תומאס מור
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סיר תומאס מור (7 בפברואר 1478 – 6 ביולי 1535), שלאחר מותו נעשה לקדוש תומאס מור, היה הוגה דעות, פוליטיקאי ועורך דין אנגלי.
בתקופת חייו הוא נחשב כהומניסט מוביל ומילא תפקידים ציבוריים רבים, כולל זה של "לורד צ'נסלור" (תפקיד בכיר ביותר בממשל האנגלי של הימים ההם, מקביל בערך לראש ממשלה בימינו) מ-1529 עד 1532. מור הוא שטבע את המונח "אוטופיה", שם שמתאר מדינה אידאלית ודמיונית, שאת המערכת הפוליטית שלה הוא תיאר בספר שפירסם ב-1516. הוא זכור בסירובו להסכים לדרישתו של הנרי השמיני להיות ראשה של הכנסייה האנגליקנית, סירוב שהוביל להוצאתו להורג כבוגד. מור הוכר כקדוש על ידי הכנסייה הקתולית ב-1935.
תוכן עניינים |
[עריכה] ראשית חייו
מור נולד ברחוב מילק בלונדון, כבנו הבכור של סיר ג'ון מור, עורך דין מצליח ששירת כשופט ב"קינגס בנצ' קורט" (היכל המשפט של המלך). תומס חונך בבית הספר "סיינט אנטוני" ומאוחר יותר היה פייג' (מעין משרת/מתלמד/מזכיר) בשירותו של ג'ון מורטון, הארכיבישוף מקנטרברי ואחד מהאנשים החזקים במדינה, שאמר כי תומס יגדל להיות "אדם מדהים". מור למד במשך שנתיים לטינית ולוגיקה באוניברסיטת אוקספורד. הוא שב ללונדון, למד משפטים אצל אביו והתקבל ל"לינקלונס אין" (אחת מאגודות עורכי הדין) ב-1496. ב-1501 נעשה לבריסטר – עורך דין המופיע בבית המשפט.
לצערו הרב של אביו, מור חשב ברצינות על עזיבת הקריירה המקצועית שלו לטובת הנזירות. למשך כארבע שנים הוא התגורר במנזר הקרטוסיאני ליד "לינקלונס אין", וחשב על הצטרפות למסדר הפרנציסקני. אך לבסוף החליט להינשא ב-1505, אולי כיוון שחשב שהוא לא יוכל לעמוד בחיים ללא נישואים, אך לשאר חייו הוא הקפיד על רבים מהחוקים הנזיריים, כולל הענשה עצמית, כגון לבישת חולצת שיער והלקאה עצמית מפעם לפעם.
למור נולדו ארבעה ילדים מאשתו הראשונה, ג'יין קולט, שמתה ב-1511. הוא נישא מחדש כמעט מיד, הפעם לאלמנה עשירה בשם אליס מידלטאון, שהייתה מבוגרת ממנו בשנים אחדות. אשתו החדשה לא ילדה לו ילדים, אך מור גידל את בתה מנישואיה הקודמים כבתו שלו. מור סיפק לבנותיו חינוך קלאסי מעולה, בזמן שבו חינוך שכזה יוחד בדרך כלל לגברים בלבד.
[עריכה] קריירה פוליטית מוקדמת
מ-1510 ועד 1518, מור שירת כאחד משני ה"אנדרשריפים" של העיר לונדון, תפקיד בעל אחריות משמעותית, שבו יצא לו מוניטין כעובד ציבור ישר ויעיל. ב-1517 התקבל לשירותו של המלך כיועץ ו"אחראי על הבקשות". לאחר שביצע משימה דיפלומטית לקרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הוא הוכתר כאביר ונעשה לתת שר אוצר ב-1521. כיועצו ומזכירו האישי של הנרי השמיני, מור נעשה משפיע יותר ויותר בממשל, כשהוא מקבל דיפלומטים זרים, עורך מסמכים רשמיים, ומשמש כמגשר בין המלך ל"לורד צ'נסלור", שהיה אז תומס קרדינל וולסי, הארכיבישוף מיורק.
ב-1523 מור נעשה ליו"ר בית הפרלמנט התחתון, ה"האוס אוף קומנס". מאוחר יותר הוא שימש באחריות על האוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג'. ב-1525 הוא נעשה ל"צ'נסלור של דוכסות לנקסטר", עמדה שנתנה שליטה אדמניסרטיבית ומשפטית בחלקים גדולים מצפון אנגליה.
[עריכה] יצירה ספרותית ולמדנית
מור שילב בין הקריירה הפוליטית המרשימה שלו לבין יצירה ספרותית ולמדנית עשירה. בין 1513 ל-1518 הוא עבד על היסטוריה של המלך ריצ'רד השלישי, יצירה היסטוריוגרפית לא גמורה שהשפיעה רבות על המחזה של ויליאם שייקספיר, "ריצ'רד השלישי". יצירותיהם של מור ושל שייקספיר גם יחד נתונות בסימן שאלה מצד חוקרים מודרניים, בשל ההצגה המאוד לא מחמיאה של המלך ריצ'רד, הטייה שמקורה – לפחות בחלקה – בנאמנותם של שני מחברים אלה לשושלת טיודור, שלקחה את המלוכה מריצ'רד בסוף "מלחמות השושנים".
ב-1515 כתב מור את היצירה השנויה במחלוקת והמפורסמת ביותר שלו, "אוטופיה", ספר שבו נוסע דמיוני, רפאל הית'לודיי, מתאר את המוסדות הפוליטיים במדינת אי דמיונית בשם אוטופיה (משחק על המילים היווניות או-טופוס, שמובנו "שום מקום", ו"איו-טופוס", שמובנו "מקום טוב"). בספר, מנגיד מור בין החיים החברתיים הבעייתים של המדינות הנוצריות באירופה לבין הסדר החברתי המושלם וההגיוני של מדינת אוטופיה, שאינה נוצרית. רבים העירו שהמדינה הקומוניסטית האידאלית של קרל מרקס דומה במידה רבה לאוטופיה של תומס מור. היחס של מור עצמו כלפי השיטה הפוליטית שהוא מתאר שנוי במחלוקת. מור היה יכול לבחור אמצעי ספרותי של תיאור מדינה דמיונית כדי לדון בעניינים פוליטיים עכשוויים בצורה יותר חופשית. לא סביר שמור, שהיה נוצרי אדוק ושמרן, התכוון להציע את המודל של אוטופיה הלא נוצרית כמודל קונקרטי לרפורמה פוליטית.
הכתיבה והלמדנות של מור העניקו לו מוניטין כהומניסט נוצרי באירופה היבשתית, וחברו ארסמוס מרוטרדם הקדיש לו את יצירתו הגדולה "בשבח הטעות" (המילה ל"טעות" ביוונית היא "מוריה"). ארסמוס אף תיאר את מור כאדם האידאלי במכתביו להומניסטים אירופאים אחרים. הפרויקט ההומניסטי שארמוס ותומס מור החלו, שאף לבחינה ותחייה מחדש של התאולוגיה הנוצרית על ידי לימוד התנ"ך והכתבים של אבות הכנסייה, לאור המסורת הספרותית והפילוסופית היוונית הקלאסית. מור וארסמוס כתבו יחד תרגום ללטינית של כתבי לוסיין, שיצא לאור בפריז ב-1506.
כעוזרו ומזכירו של הנרי השמיני, עזר מור לכתיבה של "ההגנה על שבעת הסקרמנטים", כתב פולמוס כנגד הדוקטרינה הפרוטסטנטית, שנתנה להנרי את התואר "המגן על האמונה" מידי האפיפיור ב-1521. לאחר שמרטין לותר הגיב לכתב זה, מור פירסם תשובה ללותר שבוקרה רבות בשל ההתקפות האישיות ולשון הרע שהיו בה.
[עריכה] גירושיו של הנרי השמיני
עם מותו של אחיו הבוגר של הנרי השמיני, ארתור נסיך ויילס, נעשה הנרי ליורש העצר של הכס האנגלי והיה עליו להינשא לאלמנתו של אחיו, קתרין מאראגון, בתו של מלך ספרד, על מנת לשמר את הברית של ממלכת אנגליה עם ספרד. באותו זמן, האפיפיור יוליוס השני פרסם היתר רשמי כנגד האיסור המקראי של נישואים עם אלמנת האח. הנרי היה בתחילה מאושר בנישואיו, אך קתרין לא הצליחה להוליד יורש זכר והנרי לבסוף התאהב באן בוליין, אחת מנשות החצר.
ב 1527, הנרי הורה לקרדינל וולסי לבקש מהאפיפיור קלמנס השביעי את ביטול נישואיו עם קתרין מאראגון, בטענה כי האפיפיור הקודם לא יכול היה לתת התר כנגד הוראה מקראית מפורשת, ולכן נישואיו אינם תקפים. מאחר שהאפיפיור התנגד בנחרצות לביטול הנישואים, הנרי הכריח את וולסי לפרוש מתפקידו כלורד צ'נסלור, ומינה את תומס מור במקומו ב-1529. הנרי החל אז לתמוך בעמדה הפרוטסטנטית שהאפיפיור הוא רק הבישוף של רומא, ולכן אין לו סמכות על הכנסייה כולה.
[עריכה] לורד צ'נסלור
מור, שעד אז תמך לחלוטין בהנרי השמיני ובסמכות המלכותית, בתחילה שיתף פעולה עם המדיניות החדשה של הנרי, תקף את וולסי בפרלמנט והכריז כי העמדה של התאולוגים באוקספורד ובקיימברידג' היא שנישואיו של הנרי עם קתרין אינם תקפים. אך כשהנרי החל להתכחש לסמכותו של האפיפיור, מור החל להתלבט.
בזמן שירותו כלורד צ'נסלור, מור כתב מספר ספרים שבהם הוא התקיף את הפרוטסטנטים והגן על החוקים נגד כפירה, שהוא אכף בנחרצות. ב-1530 הוא סירב לחתום על מכתב שנכתב על ידי אנשי כנסייה ואריסטוקרטים אנגלים, המבקשים מהאפיפיור לבטל את נישואיו של הנרי וקתרין. ב-1531 הוא ניסה לפרוש מתפקידו, לאחר שהוכרח להישבע שהמלך הוא ראשה של הכנסייה האנגלית, "ככל שמשפטו של הקריסטוס מרשה". ב-1532 הוא ביקש מהמלך שוב לפרוש מתפקידו, כשהוא טוען שהוא חולה וסובל מכאבים חזקים בחזה. הפעם, הנרי אישר את בקשתו.
[עריכה] משפט והוצאה להורג
ב-1533 סירב מור להשתתף בהמלכתה של אן בוליין כמלכת אנגליה. זמן קצר לאחר מכן, הוא נתבע על כך שקיבל שוחד, אך התביעה לא הצליחה להוכיח את טענותיה. ב-1534 הוא הואשם בקונספירציה יחד עם אליזבת ברטון, נזירה שהתנבאה כנגד הגירושין של המלך, אך מור הצליח להמציא מכתב ובו הוא מורה לברטון שלא להתערב בענייני המדינה.
ב-13 באפריל של אותה השנה מור נתבקש להופיע לפני ועדה, ולהישבע כי הוא תומך בחוק הירושה. מור קיבל את סמכותו של הפרלמנט להכריז על אן כמלכת אנגליה, אך סירב להישבע על כך כיון שזה היה מחייב אותו לקבל את סמכותו של הפרלמנט לחוקק בנושאי דת, ולהתכחש לסמכותו של האפיפיור. מור נכלא במצודת לונדון ארבעה ימים מאוחר יותר, ומשם כתב את "הדיאלוג של נחמה כנגד ייסורים".
מ-1 ביולי 1535 ועד 6 ביולי אותה שנה התנהל משפטו של מור בפני הרכב שופטים שכלל את הלורד צ'נסלור החדש, סיר תומס אודלי, וכן את אביה, אחיה ודודה של אן בוליין. הוא הואשם בבגידה על כך שהתנגד לתוקפו של חוק הירושה. מור האמין כי לא יורשע כל עוד לא יכחיש בצורה ברורה את היות המלך ראש הכנסייה, ולכן לא הסכים לענות על כל שאלה בנושא זה. תומס קרומוול, שבאותו זמן היה היועץ החזק ביותר של המלך, העמיד לעדות את ריצ'רד ריץ', הפרקליט הראשי, על מנת להעיד כי מור הכחיש בנוכחותו כי המלך הוא הראש הלגיטימי של הכנסייה. עדות זו הייתה כמעט בוודאות שקרית, אך בעקבותיה בית המשפט הרשיע את מור.
לאחר שהורשע, מור דיבר בחופשיות על כך שהוא מאמין כי "אין אדם בשר ודם שיכול להיות ראשה של ישות רוחנית". הוא נשפט למוות ולביתור גופו, אך המלך שינה את גזר הדין לעריפה. לפני מותו הוא הכריז כי הוא מת כ"משרתו הטוב של המלך, אך קודם של האל".
[עריכה] מוניטין
היושר שבו אחז מור בדעותיו הדתיות חרף האיום במוות, והצורה המכובדת בה התנהג במהלך מאסרו, משפטו והוצאתו להורג, תרמו רבות למוניטין החיובי של מור לאחר מותו, בעיקר בקרב קתולים. מור הוכרז כמועמד להפיכה לקדוש ב-1886, ונעשה לקדוש ב-1935. יום החג שלו הוא ב-22 ביוני. בשנת 2000, הוכרז כ"פטרונם של מדינאים ופוליטיקאים" בידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני.
הרשעתו של מור בבגידה נראתה כלא צודקת אף בקרב הפרוטסטנטים. חברו ארסמוס, שתמך בתנועות הרפורמה בתוך הכנסייה, הכריז לאחר הוצאתו להורג כי מור היה "טהור כשלג" וכי גאונותו הייתה כזו "שלא הייתה באנגליה מעולם ושוב לא תהיה". במאה ה-20, המחזאי רוברט בולט הציג את מור כאדם הישר האולטמטיבי בהצגתו "אדם לכל עת", שנעשה לסרט קולנוע שבוים על ידי פרד זינמן. קרל זוכרט כתב רומן, "מות, אוויל!", על מאבקו של מור עם המלך הנרי, המציג את מור כאידאליסט שלא יכול שלא להכשל במאבק כוחות עם מנהיג אכזר ועולם לא צודק. מצד שני, כותבים מודרניים אחרים, כמו ריצ'רד מריוס, התקיפו את מור על חוסר סובלנותו הדתית (לדוגמה, הרדיפה הנלהבת שלו אחרי כופרים). ג'ספר רידלי בספרו "המדינאי והפנאט" הרחיק לכת עוד יותר, וקרא למור "סוטה סאדומאכיסט גרוע במיוחד". בביוגרפיה של אן בוליין, הכריזה ג'ואנה דני מכריזה כי הלהט שלו לסדר ציבורי גבלה בפנאטיות. רצונו המוקדם להיות כומר הובילה לכך שהלקה את עצמו בסתר. הוא אף אסר אוונגליסטים בביתו בצ'לסי, והלקה אותם בגן ביתו. ביוגרפים אחרים, כפיטר אקרויד, הציעו תמונה מורכבת יותר של מור כאדם שהיה הומניסט ואדם למדן, אך יחד עם זאת קתולי נלהב שהאמין בחשיבות של סמכות דתית ופוליטית.
[עריכה] תרגומי כתביו לעברית
- תומאס מורוס. אוטופיה. תרגום, מבואות והערות מאת אפרים שמואלי. מרחביה, דפוס השומר הצעיר, 1946. מהדורה חדשה: ספרית פועלים, 1974.
