פאולוס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בפאולוס, שליח נוצרי. לערך העוסק בפרידריך פאולוס, מפקד הארמיה הגרמנית השישית שנכנעה בסטלינגרד, ראו פרידריך פאולוס.
פאולוס מתרסוס (במקור, שאול התרסי) או פאולוס השליח (נולד ~10 לערך, נפטר ב67), נחשב בנצרות כשליחו החשוב ביותר של ישו, וכדמות החשובה ביותר בהתפתחותה, מלבד ישו עצמו. בשל השפעתו העצומה על התפתחות התאולוגיה הנוצרית, ועל התרחקותה מהדת היהודית, יש אף המכנים אותו בשם "מייסד הנצרות".
פאולוס היה בצעירותו יהודי פרושי-הלניסטי ונולד בעיר תרסוס שבאסיה הקטנה (כיום בתורכיה).
פאולוס נחשב כקדוש בנצרות הקתולית ובנצרות האורתודקסית. פאולוס עשה הרבה על מנת לקדם את הנצרות בין הגויים, ונחשב לאחד מיוצריה של הדוקטרינה הנוצרית המוקדמת. איגרותיו מהוות חלק חשוב מן הברית החדשה. יש שטוענים, כי הוא זה שהפך את הנצרות מזרם של היהדות לדת חדשה, ובעיקר לאחר שביטל את החובה בקיום המצוות המעשיות.
בשל הכתבים שלו וההשפעה שלו שאינה מוטלת בספק על ההתפתחות של הנצרות, חוקרים רבים רואים בו את מייסד הנצרות, משום ששינה את הגותו של ישו ומשום שהוסיף דוקטרינות חשובות חדשות. אולם, דעה זו שנויה במחלוקת. חוקרים נוצרים רבים אומרים כי לא שונתה כל הגות, וכי פאולוס הרחיב והעמיק את ההתגלות של ישו בהרמוניה מוחלטת עם דבריו.
תוכן עניינים |
[עריכה] המקורות אודות פאולוס
למידע על קורות חייו של פאולוס, יש לנו שני מקורות מרכזיים, שנכתבו עוד בחייו או זמן קצר לאחר מותו: האגרות של פאולוס ששרדו (אם כי יש מחלוקת כמה מתוכן אכן כתב הוא בעצמו), והסיפור ב"מעשי השליחים", שבנקודות מסוימות מצטט דיבור ישיר של עדי ראייה. אולם, לשני המקורות יש חולשות: האיגרות של פאולוס ששרדו נכתבו בתקופה קצרה של חייו, אולי רק בשנים 50-58, והמחבר של "מעשי השליחים" מוסר כמה פרטים חשודים (לדוגמה, הטענה כי פאולוס היה נוכח במותו של אִסְטְפָנוֹס הקדוש, 7:58).
קיים גם חיבור אפוקריפי בשם "מעשי פאולוס ותקלה". אולם הארועים שנרשמו בחיבור זה לא מתאימים לאף אחד מהארועים כפי שהם נמצאים באיגרותיו של פאולוס או ב"מעשי השליחים", והחוקרים בדרך כלל אינם מתייחסים ברצינות לחיבור זה.
בשל הבעיות בשני המקורות האלה, כפי שמסביר ריימונד אי בראון (An Introduction to the New Testament, 1998), היסטוריונים נוקטים אחת מארבע גישות:
- הגישה המסורתית היא לבטוח לחלוטין בתיאור של "מעשיי השליחים", ולהתאים את החומר מאיגרותיו של פאולוס לסיפור זה;
- חוקרים מודרניים מסוימים לא בוטחים ב"מעשי השליחים", לפעמים לחלוטין, ומשתמשים בחומר מאיגרותיו של פאולוס כמעט לחלוטין, או
- שלא מתייחסים בביטחון גם לכל דבר שפאולוס כתב.
- גישה אמצעית, שמתייחסת לאיגרותיו של פאולוס כעיקר, ומשלימה את העדויות האלו עם חומר מ"מעשי השליחים".
הכרונולוגיה שאנו נמסור כאן מבוססת על הגישה הרביעית. ישנן נקודות רבות במחלוקת, גם בין החוקרים, אך המאמר שלהלן הוא נסיון לשרטט את הארועים העיקריים בחייו של פאולוס.
[עריכה] חייו של פאולוס
[עריכה] מוצאו ומעשיו בצעירותו
פאולוס תיאר את עצמו כישראלי משבט בנימין וכפרושי (רומאים, 1:11, פיליפיים 5:3). הוא נולד כשאול בתרסוס שבקיליקיה באסיה הקטנה, וקיבל חינוך יהודי. לפי מעשי השליחים 3:22, הוא למד בירושלים אצל רבן גמליאל; תומאס רובינסון מתאר את פאולוס כלומד אצל רבן גמליאל כאשר שמאי נהיה לנשיא הסנהדרין ועם עליית בית שמאי מ־20 לספירה. אולם לחוקרים אחרים, כמו הלמוט קואסטר, יש ספקות לגבי הימצאותו של פאולוס בירושלים בזמן זה, או לגבי לימודיו אצל רבן גמליאל. פאולוס פירנס את עצמו במסעותיו, עובדה שהוא מתייחס אליה מספר פעמים (לדוגמה, קורינתיים א' 13-9:15); לפי מעשי השליחים 3:18, הוא עבד כמייצר אוהלים.
מעשי השליחים 25:22 ו־27-29 גם מציינים כי פאולוס היה אזרח רומאי, פריווילגיה שבה השתמש מספר פעמים על מנת להגן על כבודו, כולל גם דרישה להישפט ברומא לאחר שהורשע ביהודה. מכיוון שפאולוס עצמו אינו מציין את אזרחותו, יש חוקרים שהטילו בה ספק; כבוד כזה היה יוצא דופן בתקופה זו. אזרחות הייתה מצריכה השתתפות בפולחן הקיסר, דבר שהיה אמור להיות בסתירה להשקפות היהודיות שהחזיק בהן.
פאולוס עצמו מודה כי הוא עצמו עסק ברדיפה אחר נוצרים (פיליפיים 5:3), אך אחר כך הוא קיבל את האמונה שנגדה לחם. מעשי השליחים 1-9:9 מתאר את החזון שהיה לו של האל או של ישו על הדרך לדמשק, שהביא אותו לשנות את דעותיו. פאולוס עצמו אינו מוסר תיאור ברור של המאורע באף אחת מאיגרותיו, ועובדה זו, יחד עם העובדה שהמחבר של מעשי השליחים מוסר את הארוע בשינויים קלים בשני מקומות שונים, הביאו לכך שיש חוקרים המטילים ספק בחזון הזה. אולם, פאולוס כן כתב שישו הופיע לפניו "אחרי כולם, נראו גם אלי, הדומה לנפל" (קורינתיים א', 8:15), וטען פעמים רבות כי הסמכות שלו כשליח הגיעה ישירות מהאל (גלטיים 13-1:16).
[עריכה] מסעותיו המיסיונריים
לאחר שהמיר את דתו עבר פאולוס לחיות בממלכה הנבטית (לה הוא קורא "ערב") לשלוש שנים, ואח"כ חזר לדמשק (גלטיים 17-1:20) עד שהיה חייב לברוח מן העיר בלילה (מעשי השליחים 23-9:25; קורינתיים ב', 11:32). הוא נסע לירושלים, שם הוא פגש בפיטר וביעקב, אחיו של ישו (שאין להתבלבל בינו לבין יעקב הקדוש, בנו של זבדי ואחיו של יוחנן).
כתביו של פאולוס עצמו והתיאור של מעשי השליחים מתארים תיאור שונה במקצת לגבי מעשיו לאחר הביקור בירושלים. לפי מעשי השליחים הוא הלך לאנטיוכיה, ומשם נסע ברחבי קפריסין ודרום אסיה הקטנה לדרוש על ישו, מעשה שנודע כמסע המיסיון הראשון שלו (13:13 – 28:14). פאולוס עצמו מציין רק כי הוא דרש בסוריה וקיליקיה (גלטיים 18:1-20), ולמרות שמעשי השליחים אומר כי פאולוס מאוחר יותר "עבר בסוריה וקיליקיה, וחיזק את הכנסיות" (מעשי השליחים 41:15), הוא לא מציין בפירוש כי כנסיות אלה נבנו על ידיו במסע הראשון.
מסעות מיסיונריים אלה נחשבים כמעשים החשובים ביותר של פאולוס. עבור המסעות, הוא בדרך כלל בחר בחבר אחד או יותר ללוות אותו. בר-נבא, טיטוס, טימותיוס, יוחנן, עקילס ופריסקילה כולם ליוו אותם בחלק מהמסעות. הוא סבל במסעות אלה: הוא נאסר בפיליפי, והולקה ונסקל כמה פעמים וכמעט נרצח פעם אחת (קורינתיים ב', 24-11:27).
בערך בשנת 49, לאחר 14 שנים של מסעות, הגיע פאולוס לירושלים עם בר-נבא וטיטוס על מנת לפגוש את המנהיגים של הכנסייה הירושלמית – פטרוס, יעקב ויוחנן; ארוע שידוע כ"מועצה האפוסטלית". כאן התיאורים של "מעשי השליחים" ושל פאולוס עצמו שונים למדי. הראשון אומר כי פאולוס היה ראש משלחת מכנסייה אנטיוכית, שבאה לדון בהמשך השמירה על מצוות יהודיות, ובעיקר חוקי הכשרות והמילה. שאלות אלה התעוררו מכיון שבאו אנשים מיהודה ו"מורים את-האחים לאמר: 'אם-לא תמולו כדת משה לא תיוושעון'" (מעשי השליחים 1:15). פאולוס אמר אח"כ כי הוא הגיע "על-פי מחזה", על מנת לשים לפניהם "את-הבשורה אשר-קראתי בגויים" (גלטיים 2:2), "מפני אחי השקר המתגנבים בתוכנו אשר באו לרגל את-חרותנו אשר-לנו בישוע המשיח למען העבידנו" (גלטיים 4:2). נראה כי הוא רצה להיות בטוח שמה שהוא לימד את הגויים בשנים האחרונות היה נכון – שההשלמה של ישו את חוקיו של משה, מותו ותחייתו, שחררו את המאמינים הנוצרים מהצורך להישמע לחוקים אלה, ובגלל הדאגה "פן-תהיה לריק מרוצתי אשר ארוץ ואשר-רצתי" (גלטיים 2:2).
לאחר דיון ארוך, פטרוס אומר כי אלוהים "לא הבדיל בינינו (=היהודים) וביניהם (=הגויים) כי טיהר את-לבבם על-ידי האמונה" (מעשי השליחים 9:15), ויעקב אומר כי "לא להחמיר על-השבים מן-הגויים לאלוהים" (שם). הם שלחו מכתב, יחד עם כמה מנהיגים מהכנסייה היהודית עם פאולוס וחבריו, על מנת לאשר כי המאמינים הגויים אינם צריכים להמשיך לשמור את המצוות, מלבד "רק לכתוב אליהם אשר ירחקו מטמאות האלילים ומן-הזנות ומבשר הנחנק ומן-הדם" (שם). האיגרת גם מתייחסת לפאולוס ובר-נבא כ"חביבינו" (שם, 25:15).
למרות ההסכמה שהגיעו אליה במועצה האפוסטלית, פאולוס מספר כי כאשר הוא פגש את פטרוס באנטיוכיה זמן קצר לאחר פגישתם בירושלים, הוא גער בו על כך שהוא לא רצה להשתתף בארוחה עם גוי (גלטיים 11:2-13). "מעשי השליחים" לא מספר דבר על כך, אלא אומר ש"זמן לאחר מכן" פאולוס החליט לעזוב את אנטיוכיה (מה שבדרך כלל נחשב כתחילת המסע המסיונרי השני), כשמטרתו היא לבקר את המאמינים בעיירות שהוא ובר-נבא דרשו בהן קודם לכן. יתכן כי חוסר הסכמה ציבורית עם פטרוס הייתה הסיבה לכך. אולם, פאולוס ובר-נבא רבו האם לקחת את יוחנן (בן דודו של בר-נבא) איתם, ולכן התפצלו דרכיהם (מעשי השליחים 36:15-41) – בר-נבא עם יוחנן ופאולוס עם סילא. אח"כ הם השלימו – פאולוס מזכיר כי הם היו ביחד בכלא, ואומר לקהילה בקולאס לקבל אותו אם הוא מגיע אליהם (קולאסים 10:4).
פאולוס העביר את השנים הבאות במסעות במערב אסיה הקטנה, כשהפעם הוא נכנס למקדוניה, וייסד את הקהילה הנוצרית הראשונה בפיליפי, שם הוא עובר רדיפות. פאולוס עצמו מתאר את החוויה כ"עונינו ולחרפה היינו" (תסלוניקים א' 2:2); מחברו של "מעשי השליחים", אולי כשהוא שואב מידע מעד ראיה, מסביר כי פאולוס גירש שדים משפחה, דבר שמנע ממנה את האפשרות להגיד עתידות, והוריד את ערכה – מעשה שבעליו של העבד טען כי הוא גניבה, ולכן הוא שם את פאולוס בכלא לזמן קצר (מעשי השליחים 22:16). פאולוס אז נסע לתסלוניקה, שם הוא נשאר לזמן מה, לפני שעזב ליוון. ראשית הוא הגיע לאתונה, שם הוא נאם את נאומו המפורסם "אריוס פגוס" שם הוא דיבר בשמו של אל לא ידוע שכבר נעבד שם (16:17-34), ואז הוא נסע לקורינתוס שם הוא התיישב לשלוש שנים וכתב את האיגרות הראשונות שלו בכדי להתפרנס, תסלוניקים א'.
שוב בקורינתוס הוא הסתבך בצרות משפטיות: לאחר התלונות של קבוצת יהודים, הוא הובא לפני הפרוקונסול גליון, שהחליט שנושא זה אינו ראוי לתשומת ליבו וביטל את ההאשמות (מעשי השליחים 12:18-16). מכתובת בדלפי שמזכירה את גליון, אנו יכולים לקבוע את תאריך המשפט לשנת 52, דבר שנותן לנו עוגן להאחז בו בכרונולוגיה של חייו של פאולוס.
לאחר משפט זה, פאולוס המשיך את דרשותיו (מה שקרוי המסע המסיונרי השלישי), כשהוא נוסע שוב ברחבי אסיה הקטנה, מקדוניה, ולאנטיוכיה וחזרה. הוא גרם למהומה גדולה בתיאטרון של אפסוס, שם צורפים מקומיים יראו מאיבוד הכנסתם בשל פעילותו של פאולוס. הכנסתם נסמכה על המכירה של פסלונים מוכספים של האלה ארטמיס, אותה עבדו, והאספסוף כמעט והרג אותו (21:19-41). כתוצאה, כאשר הוא לאחר מכן אסף כסף בשביל קרבנותיו של רעב שהיה בארץ ישראל, ובמסעו לירושלים הוא עבר במחוז שוב, הוא שט סביב אפסוס, ואמר לחסידיו לפגוש אותו במילטוס (17:20-38).
כשפאולוס הגיע לירושלים עם כספי הסיוע, האשמותיו של חנניה הכהן הגדול הביאו למעצרו (מעשי השליחים 1:24-5). פאולוס טען לזכותו כאזרח רומאי להשפט ברומא, אך הודות לחוסר המעש של המושל אנטוניוס פליקס, פאולוס נשאר במעצר בקיסריה שנתיים עד שמושל חדש, פורקיוס פסטוס, קיבל את התפקיד, שפט אותו, ושלח אותו לרומא בדרך הים, שם הוא בילה עוד שנתיים במעצר (30:28).
מעשי השליחים מתאר את מסעו לרומא לפרטיו. המסע היה איטי וארוך, ולבסוף הם נטרפו על חופה של מלטה. שם הם העבירו שלושה חודשים, ופאולוס מספר כי הוא ריפא את המושל פובליוס ממחלה, וכן אנשים אחרים, אך עם בוא האביב הם החלו שוב במסעם.
מעשי השליחים מספר על חייו של פאולוס רק עד הגיעו לרומא, בערך בשנת 61; מכתביו של פאולוס עצמו מפסיקים עוד הרבה לפני כן.
לשנותיו האחרונות של פאולוס אנו נאלצים לפנות ל"מסורת". מסורת אחת מוסרת כי הוא ביקר בספרד; העדויות לכך לא מובילות למסקנה חד משמעית. מסורת אחת אומרת כי הוא מת ברומא. איזוביוס מקיסריה אומר כי הוא הוצא להורג ברומא, בשנות מלכותו של הקיסר נירון, ומאורע זה תוארך לשנת 64 או 67.
[עריכה] התאולוגיה הפאולינית
לפאולוס הייתה השפעה משמעותית על הדת הנוצרית. ראשית, הרעיון כי מותו ותחייתו של ישו החליפו את תורת משה, אמונה שמבוטאת לעתים כ"ישו מת בשל חטאינו". לא ברור כמה מרעיון זה הגיע מפאולוס עצמו; הירונימוס מציין את הימצאותה של כת נוצרית בסוריה במאה הרביעית, הקרויה "אביונים", שעדיין שמרו על חוקי משה, ולפיכך יתכן שהיו נוצרים שלא האמינו ברעיון זה.
אולם, יש עדויות שמושג הגאולה המגיעה ממותו של ישו לא הייתה ייחודית לפאולוס בין הנוצרים, שכן הקטע בפיליפיים 5:2-11, שהכריסטולוגיה שלו דומה לשל פאולוס, זוהה כמזמור של הנוצרים הראשונים, עוד לפני מכתבו של פאולוס.
קשורים לפרשנותו של פאולוס את התחייה הם עקרונות האמונה שלו, לגבי צדק ומחילת החטאים, בקטעים שאוגוסטינוס אח"כ השתמש בהם על מנת להרחיב לגבי החטא הקדמון. בברית החדשה הדוקטרינה של החטא הקדמון מבוטאת בצורה הברורה ביותר בכתביו של פאולוס. כתביו גם מבטאים בצורה ברורה את הדוקטרינה שהגאולה אינה מושגת על ידי תורת משה, אלא על ידי אמונה בישו הנוצרי. דוקטרינה זו אושרה במועצה האפוסטולית. פאולוס היה גם מהראשונים שהצהירו על הדוקטרינה של טבעו האלוהי של ישו.
התפתחות אחת שבוודאי אינה ייחודית לפאולוס, אף שהוא נעשה אח"כ לתומך ראשי שלה, הוא ההמרה של לא-יהודים לנצרות. בעוד שמספר קטעים בבשורות (לדוגמה במרקוס) מראים כי גויים יכולים ליהנות מטובותיו של ישו, פאולוס ידוע כ"שליח אל הגויים", תואר שניתן לו כבר בגלטיים 8:2. עבודת המיסיון שלו בקרב הגויים עזרה להביא את הנצרות מעבר למעמד הראשוני שלה, ככת יהודית.
פאולוס גם מפתח את הדוקטרינה של רוח הקודש. הרבה מ"רומאים", ובמיוחד הסיום של קורינתיים ב', מציג את רוח הקודש במעמד שווה לאב ולבן. רעיונות אלה אח"כ יפותחו לרעיון השילוש. הרעיון של פאולוס כי רוח הקודש שוכנת בכל המאמינים בזמן שהם ממירים את דתם היא מרכזית לתורת הכנסייה והמסיון שלו ולאסכטולוגיה שלו.
[עריכה] דעותיו החברתיות של פאולוס
כתביו של פאולוס בנושאים חברתיים השפיעו על החיים והאמונות בתרבות הנוצרית בדיוק כמו אמירותיו הדוקטרינריות. למעשה, מכיוון שדעות אלה הם חלק מכתבי הקודש, דעות אלה ואחרות עדיין נחשבות לחלק מהדוקטרינה הנוצרית לפי הנוצרים השמרנים יותר.
פאולוס גינה פריצות מינית, כולל הומוסקסואליות, כשהדבר כנראה התבסס על החוקים המוסריים הקשיחים של התנ"ך, וכן מהגילוי האישי שלו מרוח הקודש (פאולוס נחשב במסורת לבתול). חלק מהקביעות האחרות שלו כוללים עצות לבני זמנו שלא להתחתן, בציפיה לחזרתו הקרובה של ישו והאפוקליפסה; רשות להתחתן, או לפחות להישאר נשואים, למי שאינו מאמין, בתקווה שבן הזוג ימיר את דתו לנצרות בעתיד; ההמלצה לנשים להישמע לבעליהן (כשהוא מתבסס על סיפור אדם וחוה: "אדם לא נעשה בשביל האשה, אלא האשה בשביל האדם"), ולגדל משפחות; ש"מי שאינו עובד, גם לא יאכל"; והציווי על גברים צעירים שחטאו בכך ששכבו עם אשה להתחתן עמה, רעיון שנותר מרכזי בתרבות האירופאית ובחוק האנגלי עד לאחרונה.
פאולוס היה אימביוולנטי כלפי העבדות, כשהוא אומר שבגלל חזרתו הקרובה של ישו, אנשים צריכים להתמקד באמונתם ולא במעמדם החברתי (קורינתיים 21:7). בשל סמכותו, לדעות אלה היו השפעה על החברה המערבית בתקופה המודרנית; העובדה כי פאולוס לא גינה את העבדות באיגרת לפילימון לפעמים פורשה כמצדיקה את הבעלות על בני אדם.
פאולוס לא רק ביסס מודעות תרבותית חדשה וחברה של חסד, אלא גם חתר תחת הסמכות הרומאית בדיבור ובמעשה. פאולוס אימץ תארים מהקיסרים על מנת לתאר את ישו. אוגוסטוס השתמש בתארים "אל האלוהים", "מלך המלכים", ו"בן האלוהים" (מכיון שהוא היה הבן המאומץ של יוליוס קיסר שטען כי הוא אל). כשפאולוס מתייחס לישו כ"חדשות הטובות", "אוונגליון" ביוונית, הוא מאמץ תואר נוסף שניתן לאוגוסטוס. כתובות רומאיות עתיקות קוראות לאוגוסטוס "האוונגלון", החדשות הטובות, עבור רומא. תארים אלה היו אמורים לחתור תחת הסמכות הרומאית ולדבר ישירות אל תוך התרבות העכשווית.
[עריכה] כתביו של פאולוס
פאולוס כתב מספר איגרות אל הקהילות הנוצריות ואל יחידים. אולם, לא כולן שרדו; בקורינתיים א', 9:5, יש התייחסות לאיגרת אבודה שהוא שלח לנוצרים בקורינתוס. האיגרות ששרדו הן חלק מהקנון של הברית החדשה, שם הם מופיעות לפי גודלן, מהארוכה לקצרה. חלק מן האיגרות, אותן הוא כתב בכלא, נקראות "מכתבי הכלא", והמסורת אומרת כי הן נכתבו ברומא.
הוטלו ספקות בכך שכתב את האיגרת אל העברים כבר מאז אוריגינס. מ1750, מספר איגרות אחרות שבדרך כלל יוחסו לפאולוס נחשדו בכך שאחרים כתבו אותם בזמן כלשהו במאה ה-1 – מספיק מוקדם כל שמחברים דתיים כמו מרקיון וטרטוליאן לא ידעו על כך שמחבר אחר כתב אותם.
הכתבים הבאים הם הכלולים בקנון הברית החדשה. אלה שיש ספק לגבי ייחוסם לפאולוס מודגשים; אלה שנחשבים כ"מכתבי הכלא" מסומנים בכוכבית.
- איגרת אל הרומאים
- איגרת אל הקורינתיים א'
- איגרת אל הקורינתיים ב'
- איגרת אל הגלטיים
- איגרת אל האפסיים
- איגרת אל הפיליפיים*
- איגרת אל הקולסים
- איגרת אל התסלוניקים א'
- איגרת אל התסלוניקים ב'
- איגרת אל טימותיוס א'
- איגרת אל טימותיוס ב'
- איגרת אל טיטוס
- איגרת אל פילימון*
- איגרת אל העברים
הכתבים האפוקרופיים הבאים יוחסו לפאולוס:
- קורנתיים
- איגרת ללאודיקנים
- ההתכתבות של פאולוס וסנקה הצעיר
- איגרת למקדונים (אבוד)
- איגרת לאלכסנדרונים (אבוד)
[עריכה] דעות אלטרנטיביות
בספריו "יוצר המיתוס" ו"פאולוס וההלניזם", חוקר התלמוד היים מקובי הציג תאוריה, שלפיה פאולוס היה למעשה גוי שגודל בסביבה שהושפעה על ידי דתות המיסתורין ההלניסטיות הפופולריות שמרכזן היה באלים מושיעים שמתים וקמים לתחייה, שאח"כ התגייר וקיווה להיות לחכם פרושי. הוא מצא עבודה בירושלים כקצין משטרה של הכהן הגדול הצדוקי, שהיה באותו זמן בובה רומית בירושלים. עבודתו של פאולוס ברדיפות אחר אויביו של הכהן הגדול הובילה למאבק פנימי בנפשו, שהתפרץ בזמן שהוא היה בדרך לדמשק. מקבוי חושב, כי ההתגלות של פאולוס הייתה בעצם ההתאחדות של העצמי המפורד שלו. פאולוס לאחר מכן מיזג את דתות המיסתורין, את היהדות ואת מותו של ישו לאמונה חדשה לחלוטין, שמתרכזת במותו של ישו כקורבן מכפר מסתורי. מקובי טוען כי טענותיו של פאולוס לרקע יהודי ולחינוך פרושי הם שקריות, כשהוא מראה כי כמה פסקאות בכתביו של פאולוס מראים על בורות בהלכה. מקובי גם טוען כי פאולוס המציא מושגי יסוד רבים בדת הנוצרית, וכי הבשורות ושאר המסמכים הנוצריים המאוחרים נכתבו על מנת לשקף את דעותיו של פאולוס ולא את חייו האותנטיים של ישו. מקובי גם תוהה על יושרו של פאולוס.
דעה ביקורתית יותר כלפי פאולוס מגיעה ממחקריו של א. ויקטור גאראפה. הוא טועם, כי פאולוס פעל כנגד סמכותם של תלמידי ישו הנותרים, וכנגד הקהילה הירושלמית המקורית שפעלה תחת יעקב, אחי ישו. כשהוא משתמש בטקסט של הברית החדשה, גאראפה מציע פירושים חדשים לכמה פסקאות חשובות, ומציע כי כבר שם ניתן לראות שהיה מאבק כוחני בין השליחים השונים.
דעה אחרת היא מה שנודע כ"פרספקטיבה החדשה" על פאולוס, שהוצגה לראשונה על ידי רבי יעקב עמדין (1697-1776). דעתו של עמדין הייתה כי שאול התרסי היה פרושי מלומד ואדוק, שכשהוא חוזר בו מדעותיו השמאיות הקודמות, החל להאמין בגאולה לגויים ותחת הסמכות של שמעון כייפא (הוא פטרוס) החל לבנות דת עבור בני נח המבוססת על התנועה הישועית. פאולוס האמין כי היתרון של היהודים הוא כי הייתה להם התגלות, ובגלל שהם קיבלו את התורה. אך הוא התנגד לנוצרים יהודים שטענו (תחת השפעה של בית שמאי) כי הגויים אינם יכולים להיגאל אלא אם כן יתגיירו. פאולוס אמר כי כל שהם צריכים הוא אמונה טהורה והתנגד לגיור. אמנם הוא טען כי על כל יהודי למול (לדוגמה, טימותיוס, שהוא עצמו מל אותו) ולחיות תחת חוקי ההלכה. לפי דעה זו, פאולוס הוא בעצם רב פרושי, שהבין כי אף ש"שיתוף" (אמונה בעוד אל מלבד ה', או בה' מבעד לשמו של אל אחר) הוא תקין לגוי למרות האיסור לבני נוח על עבודת אלילים.
