ביתא ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ביתא ישראל
אוכלוסייה:	105,000 בערך
מקומות האיכלוס המרכזיים:	ישראל: 90,000 בערך אתיופיה: 15,000 בערך
שפות מדוברות	השפה המסורתית היא (קאיילה), אמהרית היא השפה היותר מקובלת; געז היא השפה הספרותית והקדושה ועכשיו בישראל העברית היא השפה המקובלת והספרותית.
דת	יהדות
קבוצות אתניות קשורות	• יהודים   • יהדות אפריקה     • קמנט     • פלאשמורה   • קבוצות יהודיות אחרות

ביתא ישראל (בית ישראל) הוא השם בו מכנים עצמם יהודי אתיופיה (שכונו לגנאי "פלאשים", בידי האתיופים). יהודי אתיופיה הם קבוצה, שנותקה מעם ישראל במשך כמעט 2000 שנה, ובשל כך מחזיקה בגרסה מעט שונה של היהדות, המבוססת על היהדות המקראית. מבחינה אתנית הם דומים לתיגרים ולאמהרים, אך יש בינם לבין עצמם הבדלים ניכרים בגוון העור ומבנה הפנים.

תוכן עניינים 1 מנהגי ביתא ישראל 2 תולדותיהם 2.1 מוצאם 2.2 היהודים באתיופיה 2.3 הקשרים עם היהדות ברחבי העולם 3 הפלאשמורה 4 פרשת הגיור 5 כיום בישראל 6 לקריאה נוספת 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] מנהגי ביתא ישראל

הספר המקודש ליהודי אתיופיה, הוא ספר ה"אורית" (כנראה מלשון "אורייתא", תורה בלשון הגעז שהיא לשון שמית הקרובה לארמית), הכתוב בשפת הגעז, השפה שבה הם גם מתפללים. בספר זה נכללים כל ספרי התנ"ך ורוב הספרים החיצוניים. מלבד ספר זה נכללים עוד ספרים מסורתיים, כגון: תאזז סנבת (מצוות השבת), אבא איליאס (ספר אבא אליהו), ארדאת (ספר התלמידים).

מקום הכהנים (ה"קייסים") חשוב מאוד בקהילה, והם עורכים את כל התפילות. רק הם נוגעים ב"אורית", ורק הם שוחטים. תפקיד הכהנים אינו עובר בירושה וכל אחד יכול ללומדו.

יהודי אתיופיה מקפידים מאוד על שמירת שבת, ואפילו המילה אינה דוחה אותה. בתפילת השבת קוראים פרשה בגעז ומתרגמים לאמהרית. הם מקפידים על טומאה וטהרה ועל מאכלות אסורים (אם כי שחיטתם שונה). הם מקפידים שלא לשאת קרובים עד דור שביעי.

לוח השנה הוא כלוח העברי, אך הם חוגגים את חג השבועות 50 יום לאחר שביעי של פסח (ולא חג ראשון). בחודש אב הם צמים 17 יום לזכר חורבן הבית, וחוגגים חג מיוחד בשם חג הסיגד, החל שבעה שבועות לאחר יום הכיפורים, בכ"ט בחשוון.

ישנן עדויות שתרבות ממלכת אקסום באתיופיה של היום , בערך מתחילתה של המאה הראשונה לספירה הנוצרית, הושפעה מהתרבות היהודית, ושהשפה האתיופית קיבלה מספר אלמנטים מהשפה העברית.

הנצרות האתיופית אימצה מספר מנהגים יהודים כמו שמירת שבת, מילה ביום השמיני, ואיסור אכילת חזיר.

[עריכה] תולדותיהם

[עריכה] מוצאם

ישנן דעות שונות מאוד ביחס למוצא יהודי אתיופיה. הדעות העיקריות הן:

• צאצאי מלכת שבא ושלמה המלך - מסורות אתיופיות, גם של יהודים אך בעיקר של בית המלוכה האתיופי, טוענות כך.
• בני שבט דן, שגלו לאחר חורבן ממלכת ישראל. הגיעו לאתיופיה דרך מצרים, או דרך תימן - זו הסברה העיקרית המקובלת בין מנהיגי הקהילה.
• גולי יהודה שלאחר חורבן בית ראשון - ידוע שגלו למצרים ואולי נדדו דרומה. גם כאן, ייתכן גם שהגיעו דרך תימן.
• יהודי מצרים בימי בית שני, ובפרט יהודי יב, שנדדו דרומה.
• צאצאי שבט האגאו, שהתגייר בעקבות חדירת מיסיונרים נוצרים במאה ה-15 - סברה קיצונית שהציעו כמה חוקרים.

כיום רוב החוקרים נוטים שלא לקבל את שתי הגישות הקיצוניות, ובדרך כלל סבורים שעיקר ההתיישבות במקום הייתה בימי בית שני. נוכחות מסוימת של יהודים הייתה שם כנראה כבר בסוף ימי בית ראשון, וראיה לכך מהפסוק (ישעיה י"א יא): "והיה… לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש...". עם זאת, יש הסבורים שבשם "כוש" מתכוון התנ"ך לאזור צפוני יותר.

לאחר חורבן בית ראשון, צמחה הקהילה היהודית במצרים והתפתחה, וסביר להניח, שהיו מספר גלי הגירה יהודיים לאתיופיה במעלה הנילוס. כנראה, שכבר בתקופה מוקדמת זו לא היו קשרים עם שאר הקהילות היהודיות, כיוון שה"ביתא ישראל" לא ידעו על חורבן בית שני ואפילו על חנוכה לא שמעו.

מסתבר שהקהילה היהודית גדלה לאחר מכן על ידי מהגרים מתימן. כנראה שסופחו ליהודים גם מתגיירים רבים, כיוון ביתא ישראל דומים מבחינה גנטית לכלל תושבי אתיופיה ולא ניתן להסביר זאת, אלא על-ידי ההנחה שהם התערבבו בהם פיזית.

ייתכן שלאחר נפילת ממלכת אקסום, במאות השמינית והתשיעית, החלו גורמים יהודים, או גורמים שהושפעו באופן ניכר מהיהודים, לנדוד דרומה ומערבה ולהגיע לאזורי מקורות הנילוס הכחול ואגם טנה.

[עריכה] היהודים באתיופיה

עד למאה ה-14 לספירה ידוע אך מעט מאוד על יהודי אתיופיה. יש רק שברי מסורות ואגדות, המספרות כי במאה העשירית לספירה ניהלה מלכה בשם יהודית מלחמה כנגד הנוצרים. מלבד זאת יש את סיפוריו של אלדד הדני, שבוודאי מתובלים באגדות והפרזות, ויש השוללים את אמינותו לגמרי. גם המלך האתיופי מן המאה ה-12 מזכיר את היהודים באתיופיה, אך לא מפרט.

בין המאה ה-14 למאה ה-17 נאבקו יהודי אתיופיה בשליטים הנוצרים, על רקע דתי וכלכלי כאחד, מאבקים שלעתים הגיעו לכדי עימות צבאי. מהמאה ה-14 ישנם עדויות על "אייהוד", וישנו תיאור כתוב על מלחמתו של השליט עמדא ציון האתיופי (1314-1344) נגד "אנשים שהם כמו היהודים". במאות ה-15 וה-16 שומעים לראשונה על "פלאשה" סביב אגם טנה. בסוף התקופה, בתחילת המאה ה-17, כבש המלך סוסניוס את האזור היהודי, הגלה את מנהיג הקהילה גדעון השביעי, ושלל את זכותם של היהודים להחזיק בקרקע, כך שהם נאלצו להפוך לאריסים.

לאחר ימיו התיישבו אנשי הקהילה בסביבות גונדר, עברו לעבוד כבנאים ונגרים, ובעקבות הצלחתם זכו למעמד גבוה בממלכה. באמצע המאה ה-18 נקלעה אתיופיה לאי-יציבות שלטונית והיהודים נותרו ללא פרנסה, מעמדם הכלכלי ירד, והשליטים המקומיים השתלטו על אדמותיהם. תקופה זו התאפיינה גם במצב קשה מבחינה דתית, ורק הנזירים הצליחו לשמור על המסורת היהודית ולחזקה בקהילה. בתחילת המאה ה-19 ניסו מיסיונרים לנצר את הקהילה, אך אף שהיו כאלו, שהתנצרו, זה גרם להתעוררות העניין בדת ורבים התחזקו במסורתם והתנגדו לנצרות. בשנת 1862 הנהיג אבא מהרי ניסיון עלייה המוני לארץ ישראל, תוך חציית ים סוף בהשראת יציאת מצרים. הנסיון נכשל ואלפי אנשים מתו בניסיון. אסון נוסף שקרה לקהילה התרחש בין השנים 1888 ו-1892, בהן סבלה קהילת "ביתא ישראל" מבצורת ומגיפות ומחצית מבני הקהילה מתו.

בשנת 1936 כבשו האיטלקים את אתיופיה והצליחו להחזיק בה 5 שנים. שלטונם לא היטיב עם יהודי אתיופיה, ואלו היו חלק ניכר מכוחות המורדים כנגד איטליה. לאחר סיום הכיבוש האיטלקי, עם חזרתו של הקיסר היילה סלאסי הוטב מצבם של היהודים. ב-1974 התחוללה הפיכה מרקסיסטית באתיופיה, והקולונל מנגיסטו היילה מאריאם עלה לשלטון, הקולונל עירבב בין התושבים היהודיים והלא יהודיים, ובכך גרם לפגיעה ביהודים מבחינה פיזית ורוחנית. ממשלו של מנגיסטו אסר על יצאת אזרחים מהמדינה ולכן היה קשה להעלות את יהודי אתיופיה גם כשישראל ניסתה לעשות זאת. הממשל המרקסיסטי החמיר בהדרגה את היחס ליהודים, אסר על קיום המצוות והטריד את מנהיגי הקהילה, עד שהקהילה עמדה בסכנה של ניתוק מהמסורת. היהודים ניצלו בשל רעב חריף, שפקד את האזור וחייב את הממשל להעזר במדינות המערב, כולל ישראל, בצורה זו איפשר הממשל לחלק מיהודי אתיופיה לעלות, ובשנים 1977 - 1984 עלו 8000 יהודים מאתיופיה לארץ. בשנים שלאחר מכן עלתה רוב הקהילה לארץ במספר שלבים, בעיקר ב"מבצע משה" ו"מבצע שלמה".

[עריכה] הקשרים עם היהדות ברחבי העולם

ב-1867 התחיל הקשר המשמעותי עם העולם היהודי, בעקבות מסעו של יוסף הלוי מתורכיה לאתיופיה וביקורו בכפרי היהודים שם. המסע נערך בעקבות קול קורא של הרב עזריאל הילדסהיימר ומומן על ידי חברת כל ישראל חברים (כי"ח). לאחר המסע, פנה יוסף הלוי לכי"ח בבקשה להקים בתי ספר ליהודי אתיופיה, אך בקשתו לא נענתה.

ב-1904 החל לפעול ד"ר יעקב פייטלוביץ, שהפך את גאולת הקהילה למפעל חייו ולנושא, שהעסיק את היהדות באירופה בתחילת המאה ה-20. פייטולוביץ, שהיה מתלמידיו של יוסף הלוי, יצא בשליחות הברון רוטשילד וכי"ח, ובשובו לאירופה הביא שני נערים - גאטיה ירמיה ותאמרת עמנואל במטרה לחנכם ע"פ המסורת היהודית המקובלת, כדי שיוכלו להדריך בשובם את יהודי אתיופיה. בהמשך, הקים פייטלוביץ בית ספר לבני "ביתא ישראל" באדיס אבבה. בשנת 1923 חזר תאמרת עמנואל לאתיופיה, וניהל שם בית ספר להכשרת מורים לילדים היהודיים. הוא היה פעיל בחיי הקהילה, וכמקורב לקיסר היילה סלאסי התערב לטובת היהודים.

ב- 1973 פסק הרב עובדיה יוסף, הרב הראשי לישראל דאז, כי קהילת ה"ביתא ישראל" הם יהודים. בעקבות פסק הלכה זה, הוחל על הקהילה חוק השבות, והסוכנות היהודית החלה להעלתם ארצה. הפעילות זו קודמה בעיקר בעקבות בחירת מנחם בגין לראשות הממשלה. בפעולות שונות הועלו לישראל 8000 יהודים עד ל-1984 ולמבצע משה שבו הועלו עוד 8000 מיהודי אתיופיה. אחד מפעילי העלייה המרכזיים היה פרדה אקלום, אשר רבים רואים בו כדמות החשובה ביותר של ביתא ישראל בעת החדשה. באתיופיה ובסודאן נותרו עוד 15,000 יהודים ובמקרים רבים חצי משפחה הייתה בארץ וחצי עדיין באתיופיה. בהמשך הועלו עוד יהודים: 1,200 במבצע שבא ועוד 800 במבצע יהושע שנערך ב-1985, ביוזמת ג'ורג' בוש האב, שהיה אז סגן נשיא ארצות הברית.

בשנת 1991 פתחו מספר קבוצות מורדים במתקפה על משטרו של מנגיסטו, שברח מאתיופיה לאחר תקופה קצרה. מצב יהודי אתיופיה עלה לראש סולם העדיפויות, ובמבצע שלמה הועלו לארץ יותר מ- 14,000 יהודים תוך 36 שעות.

[עריכה] הפלאשמורה

הפלאשמורה הם בעיקרם יהודים שהמירו דתם לנצרות (פלאש-מורה = פלאשים מומרים) ובעקבות העלאת יהודי אתיופיה רצו לחזור ליהדות ולעלות גם הם. רצון זה עורר כמה בעיות. ראשית לגבי שאלת מוצאם היהודי ושנית, לגבי אמונתם הנוצרית.

כבר בשנת 1991 העלו טענות כלפי העלאתם של כמה מאות מהם, בטענה שהם נוצרים גמורים ונשארים כאלו גם בארץ, למרות שהרבנות הראשית קיבלה אותם. לעומתם טענו אחרים שמדובר באנוסים בדיוק כמו אנוסי ספרד ועולי רוסיה, ואין סיבה לדחותם. רבים מבני הקהילה האתיופית טענו תמיד שמדובר בבני משפחתם ושהם יכולים לזהותם, אך היו בקהילה גם שהתנגדו להעלות אותם.

בשנת 1993 הוחלט כי יועלה מי שתוכח שייכותו ליהודי אתיופיה ויפתח בתהליך שיבה ליהדות. הוחלט לקבל את אישור הקייסים הראיה ליהדות העולה, אך אזרחותו מותנית בתהליך גיור. במשך שנים נערכו הבדיקות בצורה איטית מאוד, עד לביקורו של שר הפנים דאז, נתן שרנסקי באתיופיה. שרנסקי הציב צוות בדיקה באתיופיה עצמה ומאז עולים לישראל למעלה ממאה עולים בכל חודש.

[עריכה] פרשת הגיור

כאשר עלו יהודי אתיופיה לארץ, דרשה מהם הרבנות הראשית לעבור "גיור לחומרא" בטרם יחשבו כיהודים לכל דבר. זאת, בעיקר בשל החשש כי נתערבו בהם במהלך הדורות גם גויים. חשש זה נובע משני גורמים: א. הניתוק שנכפה עליהם משאר עם ישראל למשך אלפי שנים. ב. העובדה שבעשרות השנים שקדמו לעלייתם התנצרו רבים מהיהודים בשל המצב הקשה, ולאחר זמן חזרו ליהדות. בשל העדר הרישום והפיקוח, ישנו חשש שנתערבו בהם גם גויים.

בשל חשש זה, דרשה הרבנות שכל עולה יעבור טקס גיור הכולל טבילה והטפת דם ברית בכדי להיות בטוחים ביהדותו. למרות שלאורך כל השנים הרבנות הייתה הדוחפת העיקרית להעלאת יהודי אתיופיה והגדרתם כיהודים, עולים רבים ראו בתביעה לגיורם השפלה וגזענות. הדברים הגיעו לידי סכסוך עם הממסד הרבני בישראל ולמחאה פומבית. כיום מחייבת הרבנות גיור לחומרה בתנאים מקלים יותר.

[עריכה] כיום בישראל

יהודי אתיופיה עלו לארץ ברובם במבצע משה ב-1985 ובמבצע שלמה ב-1991. הריכוזים הגדולים של יהודי אתיופיה נמצאים בישראל בערים הללו: באר שבע, דימונה, מצפה רמון, אשדוד, אשקלון, לוד, רמלה, אור יהודה, ירושלים, הרצליה, קריית מלאכי.

הפרשה המפורסמת ביותר שקשורה אליהם היא פרשת השמדת תרומות הדם ב-1996, כאשר מגן דוד אדום השמיד תרומות דם של אתיופים בארץ בלי להודיע להם על כך.

[עריכה] לקריאה נוספת

• חגי ארליך, הגר סלומון, סטיבן קפלן, אתיופיה: נצרות, איסלאם, יהדות. האוניברסיטה הפתוחה 2003.
• יעל כהנא, אחים שחורים, חיים בקרב הפלשים. עם עובד, תל אביב 1977.
• סטיב קפלן, שושנה בן-דור, יהודי אתיופיה - ביבליוגרפיה מוערת. יד יצחק בן-צבי 1998.
• ילמה שמואל, הדרך לירושלים: ראשית העלייה מאתיופיה וקליטתה. רשפים 1995.
• מנחם ולדמן, מאתיופיה לירושלים - יהודי אתיופיה בעת החדשה מבחר תעודות ומקורות, משרד החינוך, תשנ"ב.
• פעמים - פרקי עיון במורשת ישראל במזרח, גליון 22 (1985): יהודי אתיופיה.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• פורום "אתיופים ברשת"
• אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
• איחוד ארגונים של עולי אתיופיה
• אדגה אברהם, פרסום של מרכז ההיגוי לעולי אתיופיה במערכת החינוך
• על הפלאשמורה באתר הכנסת
• ד"ר יעקב גלר, שלח את עמי - באתר אוניברסיטת בר-אילן
• פורטל הקהילה האתיופית בישראל, פורטל יופּי - הפורטל האתיופי