פסל (מקצוע)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פסל הוא אמן היוצר פסלים, כלומר עוסק בפיסול, כמקצוע או כתחביב.
תוכן עניינים |
[עריכה] הפיסול כבריאה
בתרבות המערב מופיעה פעולת הפיסול כייצוג של בריאה. מוטיב זה ניתן לפגוש בכמה מקורות ספרותיים. אחד מן המקורות המוקדמים לכך נמצא בספר "מטמורפוזות", שבו מביא אובידיוס את סיפור הבריאה ומשתמש לשם תיאורה בדימויים פיסוליים: "וממנו בן-יפט חומר לקח ובללו במי-גשם וייצר את צלם בן האדם בצלמם של אלים, אדוני-כל-הטבע?" (מטמורפוזות, ספר ראשון, 81 - 84). סיפור נוסף המופיע ב'מטמורפוזות' הוא סיפורו של פיגמליון, פסל היוצר פסל של אישה בעלת יופי וחן "שאינם מצויים בבת-אישה על אדמות". האלה ונוס מקימה את הפסל לתחייה ופיגמליון נושא אותה לאישה.
גישה זו הרואה בפסל מעין 'בורא' צויינה בכמה סיפורים אודות פסלים שונים, אשר תפשו את מלאכת הפיסול בצורה דומה. אגדה ידועה מתארת את הפסל מיכאלנג'לו אשר בסיום העבודה על הפסל 'משה', היכה על ברכו של הפסל בפטיש וביקש ממנו ל"קום לתחייה". גישה זו מופיעה גם באמנות המודרנית. הפסל אוגוסט רודן, לדוגמה, יצר פסל בשם 'יד מתוחה עם דמות מתחננת' (לאחר שנת 1890). בפסל זה מופיעה דמות נשית המתחננת אל יד גדולה, ידו של הפסל או הבורא.
בחיבור האידאה של הפסל, הצייר והאדריכל (1664) מאת היסטוריון האמנות בן המאה ה-17 ג'ובאן פייטרו בלורי, חוזר המחבר אל הפילוסופיה הנאו-אפלטונית וטוען כי תפקידו של הפסל (והאמן בכלל) הוא להציג את יופיו של הטבע בצורה מושלמת, העולה אף על הטבע האמיתי. הוא מצטט את דבריו של פרוקולוס: "אם תיקח אדם עשוי בידי הטבע ואדם אחר מעוצב על ידי אמנות הפיסול, יהא האדם הטבעי פחות מובהק, משום שהאמנות פועלת ביתר קפדנות" בהמשך מציב בלורי את הניתוק מן הטבע הממשי, כלומר את ההתרכזות באידאה, את כפרקטיקה הרצויה לפסל: "דופי זה לא יוחס לפידיאס, אשר צורות גיבוריו ואליו עוררו את התפעלות הצופים, כי הוא היה מחקה את האידאה יותר משהיה מחקה את הטבע". את היחס בין האידאה לבין הטבע מתאר בלורי ככוח דמיון בעל 'זיקה' לטבע.
[עריכה] תפיסת הפסל בימי הביניים
באמנות הנוצרית של ימי הביניים תפש הפסל והפיסול בכלל תפקיד משני, פעמים רבות בתור תבליט או תבליט אדריכלי (בעיקר בכנסיות). הפסלים לא נתפשו כ'אמנים' אלא עבדו בקבוצות שנדדו בין אתר בנייה אחד למשנהו (יתכן שהיו אלה קבוצות של מורה ותלמידיו). עם זאת, נורית כנען-קידר כותבת בספרה, תחייתו של הפיסול המונומנטאלי באירופה, כי הפסלים והסתתים היו מהראשונים שקיבלו מעמד עצמאי (באופן יחסי) על רקע החברה הפיאודלית של המאה ה-11. כנען-קידר מאבחנת ביצירתם של אותם פסלים שילוב בין דרישות המעסיק של אותם סתתים (קרי הכנסייה) לבין אמונות עממיות ומוטיבים של פיסול קלאסי ופגאני.
[עריכה] תפיסת הפסל באמנות המודרנית
חשיבותו של "מגע היד" של האמן בתפיסה של האמנות עד המאה ה-20 הייתה מכריעה. כך לדוגמה הואשם רודן כי יצר את פסלו 'עידן הברונזה' (1875 - 1876) על ידי יציקתו ישירות על גופו של הדוגמן. כדי להוכיח את הפער בין ההעתקה הפשוטה לבין עבודתו, צילם רודן את הדוגמן באותה פוזיצה של הפסל, בכדי להצביע על ההבדלים ביניהם.
במאה העשרים, במסגרת האמנות המודרניסטית ואוונגרדית, התערערו התפיסות המקובלות אודות האמנות בכלל ובכללן תפיסת הפסל והפיסול. סוג אחר הוא התערערותם וחוסר הרלבנטיות של מושגים כגון 'מונומנט' (אנדרטה). רוזאלינד קראוס, במאמרה "פיסול בשדה המורחב" טוענת כי בתקופה המודרנית הפיסול מתקיים מתוך מצב של העדר-מקום (להבדיל מן האנדרטה). לפיכך, על הפיסול פועל "מתוך התייחסות לאבדן הזה של אתר, ויוצרת את המונומט כהפשטה, כמסמן טהור או כבסיס, שהוא חסר-מקום באופן פונקציונאלי, ובמידה רבה מתייחס לעצמו ("סלף רפרנט")".
סוג אחד של ערעור על מעמדו המסורתי של הפסל ניתן לראות בכניסתן של טכניקות פיסול חדשות שמקורן בתעשייה או במלאכות אחרות. טכניקות אלו, מערערות על תפיסת הפיסול והאמנות בכך שהן מחדדות את השאלה האונטולוגית - 'מה היא אמנות?' או 'מה ראוי להיות אמנות?'. חלק מן הטכניקות מקורן במלאכה ובתעשייה. כך לדוגמה, משמש תהליך של ריתוך מתכות ליצירת אסמבלאז', (כלומר קולאז' תלת ממדי) או פיסול במתכות תעשייתיות. בין האמנים שהשתמשו בטכניקות כאלה ניתן למצא את הפסל ריצ'רד סרה ואת הפסלים הישראלים יגאל תומרקין ויעקוב דורצין. טכניקה אחרת היא תפירה. בעזרת טכניקה זו, שנחשבה לעיסוק נשי שאינו שייך לתחום האמנות, יצר הפסל והאמן האמריקאי קלאס אולדנבורג, פסלים גדולי ממדים, שאותם כינה "פסלים רכים", שהציגו דימויים ביתיים ויומיומיים. טכניקות נוספות חדרו אל הפיסול מתחום הארכיטקטורה והבנייה. מתוכן צמחו תחומי פעולה כמו פיסול אדמה (land Art).
טכניקות אחרות מהוות שיבוש של הטכניקה המסורתית. דוגמה לכך אפשר למצוא בפסלי השוקולד של האמנית ז'נין אנטוני המצויים באוסף מוזיאון ישראל. בפסלים אלו, הפיגורה מפוסלת בשוקולד על ידי כירסומו. טכניקות כאלו דוחקות את הטכניקות המסורתיות של הפיסול - הכיור, החציבה והיציקה, מתוך מגמה להרחיב את אופני הביטוי של האמנות.
מטרה מוצהרת כזו ליוותה גם את האמן מרסל דושאן אשר הכניס לשפת האמנות את המושג 'התקה' של 'רדי מייד' ובמסגרתו הפעולה הפיסולית היא לקיחת אובייקט יום-יומי והצגתו בקונטקסט של אמנות. כך לדוגמה קנה דושאן משתנה והציג אותה בתערוכה תחת השם 'מזרקה'. דושאן מעביר את המשקל מן העשייה הפיזית אל הרעיון ובכך פתח פתח לקיומה של אמנות מושגית (קונספטואלית).
נסיון נוסף להרחבת אופן הפעולה של הפסל ניתן למצוא בסוגות אמנותיות חדשות שהתפתחו החל משנות ה-60 של המאה ה-20. סוגה אחת היא מיצג (פרפורמנס), כלומר, אירוע אמנותי שבו יש שילוב של מדיה שונות. בסוגה זו יש הדגשה של הקשר עם הקהל, לעיתים תוך שימוש בטכניקות מעולם התאטרון. סוגה אחרת היא מיצב.
[עריכה] לימודי פיסול
פיסול נלמד בבתי ספר המתמחים בכך. בתי הספר העיקריים בישראל למטרה זו הם בצלאל, המדרשה לאמנות ומכון אבני.
[עריכה] ראו גם
- רשימת פסלים
[עריכה] לקריאה נוספת
- סטיבן א. נאש (עורך), מאה שנות פיסול מודרני, הוצאת דביר ומוזיאון תל אביב, 1989.
- ג'ובאן פייטרו בלורי, "האידאה של הפסל, הצייר והאדריכל", בתוך: משה ברש (מתרגם); פרקים בתאוריה של אמנות הרנסנס והבארוק, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1989.
- זביגנייב הרברט, "אבן מהקתדרלה" בתוך: ברברי בגן, הוצאת כרמל, ירושלים, 2004. - זו היא מסה על אופני הבנייה של הקתדרלות בימי הביניים ועל מעמדם של בוניהן. למרות שהמידע בה די מדויק אין זה ספר 'מדעי'.
- נורית כנען-קידר, תחייתו של הפיסול המונומנטאלי באירופה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2002
- רוזאלינד קראוס, פיסול בשדה המורחב, מוזות, גליון 5/6, פברואר 1989, עמ' 50-55.
