ירושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ירושה היא העברת רכושו של אדם שמת לידי אדם אחר, המכונה יורש. לרוב נקבעת הירושה בחוק. לעיתים רבות נהוג לקבוע ירושתו של אדם על-פי בקשתו, כמתפרשת בכתב מיוחד -כמעט בכל המקרים בעל תוקף משפטי- המכונה צוואה.

המונח ירושה, בהגדרתו הרחבה, מתייחס לכל העברת של מאפיין כלשהו מאדם לאדם, כגון תפקיד או תכונות גופניות במשפחה, בלא קשר למותו של האדם המוריש. לעיתים אין ההפרדה בין סוגי הירושות ברורה ומוחלטת.

למעשה, מבטא ביסוס הירושה בחוק מימד עמוק יותר של דפוס התנהגות זה, המכונה זכות הירושה. משמעות זכות הירושה היא שאדם אשר צבר כוח חברתי מסוים בחייו (נכסים, הון, תפקיד, תואר וכו'), מעביר את כוחו לאדם אחר, לרוב לצאצאיו.

זכות הירושה מפורשת בתרבויות שונות באופנים שונים, ותפקידיה משתנים מחברה לחברה. בכל המקרים, קשורה זכות הירושה במנגונוני שימור הכוח ויצירתו בחברה, שכן היא מאפשרת צבירת כוח באופן ישיר לאורך דורות על-ידי קבוצת השתייכות מסוימת, משפחית או אחרת (קשרי מעמד, קשרי קירבה עדתית וכו').

הדוגמה הבולטת ביותר במהלך ההיסטוריה לזכות הירושה היא האצולה - מכלול של יחסים חברתיים (בעלות על קרקעות, כבוד ויוקרה, סמכות חוקית, הסכם אריסות וכו') מועבר באופן גורף מהורה לילדיו.

מלבד האצולה, תכונות מפורסמות נוספות שהועברו בירושה במהלך ההיסטוריה הן כהונה, מונארכיה, בעלות על קרקע, ממון ונכסי-דניידי, בעלות על ארגונים, מקצוע, והון.

יש המשייכים אף גורמי זהות כגון עדה, גזע, לאום, דת וכו' לירושה. כמו כן, ניתן להעביר בירושה, על-פי הגדרתה הרחבה, גם תכונות אישיות כגון כשרונות, תסביכים נפשיים, מאפייני גוף ונפש, דעות, מוסר וכו'.

הירושה מושרשת היטב בחוק העברי. כבר בבראשית (ט"ו ג') מופיע פסוק על הירושה: " וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי". דיני ירושה יותר מפורטים מופיעים בפרשת בנות צלופחד, כאשר יש אפליה של הגבר לעומת האשה. (במדבר פרק כ"ז ז') ובו סדר העדיפות של ירושת הנחלה: בן, בת, אח, אח האב, שארו הקרוב אליו. חז"ל דנים בדיני ירושה במסכת בבא בתרא פרק שמיני, ובזכויות בן זוג במסכת כתובות.

כאשר הירושה מועטת, על פי ההלכה היהודית, הגבר צריך לחזר על הפתחים והאשה מקבלת את הירושה.

משנה כתובות: אדמון אומר שבעה מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים יורשים והבנות נזונות ובנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי

רמב"ם הלכות אישות :מי שמת והניח בנים ובנות יירשו הבנים כל הנכסים והם זנין את אחיותיהם עד שיבגורו או עד שיתארסו במה דברים אמורים בשהניח נכסים שאפשר שייזונו מהם הבנים והבנות כאחד עד שיבגורו הבנות ואלו הן הנקראין נכסים מרובין אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגורו ונותנין השאר לבנים ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד הבנות ניזונות מהן עד שיבגורו או עד שיתארסו והבנים ישאלו על הפתחים.

להרחבה בעוד מקרים ע' עשה לך רב ח"א שאלה כב.

[עריכה] זכות הירושה בחוק הישראלי

בהעדר צוואה, היורשים על פי דין הינם בן/בת הזוג החוקי/ת, וקרובים עד דרגה שלישית: ילדיו, הוריו,הורי הוריו (סבים) וצאצאיהם.

ילדים וצאצאיהם (נכדים וכן הלאה) קודמים להורים, הורים וצאצאיהם (אחים וצאצאיהם) קודמים להורי הורים.

אם המוריש השאיר בן זוג ובנוסף ילדיו וצאצאיהם או הוריו: חצי מהרכוש עובר לבן הזוג, ובחצי השני מתחלקים ילדיו או הוריו.
אם המוריש השאיר בן זוג ובנוסף אחים וצאצאיהם או הורי הורים (סבים), בן הזוג מקבל שני שלישים.
אם המוריש השאיר בן זוג ובנוסף רק צאצאי הורי ההורים, בן הזוג יורש את הכל.

אם אין קרובי משפחה מקרבה ראשונה יועבר הרכוש לקרובים מדרגה שנייה כמו הורים או אחים וצאצאיהם.
במידה ואין קרובי משפחה מדרגה שנייה יועבר הרכוש להורי הוריו וצאצאיהם.

לפי סעיף 155 לחוק הירושה, בית דין דתי הדן בעניני ירושה דן לפי דיני הירושה הדתיים. קבלת סמכות בית הדין הדתי מותנית בהסכמה בכתב של כל היורשים.

כאשר האדם כותב בחייו בדעה צלולה צוואה, הוא יכול לחלק את רשותו לאחר מותו ככל שיחפוץ, הוא יכול לנשל את יורשיו החוקיים, לשנות את מפתח הירושה או להעבירה לידי גורם אחר כמו אנשים זרים או גוף כל שהוא.

בכדי לרשת אדם יש להוציא צו ירושה, שבו בית המשפט מוודא קיומה של צוואה או יורשים ומוציא פסק דין להעברת הרכוש למי שראוי לרשת.

במידה שאדם מת ללא יורשים עד דרגה שלישית וללא צוואה, רכושו מועבר למדינה, למשרד האפוטרופוס הכללי, אשר עושה שימוש ברכוש לצורכי המדינה. במידה ויש פיקדונות ללא תנועה בעו"ש הם מועברים לאפוטרופוס הכללי.