ספוקו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סֶפּוּקוּ (切腹, שילוב הקנג'י של "חתך" ו"בטן") היא המילה היפנית הבאה מן השפה הסינית המציינת התאבדות טקסית המתבצעת על ידי חיתוך הבטן בפגיון או ואקיזאשי. ספוקו ידוע בעולם המערבי גם כ"חרקירי" (腹切り, "חיתוך הבטן"), שהיא מילה יפנית, אך ביפן ביטוי זה נחשב להמוני.
הספוקו הוא חלק מהבושידו, קוד ההתנהגות של הסמוראי. על מנת להמנע מנפילה בשבי והבושה הכרוכה בכך, היה מורה הדאימיו (האדון הפיאודלי) לסמוראי שלו לבצע ספוקו. בתקופות מאוחרות יותר, הורשו לוחמים שנשבו לבצע ספוקו במקום להיות מוצאים להורג. מטרת הספוקו העיקרית הייתה לשמר את כבוד הלוחם במותו, ולכן אלו שלא השתייכו למעמד הסמוראים לא הורשו ולא היה מצופה מהם לבצע ספוקו.
בעולמם של הסמוראים, הספוקו היה מעשה של אומץ שזכה להערכה במקרה של לוחם שהובס, איבד את כבודו או נפצע פצעים אנושים. בביצוע הספוקו יכל לוחם שכזה למות בכבוד ואף לזכות במוניטין וכבוד נוסף בשל המעשה. המוות בספוקו היה כואב במיוחד וממושך יחסית, ולכן לעיתים ביקש הסמוראי המתאבד מידידיו לערוף את ראשו ולהביא עליו את הקץ במהירות.
במידה והזמן אפשר זאת, היה הספוקו מלווה בטקס פרטני. הלוחם היה לובש את מחלצותיו, יושב על מחצלת מיוחדת כשחרבו מולו ומתכונן למוות בכתיבת פואמת מוות. כשעוזרו ניצב לצידו, היה הלוחם פותח את הקימונו שלו, נוטל את חרב הוקיזאשי הקצרה או את הטאנטו (פגיון) ודוקר את בטנו בתנועה אחת משמאל לימין ותנועה שנייה מעלה. בעת התנועה השנייה היה עוזרו של הסמוראי עורף את ראשו בתנועה טקסית המותירה חיבור דק בין הראש לגוף.
[עריכה] ספוקו ביפן המודרנית
הספוקו נאסר רשמית ברסטורציית מייג'י , 1868. עם זאת, עשרות אנשים ביצעוהו מאז, כולל קבוצה גדולה של אנשי צבא ב 1895 כמחאה על החזרת שטחים לסין, הגנרל נוגי ואשתו במותו של הקיסר מייג'י ב-1912 וחיילים ואזרחים שהעדיפו מוות על פני שבי במלחמת העולם השנייה.
בשנת 1970 ביצע הסופר יוקיו מישימה ספוקו פומבי במפקדת הצבא היפני לאחר שכשל לשכנע את ראשיו לבצע הפיכה ביפן. עוזרו של מישימה לא הצליח לעורפו בשלושה נסיונות, והוא נערף לבסוף על ידי אדם אחר.
בשנת 1999, עובד בן 58 בשם מסהרו נונאקה של חברת ברידג'סטון היפנית לצמיגים חתך את בטנו באמצעות סכין סשימי, כמחאה על פיטוריו. הוא מת מפצעיו בבית חולים.
