שמואל יוסף עגנון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שמואל יוסף עגנון (26 ביולי 1887 - 17 בפברואר 1970) המוכר גם בשם ש"י עגנון, מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה וזוכה פרס נובל לספרות לשנת 1966.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
נולד כשמואל יוסף טשאטשקעס (Czaczkes) בבוצ'אץ' שבגליציה בי"ח באב תרמ"ז (1887) (אם כי הוא עצמו הציג לפעמים את תאריך לידתו כתשעה באב). אביו, שלום מרדכי הלוי, היה בעל סמיכה לרבנות, אך עסק במסחר בפרוות. הוא לא למד בבית ספר, ואת השכלתו קיבל מהוריו. כשהיה בן שמונה החל לכתוב בעברית וביידיש, והירבה לקרוא את יצירות סופרי דור ההשכלה.
בגיל 15 פירסם את יצירתו הראשונה - פואמה ביידיש על המקובל יוסף דלה ריינה, ובל"ג בעומר ה'תרס"ד, בגיל 16, פרסם את שירו הראשון בעברית. בשנים שלאחר מכן המשיך לפרסם שירים וסיפורים בעברית וביידיש בכתבי עת שיצאו לאור בגליציה.
בשנים 1906 ו-1907 שמש כעוזר-עורך לאליעזר רוקח בעריכת כתב העת השבועי ביידיש "דער יודישע וועקער" ("Der Jüdische Wecker" - התרגום לגרמנית בכותרת המשנה או בתרגום לעברית - "המעורר היהודי") שיצא לאור בסטניסלבוב ובבוצ'אץ' בין השנים 1905 ל-1907. עגנון אף פרסם כמה מיצירות נעוריו, שירה ופרוזה, מעל דפי כתב העת.
בל"ג בעומר ה'תרס"ז (1907) עלה לארץ ישראל. כאן נטש לזמן מה את אורח החיים הדתי, אך לאחר שפגש את הראי"ה קוק חזר לדת ודבק בה עד סוף ימיו. יצירתו הראשונה שפורסמה בארץ הייתה "עגונות", אותה פרסם בבטאון "העומר" בשנת 1908. על יצירה זו חתם בשם העט "עגנון" (הנובע משם היצירה), שהפך לשמו הספרותי, ומשנת 1924 - לשם משפחתו הרשמי.
בשנת 1910 תורגם סיפורו "עגונות" לגרמנית.
ב-1912 פירסם, בעידודו של יוסף חיים ברנר, את הנובלה "והיה העקוב למישור".
בשנת 1913 עבר לגרמניה, שם נשא לאשה את אסתר מרקס (בשנת 1920). בגרמניה פגש את איש העסקים שלמה זלמן שוקן, שהפך להיות המו"ל שלו.כמו כן, שוקן דאג לכל ענייניו הכספיים. מכאן ואילך יצאו לאור כל ספריו בהוצאת "שוקן", וסיפורים קצרים שלו התפרסמו דרך קבע בעיתון "הארץ", שאף הוא בבעלות משפחת שוקן. בגרמניה כתב את הסיפורים "הנדח", "בנערינו ובזקנינו", "בדמי ימיה" ועוד, וכן עסק באיסוף סיפורי חסידים, יחד עם מרטין בובר. (וראו גם נאו חסידות)
ב-1924 פרצה שריפה בביתו, וכל כתבי-היד שלו עלו באש. טראומה זו מופיעה מדי פעם בסיפוריו (בשטר הכסף בן 50 השקלים שבו מופיע דיוקנו של עגנון, מצדו השני של השטר יש תזכורת מאויירת מאותו אירוע). בהמשך אותה שנה חזר ארצה לירושלים לצמיתות, והתגורר בשכונת תלפיות. בשנת 1929 נהרסה שוב ספרייתו, בפרעות.
ב-1931 יצא לאור הרומן "הכנסת כלה", שהפך את עגנון לדמות מרכזית בספרות העברית. בשנת 1935 יצאה לאור הנובלה "סיפור פשוט", המתרחשת בבוצ'אץ' של סוף המאה ה-19.
בשנת 1945 יצא לאור "תמול שלשום", רומן המתרחש בארץ ישראל של ראשית המאה ה-20.
עגנון זכה פעמיים בפרס ביאליק (בשנים 1934 ו-1950), ופעמיים בפרס ישראל (בשנים 1954 ו-1958).
בשנת 1966 זכה בפרס נובל לספרות. לזכייה זו נלוותה אכזבה מסוימת משום שלאחר היוודע דבר הזכייה התברר שהיא משותפת לו ולמשוררת היהודייה נלי זק"ש, ולכן ניטלה ממנו "מחצית" מתהילת העולם (הענקת פרס נובל לספרות לשני זוכים היא אירוע נדיר למדי והוא נשנה מאז רק פעם אחת). בנאומו בטקס קבלת הפרס הציג עגנון את עצמו במילים הבאות:
| מתוך קטסטרופה היסטורית שהחֱריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלווים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עַמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמֲיִראַתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה לה. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב | ||
קטע זה מנאומו הודפס ברבות השנים על השטר של חמישים שקלים חדשים.
עד כמה גדולה הייתה ההערכה לעגנון הסופר והאיש, יעיד הסיפור הבא: עגנון התלונן כי התנועה בכביש ליד ביתו ברחוב, בשכונת תלפיות בירושלים מפריעה לו בעת עבודת הכתיבה שלו, ובתגובה סגרה עיריית ירושלים את הרחוב לתנועת מכוניות, ושמה שלט האומר: "אין כניסה לכלי רכב, סופר במלאכתו!"
ש"י עגנון נפטר בירושלים ב-17 בפברואר 1970, י"א באדר א' תש"ל. לאחר מותו המשיכה בתו, אמונה ירון, לעסוק בהוצאה לאור של כתבים מעזבונו, ומספר ספריו שפורסמו לאחר מותו עולה על מספר הספרים שפירסם בחייו.
ארכיונו של עגנון נמסר על-ידי משפחתו לבית הספרים הלאומי בירושלים.
בית עגנון עבר לרשות עיריית ירושלים, והוא פתוח למבקרים.
עגנון נחשב לסופר הנחקר ביותר בספרות העברית, ומספר הספרים והמאמרים שיצאו לאור ועוסקים ביצירתו הוא עצום. בין חוקריו המובהקים: ברוך קורצווייל, דב סדן, הלל ויס ודן לאור. אל קורצוויל היה לו יחס מיוחד בשל דעתו, אותה הביע במכתב אליו: "איש לא העמיק כמוך בניתוח הסיפורים". עגנון ראה בו את הפרשן ליצירותיו, ושלח את השואלים לכוונתו בסיפורים לעיין במחקריו של קורצוויל. מתוך כך נוצר קשר אישי ביניהם ועגנון פעל למינויו של קורצוויל כראש המחלקות לספרות עברית וספרות עולם באוניברסיטת בר אילן כשזו הוקמה.
[עריכה] יצירתו
מקור יצירתו של עגנון הוא היהדות על כל מרכיביה, בהם התנ"ך, ספרות חז"ל , סיפורי חסידים, מנהגים, האמונה והלשון, להם נותן עגנון נופך משלו ופרשנות ייחודית משלו, וכל אלה באים לידי ביטוי ביצירתו, שהינה ייחודית מבחינת תוכנה ומבחינת השפה. עגנון הושפע מהספרות והתרבות הגרמנית בפרט, ומהספרות האירופית בכלל (שאותה קרא בתרגום לגרמנית). גם הספרות העברית החדשה השפיעה על יצירתו, ובין גיבוריו ניתן למצוא את בני העלייה השנייה.
ביצירתו משתקפות הקהילות שבהן עבר בחייו:
- גליציה: בספרים "הכנסת כלה", "עיר ומלואה", "אורח נטה ללון", "בתוך עירי".
- גרמניה: בסיפורים "פרנהיים", "עד הנה", "בין שתי ערים".
- יפו: בסיפורים "שבועת אמונים", "תמול שלשום", "גבעת החול".
- ירושלים: "תהילה", "תמול שלשום", "עידו ועינם", "שירה".
מבחר סיפוריו של עגנון הוא עצום, והם יצאו לאור בקבצים אחדים.
אחדות מיצירותיו של עגנון, ובהן "הכנסת כלה", "והיה העקוב למישור" ו"הרופא וגרושתו" עובדו לתיאטרון והועלו בתיאטראות בארץ, ומהן שהוקרנו בטלוויזיה הישראלית.
[עריכה] לשונו המיוחדת
לשונו של עגנון מבוססת על מרכיבי לשון שמקורם בין היתר, במקרא, במדרשים, לשון המשנה ואגדות חז"ל.
את סגנונו היחודי של עגנון ניתן לקלוט החל מהמשפט הראשון בכל אחת מיצירותיו.
דוגמאות:
- בית קהווה - בית קפה
- בתי ידיים - כפפות
- יצתה - יצאה
לחקר לשונו ויצירתו הפיקה אוניברסיטת בר אילן קונקורדנציה ממוחשבת של יצירותיו.
[עריכה] יחסו לעירו - בוצ'אץ'
ביצירותיו המוקדמות שיבש עגנון את שמה של עירו מ"בוטשאטש" ל"שבוש", אולם לאחר השואה חזר לקרוא לה בשמה האמיתי.
| " אף זה אתה מוצא מפורש בספרי אורח נטה ללון, אלא ששם שיבשתי את שם עירי ועכשיו ואחר שהטמאים המטורפים השמידו את יושביה היהודים ובטלה העיר אני קורא לה בשמה ביטשאטש, כשם שקראו לה אבותינו נוחי עדן, או בוטשאטש כשם שנקראת בכתבי העמים." | ||
| -- "בתוך עירי" | ||
[עריכה] כתביו
[עריכה] יצאו לאור בחייו
סיפוריו של עגנון וקטעים מהם שהתפרסמו תחילה בכתבי עת שונים, ולאחר מכן קובצו בשמונה כרכים של כל כתביו:
- הכנסת כלה (1931): אפוס המתאר את יהדות גליציה בתחילת המאה ה-19
- אלו ואלו: קובץ סיפורים, ובהם "הנדח", "והיה העקוב למישור", "עגונות", "בלבב ימים".
- על כפות המנעול (1923): אוסף סיפורי אהבים, ובהם "בדמי ימיה", "סיפור פשוט", "גבעת החול" ועוד.
- אורח נטה ללון (1938): רומן
- תמול שלשום (1945): רומן
- סמוך ונראה: קובץ סיפורים, ובהם "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", "בין שתי ערים", "האדונית והרוכל", הקובץ "ספר המעשים", הסאטירות "פרקים של ספר המדינה", וכן "פתיחה לקדיש - אחרי מיטתם של הרוגי ארץ ישראל".
- עד הנה: קובץ סיפורים: "עד הנה", "תהילה", "שבועת אמונים", "המלבוש", "פרנהיים", "עידו ועינם" ועוד.
- האש והעצים: קובץ סיפורים, ובהם: "סיפורי הבעל שם טוב", "עד עולם" ועוד.
[עריכה] יצאו לאור לאחר מותו
- שירה (1971): רומן שעלילתו מתרחשת בירושלים של שנות השלושים והארבעים
- עיר ומלואה (1973): קובץ סיפורים ואגדות על בוטשאטש, עיירת הולדתו של עגנון
- בחנותו של מר לובלין (1974): מתרחש בגרמניה של מלחמת העולם הראשונה
- לפנים מן החומה (1975): קובץ של ארבעה סיפורים
- מעצמי אל עצמי (1976): קובץ של מאמרים ונאומים
- פתחי דברים (1977): סיפורים
- ספר, סופר וספור (1978): סיפורים על סופרים ועל ספרים מן המקורות היהודיים.
- קורות בתינו (1979): שני סיפורים, האחד על משפחה יהודית בגליציה והשני על תולדות משפחתו של עגנון
- אסתרליין יקירתי : מכתבים תרפ"ד-תרצ"א (1924-1931) (1983): מכתבים בין עגנון לאשתו
- תכריך של סיפורים, 1985
- ש"י עגנון – ש"ז שוקן: חילופי אגרות (תרע"ו – תשי"ט) (1991): מכתבים בין עגנון למו"ל שלו.
בשנת 1977 הוציאה לאור האוניברסיטה העברית את יידישע ווערק (1977): אוסף סיפורים ושירים שכתב עגנון ביידיש בשנים תרס"ג-תרס"ז.
[עריכה] אסופות שערך
- ימים נוראים - ספר מנהגות ומדרשות ואגדות לימי הרחמים והסליחות, לראש השנה וליום הכיפורים ולימים שבינתיים, (1938)
- אתם ראיתם - פשטים ומדרשים, (1959): אנתולוגיה לחג השבועות
[עריכה] לקריאה נוספת
- אברהם הולץ, מראות ומקורות: מהדורה מוערת ומאוירת של "הכנסת כלה" לש"י עגנון, הוצאת שוקן, תשנ"ה.
- גוסטב קרויאנקר, יצירתו של ש"י עגנון, הוצאת מוסד ביאליק.
- גרשון שקד, אמנות הסיפור של עגנון, הוצאת ספרית פועלים.
- דן לאור, ש"י עגנון - היבטים חדשים, הוצאת ספרית פועלים.
- דן לאור, חיי עגנון, הוצאת שוקן.
- דן מירון, הסתכלות ברבנכר - על הכנסת כלה לש"י עגנון, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
- שמואל ורסס, ש"י עגנון כפשוטו, הוצאת מוסד ביאליק.
- עמוס עוז, שתיקת השמים - עגנון משתומם על אלוהים, הוצאת כתר.
- חיים באר, גם אהבתם גם שנאתם, הוצאת עם עובד, 1992: על ביאליק, ברנר ועגנון.
- אורי סלע , מכתם לעגנון: אסופת פתגמים מתוך כתביו; מסה על הכלב בלק
- ברוך קורצווייל, מסות על סיפורי ש"י עגנון, הוצאת שוקן תשכ"ד.
- מיכל ארבל, כתוב על עורו של הכלב - על תפיסת היצירה אצל ש"י עגנון, הוצאת כתר, 2006.
- יוסף שה-לבן, ש.י.עגנון, הערות והנחיות ללימוד וקריאה, הוצאת אור עם, 1975.
- יוסף שה-לבן, ש"י עגנון, קווים ליצירתו,הוצאת צ. ליימן, תש"ז.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: שמואל יוסף עגנון |
||
 טקסט בוויקיטקסט: נאומו של ש"י עגנון על קבלת פרס נובל לספרות לשנת 1966 |
- מאיר בוסאק, למקורות יצירתו של ש"י עגנון, באתר "דעת"
- רשימת כל יצירותיו של שמואל יוסף עגנון, בקטלוג של הספרייה הלאומית
- שמואל יוסף עגנון באתר פרס נובל
- שמואל יוסף עגנון, באתר המכון לתרגום ספרות עברית
- "אמונתו של עגנון" - הרצאה מאת הפרופ' ישעיהו ליבוביץ, לקריאה כמאמר או צפייה בקובץ וידאו.
- שירי לב-ארי, אבא ג'וואד וסבא מוריץ באתר עתון הארץ (סיפורה של אחייניתו של ש"י עגנון, אסתר וינר, שהתחתנה עם אחד מבני משפחת נשאשיבי והתאסלמה).
- לשלילתו של הדיסקורס, דליה חשן על כשל עקבי בביקורת עגנון, באתר כתבים
| הקודם: מיכאיל שולוחוב |
פרס נובל לספרות יחד עם נלי זק"ש 1966 |
הבא: מיגל אנחל אסטוריאס |
