אולם הפולמוס המשיך להתנהל בין אנשי רוח בברלין. גם בין היהודים היו שלא רוו נחת מהסתייגויותיו של מנדלסון מן היהדות. מנדלסון עצמו חלה במחלת לב ונאלץ למעט במשך חודשים ארוכים בפעילות אינטלקטואלית. כתוצאה מפרשת לאוואטר החל להסב את תשומת לבו ותחומי עיסוקו מפילוסופיה כללית לעניינים יהודיים. הוא החל לפעול לשיפור מעמדם של היהודים ודחף להפצת השכלה וליציאה של היהודים מן הגטו התרבותי. פרסומו הרב ומעמדו הנכבד גם הפכו אותו לכתובת לקהילות יהודיות שביקשו שיתערב לטובתן אצל השלטונות הפרוסיים בעניינים שונים. בעקבות אחת מן הפניות הללו פרץ פולמוס הלנת המתים: בעקבות התפתחויות במחקר המדעי והרפואי הוציא ב-1772 הדוכס של מחוז מקלנבורג-שוורין הוראה שלפיה אסור לקבור אף אדם עד שיעברו שלושה ימים ממותו, מחשש שהמיתה היא רק למראית עין. מכיוון שהוראה זו מנוגדת להלכה שלפיה אסור להלין את המת, פנו יהודי המקום למנדלסון וביקשו שיפעל לביטול הגזירה. מנדלסון אמנם נענה לבקשתם, אך לגופו של עניין היה בדעה שהוראת הדוכס היא הגיונית ומסתברת, ואין כל סיבה לבטל אותה. הוא התכתב בעניין זה עם רבי יעקב עמדן והגן על גישתו, עד שהלה הורה לו לחדול לדון בעניין שכן "בלאו הכי רבו המתלוננים על מעלתו שמגדל כלב" (כלומר, עוסק בפילוסופיה ובחכמות חיצוניות). ב-1776 ביטלה פרוסיה (להלכה בלבד) את זכותם של היהודים לדון בעצמם בענייניהם, וביקשה מרב העיר ברלין, צבי הירש לוין, להכין לה סיכום של דיני המשפט העברי בענייני נישואין וממונות. לוין, שלא היה בקי בגרמנית, פנה אל מנדלסון, והוא אכן חיבר את הסיכום בשם Ritualgesetze der Juden. הקהילה היהודית בברלין מינתה אותו לפרנס, והוא מילא כמה תפקידים במוסדות הנהגת הקהילה.

ב-1777 נסע מנדלסון לסיור בכמה מערי גרמניה. כשהגיע לדרזדן נדרש לשלם בשער העיר את המס המוטל על כניסת יהודים ובקר. כשגילו זו שלטונות העיר התנצלו עמוקות והשיבו לו את הכסף, אך האירוע הותיר את רישומו אצל מנדלסון. בביקורו בקניגסברג נפגש עם עמנואל קאנט.

[עריכה] הביאור

בסוף שנות השבעים החל מנדלסון להקדיש תשומת לב רבה למפעל שיהפוך לאחד מן החיבורים החשובים ביותר של תנועת ההשכלה היהודית, והוא הביאור העברי והתרגום לגרמנית שלו לתורה. לפי דבריו של מנדלסון עצמו במבוא לביאור, מלכתחילה התכוון לחבר את הביאור רק לצורך חינוך בניו. ואולם ר' שלמה דובנה, שהיה אז מורה לבניו של מנדלסון, הציע לו להוציא את הביאור לרשות הכלל, ומנדלסון הסכים. לפי עדויות אחרות, מראש התכוון מנדלסון להפיץ את התרגום והביאור כדי לקרב את היהודים להשכלה ולפתוח בפניהם צוהר לשפה הגרמנית ובאמצעותה לתרבות הגרמנית. מטרה נוספת הייתה להציג ליהודים המשכילים אלטרנטיבה לפרשנות הנוצרית ולתרגומים הנוצריים של המקרא, ומנגד להרחיק אותם מהתרגומים ליידיש, שבעיניו של מנדלסון היו לא מדויקים בגלל אי יכולתה של היידיש להכיל את הרעיונות המורכבים של המקרא. מנדלסון החל לרכז את כתיבת הביאור, בסיוע כמה מידידיו המשכילים, ואת הדפסתו והפצתו. ב-1778 הוציא לאור שלמה דובנה באמסטרדם עלון מקדים בשם "עלים לתרופה", שנועד לאסוף חותמים על הביאור, ובו דוגמאות קצרות של התרגום ושל הביאור. כמה מאות יהודים מקהילות ברחבי אירופה חתמו כמנויים על הביאור וסייעו במימונו.

אף על פי שבידי מנדלסון כבר היו הסכמות של רבנים, ובהן הסכמה של רב העיר ברלין צבי הירש לוין והסכמה של בנו, שאול ברלין, שאז עוד היה רב הקהילה בפרנקפורט על נהר אודר, הוא נמנע מלצרף אותן לכרכים הראשונים של הביאור, בנימוק שחיבור בגרמנית איננו צריך הסכמות מרבנים. ואכן עד מהרה התעורר קצפם של הרבנים על התרגום, ובראשם רבי רפאל הכהן מהמבורג, שאיים בהטלת חרם על הביאור, ורבי יחזקאל לנדא מפראג, בעל ה"נודע ביהודה". הרב לנדא חשש, שהתרגום לא יסייע ליהודים בלימוד המקרא, אלא להיפך, יהפוך את המקרא לכלי שישתמשו בו המשכילים ללימוד גרמנית; חששו זה התאמת בדורות הבאים של ההשכלה, בעיקר במזרח אירופה, שבהם היה התרגום של מנדלסון ספר העזר העיקר בידי המשכילים ללימוד הגרמנית הגבוהה. הרב לנדא עצמו תמך בתרגום מתחרה לגרמנית, שבו נעשה שימוש במשלב נמוך ועממי יותר ולא בגרמנית התרבותית והאליטיסטית שהשתמש בה מנדלסון. כשהתגברו צעדי הקנאות מצד הרב רפאל הכהן, דאג מנדלסון להחתים כמנוי על הביאור את מלך דנמרק ויורש העצר שלו, ששלטו אז על המבורג, והרב הכהן נאלץ להפחית את מעשי המחאה מצדו.

כרכי הביאור, שמנלדסון קרא לו "נתיבות השלום", יצאו לאור בזה אחר זה בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים. מנדלסון עצמו כתב את התרגום לגרמנית (באותיות עבריות) לכל התורה, ואת הביאור לפרשת בראשית, לחומש שמות כולו ולכמה פרשות בחומש דברים, וכן שימש כעורך לביאור כולו. שלמה דובנה סייע בידו בעריכה, חיבר את הביאור לשאר חומש בראשית והוסיף הערות דקדוקיות, אולם מסיבות לא ברורות עזב את המפעל באמצעו ונסע לעירו. מנדלסון עצמו כותב שהסיבה לכך קשורה בהוצאות הכספיות המרובות שהיו בהדפסת הביאור, אך משערים שסיבות נוספות מעורבות בעניין, ובהן סכסוך על רקע העריכה שערך מנדלסון לדברי דובנה והשמטת קטעים ארוכים מההקדמה שחיבר דובנה לספר שמות, או לחץ מצד הרבנים על דובנה שיחדל להשתתף במפעל האפיקורסי של מנדלסון. את הביאור לספר ויקרא כתב נפתלי הרץ וייזל, שחיבר גם שיר הלל לביאור בשם "מהלל רֵע" (במקור: מהלל ריע) שנדפס בראש הביאור לספר שמות. את הביאור לספר במדבר כתב אהרון פרידנטאל, ואת הביאור לכמה פרשות מספר דברים כתב הרץ הומברג. הכרך האחרון של הביאור למקרא יצא ב-1783, ואז הדפיס מנדלסון גם מבוא לביאור כולו בשם "אור לנתיבה". בצדדים הכספיים והמנהליים של הדפסת הביאור סייעו למנדלסון אחיו שאול וידידו-תלמידו דוד פרידלנדר. מנדלסון חיבר גם תרגום לתהלים ולשיר השירים וביאור לקהלת. אחרי מותו המשיכו המשכילים את המפעל, וכתבו תרגום וביאור לכל המגילות ולהפטרות כל השנה.

[עריכה] "ירושלים"; השנים האחרונות

בשנת 1781 פנו אל מנדלסון יהודים מאלזס, שהוטרדו מתעמולה אנטי-יהודית, וביקשו ממנו לסייע להם להגן על השקפות היהדות ולהוכיח כי היהודים יכולים להיות אזרחים טובים ומועילים למדינה. מנדלסון פנה לידידו הנוצרי כריסטיאן וילהלם דוהם (Dohm) והציע לו ליטול על עצמו את המשימה. דוהם נענה לאתגר וחיבר את הספר Über die bürgelische Verbesserung der Juden ("על הטבת מצבם האזרחי של היהודים"). בספר טען דוהם כי אין מניעה כללית שהיהודים יהיו אזרחים טובים במדינה, אלא רק בעיות מקומיות; הוא הוסיף גם שרצוי להשאיר בידי היהודים את החופש לדון על פי דיניהם, לרבות את הזכות להחרים ולנדות את בני הקהילה לפי הצורך. הוא אמנם הסכים גם עם דעתו של המלך פרידריך הגדול, שאין להרבות יותר מדי את מספרם של היהודים באוכלוסייה, וקבע שיש צורך לתקן ליקויים רבים שלוקים בהם היהודים במנהגיהם ובתכונותיהם.

מנדלסון ראה צורך להגן על חלק מדברי דוהם וגם לערער על כמה מטענותיו, ולכך הקדיש את ההקדמה לספרו של מנשה בן ישראל "לתשועת ישראל", שתרגם לפי בקשתו מרכוס הרץ מאנגלית לגרמנית ב-1782. בהקדמה קבע מנדלסון כי הדעות הקדומות וההתייחסות המפלה כלפי היהודים עדיין קיימים בגרמניה של זמנו. הוא הסתייג מדעתו של דוהם שיש להגביל את שיעור היהודים במדינה, ובעיקר תקף את טענת דוהם שיש להשאיר בידי הרבנים היהודים את זכות החרם והנידוי. מנדלסון, שכזכור נתקל בנסיונות להחרים את ביאורו למקרא (אם כי לא אותו עצמו), עקב ב-1782 מקרוב אחרי הפולמוס סביב החוברת "דברי שלום ואמת" שהוציא ידידו נפתלי הרץ וייזל באותה שנה. הרבנים שהתנגדו למהפך בחינוך היהודי שהציע וייזל החרימו את החוברת שלו ושקלו להחרים גם את וייזל עצמו, ומנדלסון פעל (עם אחרים) מאחורי הקלעים כנגד כוונה זו. הוגי דעות נוצרים בברלין שעקבו אחרי הפרשה התקיפו את מנדלסון: הוא קורא לנאורות וליחס סובלני כלפי בני עמו, והנה מנהיגי הקהילות היהודיות - הרבנים - משתמשים באמצעים קיצוניים באי-סובלנותם כדי לכפות דעות והשקפות על בני הקהילה. חיבור אנונימי בשם Das Forschen nach Licht und Recht ("החיפוש אחר האור והצדק"), שחיבר כנראה הסופר הדאיסט אוגוסט קראנץ, תקף אותו מפורשות בעניין זה.

מנדלסון, שהיה מותקף גם מן הצד הנוצרי וגם מן הצד היהודי, החל לחבר בתגובה ספר שבו ישטח את השקפתו בענייני היהדות והנצרות. ב-1783 הוציא לאור את Jerusalem, oder über religiöse Macht und Judentum ("ירושלים, או על שלטון דתי ועל יהדות"). בספר זה, שנחשב לספרו החשוב ביותר, קרא לסובלנות דתית ולהכרה בזכויות היהודים. לשיטתו, אין זה מתפקידה של ההנהגה הדתית לכפות דעות והשקפות, אלא רק בתחום המצוות והמעשים. כנגד הטענות על החרמות שהוציאו הרבנים קבע כי היהדות היא דת סובלנית יותר מן הנצרות, משום שאין היא מצווה על השקפות אלא רק על מצוות מעשיות; והיא מענישה רק על חטאים הפוגעים בקהילה, רק על מעשים ולא על השקפות. ב"ירושלים" גם יצא מנדלסון במפורש כנגד התבוללות של היהודים בנוצרים, או במונחי תקופתו "אחדות האמונות". הרעיון ליצור "דת טבעית", דאיזם, שתתאים גם לנוצרים וגם ליהודים, הוא למעשה כפיית אמונה בדרך אחרת ועל כן הוא מנוגד לנאורות ולסובלנות. השקפות אלה הביאו אותו להסתייג גם מכתב הסובלנות שהוציא ב-1782 קיסר אוסטריה יוזף השני, בניגוד לווייזל ולהרץ הומברג שראו בו פתח למהפכה ביחס אל היהודים.

בשנות השמונים החלה להתגבש באופן מעשי תנועת ההשכלה היהודית. המשכילים הצעירים ראו עצמם כתלמידיו של מנדלסון, ואולם הוא עצמו לא השתתף באופן מעשי בפעולות. "חברת דורשי לשון עבר", הארגון המסודר הראשון של תנועת ההשכלה, הוקמה על ידי יצחק אייכל ואחרים בקניגסברג, ולא בברלין, עיר מגוריו של מנדלסון. הוא גם לא פרסם חומר משלו ב"המאסף", כתב העת של המשכילים, ורק מסר לעורכים לפרסום את חילופי המכתבים שלו עם ר' יעקב עמדן בשאלת הלנת המתים. הוא העדיף לפרסם את מאמריו ב"ירחון הברלינאי", Berlinische Monatsschrift, וב-1783 התקבל כחבר של כבוד ב"חברת יום רביעי", האגודה הסגורה והחשאית של האינטלקטואלים בברלין.

ביתו של מנדלסון ברחוב שפנדאו 68 בברלין היה מרכז של עיון אינטלקטואלי והגות פילוסופית. בסלון של מנדלסון התארחו פילוסופים והוגי דעות יהודים ונוצרים ועסקו בענייני העולם והשעה. בשבתות באו בעיקר אורחים יהודים, ודנו בנושאים מן העולם היהודי. בין ידידיו ואורחיו של מנדלסון היו כאלה שכבר עשו שם לעצמם באותו זמן, כגון שלמה מימון, נפתלי הרץ וייזל ומרכוס הרץ, ועוד רבים שעתידים היו להפוך לדמויות מרכזיות בתנועת ההשכלה היהודית, ובהם דוד פרידלנדר, הרץ הומברג (שלימד את בניו של מנדלסון, והמשיך לעמוד עמו בקשר מכתבים), יצחק אייכל, יצחק סטנוב, מנדל לפין ואחרים. בשנותיו האחרונות לימד בשעות הבוקר המוקדמות שיעורים למשכילים צעירים על הוכחות לקיום האלוהים, וב-1785 הוציא לאור שיעורים אלה כספר בשם Morgenstunden ("מועדי שחר").

ידידו לסינג כתב בשנותיו האחרונות את המחזה "נתן החכם", שהדמות המרכזית בו מבוססת על מנדלסון. לאחר מותו של לסינג ב-1781 יצא הפילוסוף פרידריך יאקובי בהכרזה כי לסינג היה למעשה פנתאיסט ואתאיסט והחזיק בדעותיו של שפינוזה. מנדלסון, שתכנן בתחילה לכתוב את תולדות חייו של לסינג, יצא להגנתו בחיבור בשם An die Freunde Lessings ("אל ידידיו של לסינג"), ובו פרס בהרחבה את טענותיו נגד שפינוזה והפנתאיזם וקבע כי לסינג לא אחז בהשקפות שפינוזיסטיות. חיבור זה, יחד עם "מועדי שחר", פתח את "הפולמוס הפנתאיסטי" שהתנהל בשנים הבאות בין הוגי דעות בברלין סביב תורתו של שפינוזה. ואולם מנדלסון לא הספיק להשתתף בו, שכן טרדות הוצאת הספר לאור גרמו לו להצטננות קשה, והמחלה הביאה למותו בה' בשבט תקמ"ו, 4 בינואר 1786, בן 56. הוא נקבר בהלוויה מכובדת ורבת משתתפים בבית הקברות היהודי הישן בברלין.

[עריכה] השקפת עולמו

השקפת עולמו של מנדלסון מצויה גם במרחב הפילוסופי הכללי וגם בתוך עולם האמונות והדעות היהודי.

במרחב הפילוסופי הכללי החזיק מנדלסון בשיטה הפילוסופית האופטימית מבית מדרשם של לייבניץ וכריסטיאן וולף, שלפיה עולמנו הוא "הטוב שבכל העולמות". במחלוקת שבין הנאורות בנוסחה הצרפתי, שגרסה יציאה אקטיבית מול המסורת והעולם הישן, ובין הנאורות בנוסח הגרמני שהייתה סובלנית יותר וקראה לפעולה הדרגתית ומתונה היה מנדלסון מן המנסחים הברורים ביותר של מחנה הנאורות הגרמנית. הוא קרא להנחלת ערכי הסובלנות הדתית והרחבת ההשכלה בדרך של שכנוע והסברה לאורך זמן.

בניגוד לכמה מתלמידיו כגון דוד פרידלנדר לא היה מנדלסון דאיסט במובן המלא של המילה. הדת - ובפרט היהדות - לשיטתו מחויבת להחזיק גם במצוות מעשיות. הוא ראה בניסיון לאחד את המאמינים הנוצרים והיהודים תחת כנפי האמונה הדאיסטית ב"דת הטבעית" דרך סמויה של כפייה דתית. הוא התנגד בחריפות גם לתפיסה הפנתאיסטית מבית מדרשו של שפינוזה. לשיטתו האמונה באל ניתנת להוכחות רציונליות והיא מחויבת מן השכל האנושי; וכמסקנה מכך יכולים להיות עקרונות תאולוגיים משותפים בין הדתות. הנצרות כופה על מאמיניה השקפות המנוגדות לשכל, וגם פועלת במסיונריות להפיץ את השקפתה גם למי שאינם נוצרים, ומשום כך היא פחות דת נאורה וסובלנית מן היהדות.

בניגוד לעיקרי האמונה, המצוות המעשיות אינן מסורות לכל יחיד להחליט עליהן לפי שיקול דעתו העצמאי, אלא מקור חיובן נובע מן הסמכות הדתית. כלומר, אין "דת נגלית" אלא רק "הלכה נגלית". משום כך רשאים המוסדות הדתיים לכפות על היחיד את קיום המצוות המעשיות - בעיקר את אלה הנחוצות לצורך שמירה על קיום הקהילה הדתית ואורח חייה - אבל אין הם רשאים לכפות על היחיד עניינים שבתחום האמונות והדעות. התגלות האל אין מטרתה להציג לאדם משנה תאולוגית, שכן אליה הוא יכול להגיע בעצמו בכוח העיון הרציונלי, אלא לפרוס בפניו את המצוות המעשיות שאינן מוסקות בכוח השכל. משום כך גם אין זהות בין המצוות המעשיות של היהדות לאלה של הנצרות, בניגוד לטענתם של הדאיסטים. היהדות גם מעולם לא קבעה מצווה או חובה להאמין בעקרונות מסוימים, אלא חייבה רק לקיים את ההלכה, שעוסקת במעשים בלבד, מעשים שמטרתם ליישם את העקרונות הדתיים המופשטים בחיי הקהילה והפרט.

את ההשקפות האלה יישם מנדלסון בתוך המרחב היהודי. לפי השקפתו שאין זכות לקהילה לכפות דעות על היחידים בתוכה, התנגד לשימוש של רבנים בכלי החרם והנידוי כלפי הוגי דעות שהציגו אלטרנטיבות בתחום ההגות וההנהגה לאליטה הרבנית. בצעירותו הוציא לאור את כתב העת "קהלת מוסר", ובו ניסה להציג ליהודים בעברית רעיונות של אסתטיקה, של אופיטימיות ושל עבודת האל מתוך הכרת הטבע והבריאה, בניגוד לקו הקפדני והקודר שהטילה ספרות המוסר בסגנון "קב הישר" שהייתה נפוצה באותה תקופה ביהדות אשכנז. הוא פעל לעידוד השימוש בשפות תרבות גבוהות - עברית לצרכים תוך-יהודיים וגרמנית לצורכי תרבות כללית - על חשבון השימוש ביידיש, שהייתה בעיניו ובעיני רוב המשכילים אחריו "ז'רגון" נחות ומשובש. עם כל השקפותיו אלה, לא תמך בגישות שקראו להתנגשות חזיתית עם העולם הרבני, והעדיף לפעול בדרך של שכנוע והפצת רעיונות. כשפתחו בשנותיו האחרונות המשכילים הצעירים שורה של חזיתות כנגד האליטה הרבנית, בין אם על רקע פולמוס "דברי שלום ואמת" של וייזל, בין אם על דפי המאסף ובין אם באירועים אחרים, לא השתתף מנדלסון בפרובוקציות, והעדיף לפעול מאחורי הקלעים ובדרכים שקטות.

רעיונות לאומיים במשמעות המודרנית לא היו מוכרים למנדלסון כפי שלא היו מוכרים לכל בני תקופתו. הוא אמנם התנגד להתבוללות דתית או דמוגרפית של היהודים בנוצרים והאמין שהיהודים צריכים להמשיך לקיים את כל המצוות המעשיות ולהישאר קהילה עצמאית, אבל סבר שלא יכול להתקיים שלטון ריבוני של היהודים על עצמם במדינה משלהם. כשהעלו בפניו רעיון מעשי ברוח זו, השיב כי העם היהודי אינו מוכן עדיין למפעל כזה ואין לו את כוח הרצון הדרוש למשימה. דווקא הקיום היהודי בגלות היה עדיף בעיניו על המדינה התאוקרטית היהודית מימי המקרא, שכן בו יכול היהודי לבחור בעצמו, ולא על ידי כפיית השלטון, לקיים את מצוות הדת. לשיטתו צריך היה היהודי להיות אזרח שווה זכויות ושווה חובות במדינה האזרחית האירופית, והוא התאכזב בכל פעם שנתקל ביחס שונה אליו בשל יהדותו מצד הנוצרים, ובכל פעם שפגש בהתבדלות אזרחית מצד אחיו היהודים. נקודה זו של חסרון הלאומיות בשיטתו של מנדלסון עתידה להיות גרעין הביקורת כלפיו בדור האחרון של תנועת ההשכלה, כמאה שנים לאחר מותו, כשפתח פרץ סמולנסקין, על ידי פרסום מסה ביקורתית חריפה על מנדלסון, את תקופת הלאומיות העברית שהובילה אל הציונות.

[עריכה] מנדלסון לאחר מותו; הערכת דמותו

מבין ששת ילדיו של מנדלסון המירו ארבעה את דתם לנצרות, ומבין תשעת נכדיו (ובהם המלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי) רק אחד נותר יהודי. התופעה של המרת דת לנצרות הייתה נפוצה מאוד בברלין בדור שאחרי מנדלסון, והיו שותפים לה גם כאלה שראו עצמם כתלמידיו, המפורסם בהם דוד פרידלנדר שפנה לכומר נוצרי בשם טלר והציע לו המרת דת על בסיס שיתוף באמונות בין יהודים ונוצרים - השקפה שכאמור מנדלסון עצמו התנגד לה.

עוד בחייו הפך מנדלסון דמות מפורסמת הן אצל היהודים והן אצל הנוצרים. תמונתו נדפסה בפרסומים רבים והייתה מוכרת לכל; הוא ייצג את רוחה של הנאורות ואת יכולתו של האדם, גם אם הוא יהודי עני מעיר שדה, להפוך בכוח עצמו לדמות מרכזית בעולם האינטלקטואלי והתרבותי. קשריו עם ידידיו הנוצרים ומעמדו בחברה הברלינאית נתפסו כראשיתו של תהליך האמנציפציה ליהודים. המשך התהליך של הפיכת דמותו למיתוס היה בביוגרפיה שפרסם יצחק אייכל בכמה המשכים ב"המאסף" מיד לאחר מותו, ואחר כך הוציא לאור כספר בפני עצמו (ברלין תקמ"ט, 1788). מנדלסון תואר על ידי אייכל ושאר המשכילים כאב המייסד של תנועת ההשכלה. נקשרו בו תיאורי גבורה (למשל כאילו עשה ברגל את המרחק מעיירת הולדתו דסאו לברלין) ותיאורים בעלי אופי מיתולוגי (למשל כמנהיג המוביל אחריו עדת תלמידים; היום מחזיקים ההיסטוריונים בדעה שקשה להצביע על חוג תלמידים של מנדלסון במובן הרגיל של המילה). הוא תואר כ"משה השלישי" (אחרי משה רבנו והרמב"ם) ונכתבו עליו שירי הלל, כגון השיר הקצר הבא שפורסם ב"המאסף" אחרי מותו ומחקה את אמרתו של אלכסנדר פופ על אייזק ניוטון:

"קושט ודת צרורה באופל מני דור דור,

עדי אמר אלוהים: יהי משה! ויהי אור".

עם זאת, באופן מעשי לא היו כתביו והשקפותיו של מנדלסון במוקד פעילות תנועת ההשכלה. רוב כתביו, למעט הביאור, נכתבו בגרמנית ולא היו מוכרים במלואם למשכילים, בפרט לא למשכילים ממזרח אירופה. "ירושלים" תורגם לעברית במלואו רק כשמונים שנה אחרי מותו של מנדלסון. כאמור לעיל, מנדלסון גם לא השתתף בפעולות הממוסדות של תנועת ההשכלה, ולמעשה הביאור היה המפעל העיקרי שלו שהשפיע על המשכילים. היסטוריונים היום משייכים את מנדלסון אל תופעת המשכילים המוקדמים שפעלו לאורך המאה ה-18, עדיין לא במסגרות ממוסדות.

עם השנים התחדדה גם גישתם של החרדים למנדלסון. בחייו התייחסו בדרך כלל הרבנים והיהודים שומרי המסורת בכבוד רב למנדלסון, ורק הביעו הסתייגות במידה כזו או אחרת מכתביו ומהשקפותיו. לאחר מותו, ובפרט ככל שהלך והתברר אופייה של תנועת ההשכלה ושל היהדות הרפורמית שבאה לאחריה, התעצמה ההתנגדות למנדלסון ודמותו הפכה סמל האפיקורסות והמרידה בדת והגורם להתמוטטותה של היהדות המסורתית. הרבנים הזהירו מפני עיסוק בכתביו ובמשנתו של מנדלסון; החת"ם סופר הזהיר בצוואתו "בכתבי רמ"ד אל תשלחו יד", ותלמידו ר' הלל ליכטנשטיין הוסיף לבאר כי ראשי התיבות רמ"ד פירושם "הרשע משה דסאו". כמה מן האדמו"רים החסידיים היו מראשי הדוברים נגד מנדלסון, על רקע ההתקפות ההדדיות החריפות שבין החסידים והמשכילים.

ביקורת של ממש נגד מנדלסון בתוך תנועת ההשכלה עלתה רק בדור האחרון שלה, והמנסח העיקרי שלה היה פרץ סמולנסקין, שהיה מחלוצי הלאומיות הישראלית בתנועת ההשכלה. בסדרת מאמרים בשם "עת לטעת" שפרסם בשנות השבעים של המאה ה-19 בעיתונו "השחר", והוציא לאור אחר כך כספר, תקף סמולנסקין בחריפות את השקפתו של מנדלסון. עיקר ביקורתו התמקדה בעובדה שלמנדלסון לא הייתה רוח לאומית גאה ושלא פעל להכרה בעם ישראל כאומה בפני עצמה. לשיטתו, מנדלסון לא השכיל לצפות מראש את תוצאותיה של משנתו הנאורה-האזרחית, ואכן בסופו של דבר יצאו רבים מאנשי השכלת ברלין, תלמידי מנדלסון, לשמד. לביקורת זו צירף סמולנסקין את חטאו של מנדלסון בתרגום התורה מן העברית - השפה הלאומית של עם ישראל - אל הגרמנית. כמה משכילים, ובהם אברהם בר גוטלובר ורש"י פין, יצאו להגנתו של מנדלסון והשיבו על טענותיו של סמולנסקין. ואולם, עם שקיעת תנועת ההשכלה בסוף המאה ה-19, ירדה קרנו של מנדלסון והעיסוק בדמותו ובמשנתו הפך מדיון אידאולוגי למחקר היסטורי.

הביוגרפיה הראשונה של מנדלסון יצאה לאור כאמור מיד אחרי מותו על ידי יצחק אייכל; הביוגרפיה העברית הבאה יצאה לאור רק ב-2005. בתווך יצאו לאור כמה ספרים שעסקו בתנועת ההשכלה ובהשכלת ברלין בפרט וייחדו פרקים נבחרים לדמותו של מנדלסון, בהם בין השאר "פני תבל" של משה מנדלסון-פרנקפורט (תרל"ב, 1872) ו"דור תהפוכות" של שמעון ברנפלד (תרנ"ז, 1897). באמצע המאה העשרים הודפסה מהדורה של כל כתבי מנדלסון בגרמנית (שלושה עשר כרכים) ובעברית (שלושה כרכים), אך היא לא הושלמה בשל מלחמת העולם השנייה והשואה. ביוגרפיות ומחקרים על מנדלסון נכתבו בשפות רבות לאורך השנים, בעיקר לקראת ציוני יובל להולדתו או לפטירתו. המחקר הביוגרפי המקיף והמעודכן ביותר יצא לאור באנגלית על ידי אלכסנדר אלטמן ב-1973; ב-2005 יצאה לאור בפורמט פופולרי (לא מדעי) בעברית ביוגרפיה שכתב שמואל פיינר.

[עריכה] מכתביו

• כתבים קטנים בעניני יהודים ויהדות, רמת גן, תש"ז
• מכתבים אודות התחושות, תל אביב, 1998
• "על השאלה: הארה מהי?", בתוך: הנאורות - פרויקט שלא נשלם? שש מסות על נאורות ומודרניזם, תל אביב, 1997

[עריכה] לקריאה נוספת

• יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך א, ירושלים תשי"ב, עמ' 42 - 102
• מאיר גילון, קהלת מוסר למנדלסון על רקע תקופתו, ירושלים תשל"ט
• שמואל פיינר, מהפכת הנאורות - תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18, ירושלים תשס"ב
• עמוס אילון, רקוויאם גרמני, יהודים בגרמניה לפני היטלר 1743 - 1933, הוצאת דביר, 2004
• שמואל פיינר, משה מנדלסון, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2005

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: משה מנדלסון

• ספרים של מנדלסון ברשת:

• מגילת קהלת עם הביאור של מנדלסון, במאגר הספרים הסרוקים של בית הספרים הלאומי
• תקציר של האיגרת ללאוואטר, באתר "דעת"
• "פיידון", בפרויקט גוטנברג הגרמני (גרמנית)

• משה מנדלסון במהדורת 1901 - 1906 של Jewish Encyclopedia (אנגלית)
• משה מנדלסון באנציקלופדיה היהודית באתר "דעת"
• שלושה פרקים מהביוגרפיה של שמואל פיינר, באתר מט"ח
• מתיה קם, משה מנדלסון, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.

ערך מומלץ