עריפת ראש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

עריפת ראש במיניאטורת עץ מבאזל, 1552

עריפת ראש או עריפה, היא פעולת ההסרה של ראשו של יצור חי, המסתיימת באופן בלתי נמנע במוות. עריפה מתייחסת לרוב לצורת הוצאה להורג או רצח. היא יכולה להתבצע, לדוגמה, על ידי גרזן, חרב או סכין, כמו גם על ידי גיליוטינה. תאונת עריפה יכולה להתרחש כתוצאה מפיצוץ. התאבדות על ידי עריפת ראש נדירה אך לא בלתי קיימת. ב-2003 התאבד אדם בריטי בהשתמשו בגיליוטינה תוצרת בית שהוכנה במשך מספר שבועות.

המונח עריפה מתייחס גם להסרת הראש מאדם שכבר מת, כלומר מגופה. ההגיון הנובע מפעולה כזו עשוי להיות רצון להראות בפומבי את הראש הערוף כהוכחה למותו של אדם מסוים או כדי להחדיר פחד באוכלוסייה מפני עונשו של האויב מידי הרשויות.

[עריכה] עריפות ראשים בהיסטוריה

גרזן וסדן אשר שימשו בעבר לעריפת ראשים במצודת לונדון

במשך אלף שנים שימשה עריפת ראשים כצורה של הוצאה להורג. אסירים פוליטיים (שתויגו כבוגדים) ופושעים כבדים נערפו לעיתים וראשיהם הוצגו למשך תקופה מסוימת במקומות ציבוריים. לשם דוגמה, באנגליה הביניימית, הוצבו הראשים על יתדות לאורך קירותיו של מצודת לונדון. יחד עם זאת, עריפת הראש על ידי חרב יכולה הייתה להחשב כדרך "מכובדת" למות עבור אריסטוקרטים, אשר אם פעלו בעבר כלוחמים, ציפו למצוא את מותם בידי החרב בכל מקום שהוא. ניתן להבחין אם כן בין כך לבין הוצאה "בלתי מכובדת" להורג בגיליוטינה או בשריפה על מוקד.

אם הייתה חרבו או גרזנו של המוציא להורג חדים דים, הייתה העריפה צורת הריגה פחות כואבת יחסית. אם הכלי היה קהה או שהעריפה בוצעה ברשלנות, היה לעיתים צורך לביצועים חוזרים של העריפה, דבר שהתבטא בכאב רב יותר. אי לכך היו מייעצים לנידון למוות לתת למוציאו להורג מטבע זהב כדי שיעשה את מלאכתו נאמנה.

עריפת ראש בגיליוטינה הייתה צורה נפוצה יחסית של הוצאה להורג, שהומצאה זמן קצר לפני המהפכה הצרפתית (אם כי הייתה קיימת גרסה מוקדמת שלה בבריטניה עד המאה ה-17). מטרתה הייתה להוות דרך אחת אחידה של הוצאה להורג, אשר אינה כוללת עינויים. היא הייתה בשימוש בצרפת עד 1977.

בסין העתיקה נחשבה עריפת הראש כשיטה חמורה להריגה, יותר מאשר חניקה, גם אם החניקה כללה סבל ממושך יותר. הדבר נובע מאמונת הסינים כי גופם הוא מתנה שקיבלו מהוריהם, וכי מדובר בחוסר כבוד משווע לאבותיהם הקדמונים שאדם יחזיר את גופו לאדמה כשהוא מבותר.

ביפן, הייתה עריפה מבוצעת כשלב שני בספוקו ("חריקירי", התאבדות טקסית על ידי הוצאת מעיים). לאחר שהמתאבד היה מפלח את בטנו ופותחה, לוחם אחר היה עורף את ראשו מאחור עם חרב קטאנה כדי להחיש את המוות ולהקל על הסבל. בשל הצורך במיומנות, רק אלו אשר שמו בהם מבטחים קיבלו את הכבוד לקחת חלק בטקס. בתקופת סנגוקו המאוחרת, הייתה העריפה בחריקירי מתבצעת ברגע שהמתאבד גרם לפצע, ואף הקל ביותר, לביטנו.

עריפה הייתה גם השיטה בדרגה הגבוהה ביותר של ענישה. אחת הדרכים הברוטליות ביותר לעריפה הייתה שיטתו של סמוראים, אישידה מיטסונרי (石田三成 Ishida Mitsunari) אשר בגד בטוקוגאווה אייאסו. הקורבן נקבר באדמה וראשו היה מנוסר במסור עץ קהה. עונש זה בוטל בתקופת מייג'י המוקדמת.

בספר חזון יוחנן בברית החדשה עריפה הייתה שיטת הריגה של קדושים נוצריים בזמן הרדיפה גדולה (חזון יוחנן 20:4). אין ראיות היסטוריות לאירוע זה, ומספר פרשנים מאמינים כי הפסוקים מתייחסים להריגה הגדולה האחרונה של הכנסייה אשר אמורה להתרחש לפני ביאתו השנייה של ישו.

[עריכה] עריפת ראשים בזמן המודרני

שיטת העריפה הופסקה בשל החשד בהמשך קיומה של הכרה בראש הכרות במקרים מסוימים והאפשרות בקיום כאב, אך השוואה ליונקים אחרים מוכיחה שלטענות אלה אין כל בסיס. כמו כן היו בנמצא מספר סיפורים (מפוקפקים אמנם) מצרפת על ראשים שנערפו בגיליוטינה ושינו את הבעתם או הזיזו את שפתותיהם [1]. סיבה ודאית נוספת היא אופיה האלים והמלכלך עד מאוד של השיטה.

עריפה מודרנית של ראשים בידי חרב בוצעה בכפוף לסמכות השיפוטית הכפופה להלכה האיסלאמית, ובידי מיליטנטים איסלאמיים בזמן הפלישה האמריקאית לעיראק. החל מ-2005 חוקקו ערב הסעודית, תימן, איראן, עיראק וקטאר חוקים המאפשרים עריפת ראשים, אולם ידוע כי רק בערב הסעודית מבוצעת שיטת ענישה זו.

הופעות נוספות של עריפה קיימות בזמנים האחרונים במספר אזורים של קולומביה. קבוצות ימניות צבאיות כמו ה-AUC השתמשו לעיתים בעריפה לשם הפחדת אוכלוסייה מקומית, אך מקומה לא נעדר גם מכנופויות גרילה שמאלניות ב-FARC, כמו גם מכנופיות מבריחי סמים. במקרים אלו בוצעו העריפות באמצעות מצ'טה או מסור שרשרת.

בפיליפינים, קבוצת הטרור של אבו סייף ידועה בעריפות ראשים.

[עריכה] עריפת ראשים בידי מיליטנטים מוסלמיים

לאחר הפלישה האמריקאית במלחמת עיראק ב-2003, נחטפו מספר זרים בידי קיצונים איסלאמיים, ושימשו ליצירת לחץ על ארצות הברית ושותפותיה לקואליציית המלחמה לשחרור אסירים ופינוי כוחותיהם החוצה. במקרים רבים נחטפו גם מוסלמים כבני ערובה, במיוחד כאלו שהם מוסלמים שיעים או שאינם ערבים. החוטפים נהגו לאיים כי ראש החטופים יערף אם לא תעננה דרישותיהם. במספר מקרים תועדה העריפה ונשלחה בוידאו אל אמצעי התקשורת, היכן שלא שודרה. המוציאים להורג לאו דווקא השתמשו בכלים מהירים כמו גרזן או גיליוטינה. מקרה מעין זה התפרסם בישראל בחטיפתו של העיתונאי דניאל פרל והריגתו אשר יצרה זעזוע בתקשורת העולמית. אירוע דומה אירע ביולי 1995 כאשר הקבוצה האיסלאמית הקשמירית אל פארן חטפה חמישה תיירים מערביים בקשמיר בשל סירובה של ממשלת הודו לשחרר לוחמי גרילה מכלאם. אחד מהחטופים נמצא מאוחר יותר כשהוא ערוף.