פרשת בר-און חברון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרשת בר-און חברון, סדרת אירועים שהתרחשו בתחילת שנת 1997 שבמהלכם הועלו חשדות כנגד בכירים, וביניהם ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, כי היו מעורבים בקנוניה למינוי יועץ משפטי לממשלה, על מנת לסייע לגורמים פליליים.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
בסוף שנת 1996 ובתחילת שנת 1997 עמד ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני שתי הכרעות. ההכרעה הראשונה הייתה קשורה להסכם, אליו הגיע עם הרשות הפלסטינית שבראשות יאסר ערפאת, לפיו יפנה צה"ל אזורים נרחבים בחברון. ההכרעה השנייה הייתה על מינויו של היועץ המשפטי לממשלה, מאחר שתקופת כהונתו של היועץ דאז, מיכאל בן יאיר הייתה קרובה לסיומה. ברקע הדברים התנהל משפטו של יו"ר תנועת ש"ס, אריה דרעי, באשמת שוחד, וזאת לאחר חקירה שנמשכה שנים מספר. ש"ס הייתה חברה בעלת משקל בקואליציה, וללא תמיכתה הייתה הממשלה בסכנה, והסכם חברון לא היה עובר. לטענת מתנגדי המינוי, מינויו של רוני בר-און היה אמור להגדיל את הסיכוי לעסקת טיעון או להקלה באישומים במשפטו של דרעי.
[עריכה] חברון
עם עלייתו לשלטון נקט נתניהו בקו תקיף אל מול הפלסטינים, ואף סירב להפגש עם ערפאת. אירועי מנהרת הכותל הביאו לחידוש המשא ומתן, שבאותו הזמן עסק בהסדר בחברון, העיר היחידה ממנה לא יצאו כוחות צה"ל עוד בשלב הנסיגות הראשון שלאחר הסכם אוסלו ב', בזמן כהונת יצחק רבין ושמעון פרס. הנושא היה טעון רגשית וציבורית. ממשלתו של נתניהו הייתה ממשלת ימין-דתיים, ונראה כי ההצבעה שאישרה את ההסכם יכולה לנטות לכל כיוון. לבסוף, בשעת לילה מאוחרת, בין 14 בינואר ו-15 בינואר 1997, אישרה הממשלה את ההסכם. בתגובה התפטר, עוד במהלך הישיבה, שר המדע, בני בגין. שבעה מתוך שמונה עשר חברי הממשלה התנגדו להסכם.
[עריכה] רוני בר-און
נתניהו עלה לשלטון על רקע טענה כי בארץ שולטות "האליטות הישנות" - חוגי שמאל בעיקר, אשר השתלטו על החיים הציבוריים, על התקשורת, על האקדמיה ועל אכיפת החוק. עם סיום תפקידו של היועץ המשפטי, מיכאל בן יאיר, נראה כי בידו של נתניהו למנות למשרת היועץ המשפטי לממשלה, משרת מפתח בנוגע לאכיפת החוק, אדם שיבטא את רוחן של "האליטות החדשות", אלו שהעלו את נתניהו לשלטון. ואכן, ב-10 בינואר 1997, הודיע נתניהו במפתיע על מינויו של עורך דין פרטי מירושלים, רוני בר-און, למשרת היועץ המשפטי לממשלה. המינוי ספג ביקורת קשה. בר-און היה עורך דין בשוק הפרטי. מזוהה פוליטית (6 שנים לאחר מכן, בכנסת השש-עשרה נבחר כחבר כנסת מטעם הליכוד), ללא כל הישגים אקדמיים יוצאי דופן, רחוק מרמתם של קודמיו לתפקיד כאהרן ברק או מאיר שמגר, וללא עבר בשירות הציבור במנגנוני התביעה הפלילית. עיקר פעילותו הייתה בתחום הספורט, והוא אף שימש כחבר בהנהלת קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. אף שבר-און קיבל את המינוי, הביקורת החריפה הביאה אותו להודיע על התפטרותו כיומיים לאחר מכן, בטרם הספיק לשרת בתפקיד באופן ממשי.
[עריכה] התחקיר של איילה חסון
ביום 20 בינואר 1997, הודיעה בערוץ הראשון כתבת הטלויזיה איילה חסון כי מינויו של בר-און הוא חלק מקנוניה שיזם אריה דרעי, בתיווכו של הקבלן דוד אפל, על מנת לאפשר לדרעי להגיע לעסקת טיעון "נוחה" במשפט הפלילי שהתנהל כנגדו.
לטענת הכתבה, מינויו של רוני בר-און היווה תשלום של נתניהו לש"ס, שבתמורה הייתה אמורה להעניק את תמיכתה להסכם חברון ולאפשר את העברתו בכנסת.
הכתבה עוררה הדים. אף שבהתחלה התעלמו ממנה הגורמים הרשמיים, צבר העניין תאוצה, ובלחץ ציבורי הורה ראש הממשלה ביום 25 בינואר על העברת העניין לחקירת המשטרה.
[עריכה] חקירת המשטרה
לראשונה חקרה המשטרה תחת אזהרה את ראש הממשלה. כן נחקרו אישים נוספים במערכת הפוליטית, וביניהם שר המשפטים צחי הנגבי, שבעברו היה מתמחה במשפטים במשרדו של בר-און.
חקירת המשטרה, אותה ניהל ניצב סנדו מזור, הביאה להמלצה החמורה, לפיה יש להעמיד לדין את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את שר המשפטים, צחי הנגבי, את מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אביגדור ליברמן, ואת ראש תנועת ש"ס אריה דרעי.
התברר כי במהלך החקירה נחשפו חשדות לפיהם הטעה שר המשפטים, לכאורה כחלק מאותה קנוניה, את שרי הממשלה כאשר הציג בפניהם את מינויו של בר-און.
[עריכה] המלצת הפרקליטות
ביום 20 באפריל 1997, פירסמו היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין (שמונה על ידי הממשלה במקומו של בר-און), ופרקליטת המדינה עדנה ארבל את מסקנותיהם. הם קבעו כי אמנם המדובר בקשר פלילי להשתלט על משרת היועץ המשפטי לממשלה מתוך אינטרסים אישיים של גורמים פליליים, אך היחיד שהתנהגותו עולה כדי אפשרות להעמדה לדין הוא אריה דרעי.
ההחלטה עוררה ביקורת רבה וסערה. זו הפעם הראשונה שבה עשה רובינשטיין שימוש בכלי "הדו"ח הציבורי", שבו עוד יעשה שימוש נרחב בעניינים כגון "עניין המתנות" של נתניהו, או "עניין התרומות" של עזר ויצמן. המדובר בהנחה לפיה אם מבקר היועץ המשפטי איש ציבור שהתנהגותו נחקרה ולא יועמד לדין, וכותב אודותיו חוות דעת הנוקטת בביטויי ביקורת חריפים, תהיה לדבר משמעות ציבורית. המציאות הישראלית הפריכה הנחה זו פעם אחר פעם.
נתניהו מיהר להופיע בשני ערוצי הטלוויזיה שפעלו אז, כפר בהאשמות הפליליות שהועלו כנגדו אך הודה כי טעה, והצהיר כי בכוונתו לתקן את טעויותיו. גורמים רבים, כשר האוצר דאז דן מרידור, שהצהירו על כוונתם לפרוש מן הממשלה אם תהיינה תוצאות חמורות לפרשה, לא מימשו את איומיהם, ולא היו כל שינויים פרסונליים בעקבות הפרשה.
בג"צ, בפניו הובא העניין, קבע כי החלטתו של היועץ המשפטי הייתה סבירה וכי לא ישים שיקול דעתו במקום שיקול דעת היועץ המשפטי. השופט אליעזר גולדברג קבע "ניתן לחלוק על החלטת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, וניתן אף להגיע למסקנה אחרת". ישנם משפטנים (ובהם פרופ' מרדכי קרמניצר) הקוראים בפסק הדין בין השורות כי לו היה היועץ המשפטי הולך בנתיב המשפטי שסימן השופט גולדברג בפסק הדין היה מגיע למסקנה כי יש להעמיד לדין את ראש הממשלה. מכל מקום, פסק הדין איפשר לכל המעורבים בעניין להמשיך את תפקידם. בדעת מיעוט אחזה השופטת דליה דורנר.
[עריכה] תוצאות הפרשה
[עריכה] מבחינה ציבורית
הפרשה הביאה לשינוי באופן מינוי היועץ המשפטי לממשלה. כיום ממונה היועץ המשפטי על ידי הממשלה, לאחר קבלת המלצה מוועדה בלתי תלויה בראשותו של שופט בית המשפט העליון.
[עריכה] מבחינה פרסונלית
המעורבים הבכירים בפרשה, בנימין נתניהו וצחי הנגבי, המשיכו במילוי תפקידם, והנגבי הצהיר כי הוא רואה בהחלטת היועץ המשפטי משום אישור לכך שנהג כחוק. לשניהם לא הייתה זו הפגישה היחידה עם גורמי אכיפת החוק, ודרך התנהלותם מאז הביאה אותם להסתבכויות נוספות, נתניהו ב"פרשת המתנות", והנגבי בפרשת "דרך צלחה", אך שני עניינים נוספים אלו הסתיימו אף הם מבלי שהמעורבים יועמדו לדין, לאחר בחינת חומר הראיות על ידי גורמי אכיפת החוק.
אריה דרעי לא הועמד לדין בעניין זה. לאחר ישיבתו בכלא בפרשת "התיק האישי" והרשעתו באחד מאישומי "התיק הציבורי" החליט היועץ המשפטי רובינשטיין, בשנת 2003 כי הנסיבות הפרסונליות שנוצרו לגבי דרעי אינן מצדיקות העמדתו לדין בעניין זה.
הקבלן דוד אפל תבע את הכתבת איילה חסון על הפרסום הנוגע לחלקו בפרשה. ב־1 ביוני 2004 החליט בית המשפט המחוזי כי לחסון עמדה הגנת "אמת דיברתי" וכי לא הייתה בכתבה לשון הרע כלפי אפל. בימים אלו (2004) עומד אפל לדין על חלקו בפרשות הנוגעות למתן שוחד לכאורה לראש הממשלה אריאל שרון.
אליקים רובינשטיין ועדנה ארבל סיימו תפקידיהם בשנת 2004, ומונו לשופטים בבית המשפט העליון.
