אריה חורשי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אריה חורשי הוא משורר, סופר והיסטוריון ישראלי, נולד בשנת 1911 בסטאניסלאבוב, עיר בגליציה (בעת לידתו בשטח של אוסטרו-הונגריה כיום באוקראינה).

תוכן עניינים 1 התפתחות אישית 2 העלייה לארץ 3 יחס החברים בכפר והסיכון היום יומי 4 ההתגייסות למאבק נגד הנאצים 5 המצור על הכפר והעזיבה ההמונית 6 העבודה עם העולים 7 העבודה כרכז ביפו 8 עזרה לתלמידים במעברה 9 ספריו ופרסומיו 9.1 תרגומים 9.2 עריכה 9.3 עיתונות אינטרנט 9.4 בהכנה 10 קישורים חיצוניים

[עריכה] התפתחות אישית

אריה חורשי למד בגימנסיה קלאסית שמונה שנים, בהם למד לטינית ויוונית בתוספת לפולנית, וגרמנית שכבר ידע. בהיותו מצטיין בלשונות קלאסיות הוצג לפני פרופ' גאנשיניץ, שהיה מפרסם חוברות "פילומטה" לחובבי ספרות קלאסית, ומאז הפך לעוזרו ואף פרסם כמעט בכל חוברת תרגומים שלו לפולנית של הוראציוס, ורגיליוס, וגם משירי אנאקראון וסאפפו. בהמשך נעשה לבוגר אוניברסיטה בקראקוב במדעי חברה.

בהיותו בן 18 פרסם את ספר השירים הראשון "שירי ורטר". באותו הזמן ריכז סביבו חבורת משוררים, סופרים והיסטוריונים יהודים, בשם "וזלוט" (מעוף), שכתבו את יצירותיהם בפולנית. במשך הזמן הצטרפו גם ציירים וחבורת אוהדים. בשלב זה, פרסמו המייסדים חוברת שירים משותפת ובעקבות האלמנך הראשון, פרסם כל אחד ספר שירים משלו. החבורה, שהתפרסמה בכל גאליציה זכתה באכסניה ב"חווילה" (רגע), עיתון ציוני בלשון הפולנית, מה שקשר את הצעירים עם משוררים ותיקים יותר: פומר, ברנדשטטר וסופרים מקומיים, כגון הוראצי ספרין ובר הורביץ (משורר ביידיש וצייר כשרוני).

המחבר, שזמן מה התקרב מטעמים הומניטריים לחוג שמאלני ואף פרסם ספר שירים בשם "המכונות הן רעבות", זכה לביקורת שלילית מהקומוניסטים וכן נפגעה קשות גאוותו מהופעתו החיצונית, שהפרופסורים מתייחסים אליו כאל פולני גזעי.

בעת כתיבת התזה לתואר שני בספריית האוניברסיטה, היה עד להתנכלות אנטישמית, של קבוצת סטודנטים חסידי מפלגה אנדקית, בסטודנטית, בעלת מראה שמי מובהק. כאשר ראה שהם חוטפים את הגיליונות שכתבה ומשליכים אותם דרך החלון לרחוב, התערב ואז כונה אף הוא בתואר "יהודון מסריח! לך לפלשתינה!" ואף הפילו את כתביו על הרצפה, למרות דמיונו החיצוני ל"ארי". כתוצאה מתקרית זאת הפך ל"ציוני" קנאי. הוא נרשם לקבוצת אקדמאים ציונים -סוציאליסטים, בשם "איחודיה", שיצאה להכשרה בכפר, כדי לזכות מהסוכנות ברישיון לעלות ארצה.

[עריכה] העלייה לארץ

הקובץ האחרון של שיריו בפולנית, "שירי החלוץ", נדפס עד חציו בלבד כי חורשי עלה בינתיים לארץ ישראל, ביוני 1934.

לפי מדיניות חבר הקבוצות הוא התחבר עם עוד כמה אקדמאים לקבוצת חברי "גורדוניה", בעלי השכלה עממית, שהתיישבו בכפר החורש, על פיסגה בהרי נצרת.

ההר , שנועד להגן על עמק יזרעאל היה כולו מבודד ומוקף בכפרים הערביים: מוגבי, מעלול, אילות, נצרת העיר וקצת יותר רחוק יפיע, מג'דל (היום מגדל העמק) ומן צד השני הכפר העויין ציפורי. כמו רוב חברי הקבוצה, עסק אף הוא מטעם קרן הקיימת בייעור ההרים מסביב (שתילה, עידור, ניכוש, גיזום ומכאן השם "חורשי" שנטל לעצמו). בשלב מסוים זכה להיות חורש בזוג פרידות ורועה צאן במשך שנתיים.

באותו הזמן למד בשעות הערב וטרח במעבר ללשון העברית. ב-31 ביולי 1936 פרסם "דבר" במוסף הספרותי שלו את שירו הראשון בעברית (מתורגם מפולנית) "החייל האלמוני".

דב סדן, העורך, לא הסתפק בפרסום שירו, אלא הקדיש למחבר סקירה ספרותית. הוא גילה לקוראים כי "מחבר השיר פירסם ביכורי שיריו בלשון הפולנית, היה מחבורת צעירים, שהוציאו את הקובץ "ווזלאט" (תעופה) ופרסם שלושה קובצי שירה, הוא יושב כבר שנתיים כחבר כפר החורש וטורח במעבר ללשון העברית".

[עריכה] יחס החברים בכפר והסיכון היום יומי

הפרסום "בעיתון דבר" עודד את חורשי, והוא המשיך למלא מחברות בשירים המתארים את ההווי בקבוצה. בעיקר תיאר בהתלהבות את הנוף הנראה מראש ההר והטבע מסביב.

שירים אלה, שהקריא מזמן לזמן בערבי שבת לא נתקבלו בהתלהבות על ידי חבריו, אנשי עמל, שהעדיפו לכתוב "בידיהם הכבדות ומיובלות במכוש ובמעדר או במחרשה שורה אחרי שורה באדמה שחורה". את הפופולריות השיג "יריבו" אליעזר, העובד עם החמורים, שכל ערב שבת הקריא רשימה היתולית על חבריו.

חורשי הסתפק בפרסום רשימות ב"ניב הקבוצה" או רשימות על המצב הביטחוני בסביבה בעיתון של ההגנה - "אשנב".

עם זאת, לא הפסיק לכתוב את שיריו על הקבוצה (בראשית, ביני לבינך, מצב רוח, במאבק ואחרית) שכעבור שנים פרסם אותם בשם "צלילים מן העבר".

עם פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, לא פסקה העבודה מחוץ לגדר הקבוצה, על אף פרסומים בעיתון על הרוגים יום יום. איש מהיוצאים לעבודה לא נשא נשק. אלה היו ימים, בהם "ההגנה" העדיפה לסכן חיי אדם, מאשר להסתכן בהחרמת הנשק היקר או בעונש הצפוי לאיש, שנתפס כשבידו נשק.

במצב כזה שיחק לחורשי פעמיים המזל. כך קרה כשיצא עם חברו לוואדי מוגבי לעבודת חריש. כשלפנות ערב עלו על הפרדות, כדי לרכב הביתה, הותקפו לפתע במטר יריות מן המארב על ידי כנופיה. אחרי המטר הראשון נפגעה פרדתו של חורשי והפילה אותו, כשהיא ממשיכה לרוץ פצועה הביתה. לשמע היריות קפץ חברו מהפרידה שלו ויחד איתו התחפר בתוך האדמה החרושה. למזלם, מצאו שניהם סלע בולט, שהעניק לשניהם מחסה. רק עם רדת החשיכה העזו לזחול חזרה ליישוב. באותו הזמן מיהרה העיתונות להודיע לכתב בפולין שאת גופות החברים אריה חורשי ושמואל קורן טרם מצאו. אפשר לתאר מה חשו הורי חורשי, כשקראו בעיתון הפולני את הידיעה. באותו היום שלחבר שמואל קורן הייתה נשקפת סכנה, ילדה אשתו בן והוא נקרא בשם לא מודרני: "עמנו אל!".

ב-13 במרץ 1937 יצא הרועה חורשי וחברו להחליף את הרועים שלמה גפני וחנוך מץ. לאחר שלא מצאו את הרועים ולא את העדר במקום, הודיעו על כך לחברים. חברי הקבוצה יצאו מיד וכעבור דקות מצאו אותם הרוגים- דקורים וחנוקים. הרוצחים חלצו את נעליהם ואחר כך פשטו גם את בגדיהם. הם הסתלקו כשהם לוקחים אתם 320 כבשים ו-70 עזים. המשטרה האנגלית לא טרחה לשלוח גשש, שהיה מוצא בקלות את העקבות שהשאירו הכבשים לכפר עילות ואחר כך לציפורי. הרועים נצטוו לשמור לילה שלם על הגופות ולמחרת רשם קצין את הדיווח ואפשר לחברי הקבוצה לקבור את ההרוגים, בלי לערוך בדיקת גופות. בזאת הסתיימה פרשת רועי כפר החורש.

עם התפשטות המאורעות הושבע אף חורשי על ידי קצין בריטי, כמו חברים רבים. תמורת שבועת נאמנות למלך בריטניה זכה ברובה אנגלי, רצועה עם 50 כדורים, קולפק עם סמל ומדים. עתה שימש לסירוגין שומר היערות, מאבטח עובדים ביער, את החברה, שעבדה בגן הירקות בוואדי. מזמן לזמן הוחלף מעמדו. מנוטר ל"גפיר", ובסוף כשוטר נוסף. על כל זאת דיווח בחריצות ל"אשנב", עיתון ההגנה ו"ניב הקבוצה". תמורת זאת קיבל באופן קבוע את כל הכרוזים, עלונים, המודבקים על הקירות וחוברות מטעם ה"הגנה", שאסף בקפידה. עם קום המדינה זכה לקבל "אות ההגנה" ו"אות המשמר".

[עריכה] ההתגייסות למאבק נגד הנאצים

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי שארגן יחידות יהודיות במסגרת "באפס". הוא נתקבל לפלוגה הראשונה, שכדי לשמור על שוויון ותוך צפייה לגיוס הערבים כונתה "פלוגה מס' 2". אחרי זמן ממושך של שמירה בלטרון על השבויים הגרמנים, נשלחו סוף סוף הפלוגות לאימונים ב"בורג' אל ערב" ואחרי סינון נשלחו לאימונים בשלגי איטליה. בפסח 1945 נכנסו סוף סוף לקווי החזית. העיתונות הצבאית הודיעה לכל העולם: "היהודים נלחמים נגד הגרמנים!". תקופת הקרבות על גדות נהר סניו לא הייתה ממושכת .אחרי שעברו את הנהר ונכנסו להתנגשות פנים אל פנים, נוכחו לדעת, ש"הצנחנים השחורים" נסוגים מפני החיילים היהודים וכעבור כמה ימים הודיעה העיתונות ,שגרמניה נכנעה בחזית איטליה. בזאת נגמרה מלחמת היהודים נגד הנאצים. הלוחמים הועברו למנוחה בהולנד ובלגיה. עתה נפתחה לפני חיילים חזית חדשה, חיפוש קרובים וסיוע לפליטים. חורשי, שהתמחה בחיפושים, שערך במנזרים, הצליח להוציא מהם כמה ילדים יהודים ואף גילה בשני מקרים את הוריהם. כן גילה בעיירה ליל בתוך בית בושת שתי בנות, שהועברו לכאן על ידי הנאצים בגיל 15, ובאותו הלילה העביר אותם על ידי הנהגים , שחרשו את אירופה לאחד הנמלים באיטליה, בה התרכזו המעפילים ארצה.

בשובו הביתה אסף את רעייתו שלמדה בסטודיו של הצייר אבני בתל אביב, ויחד איתה שב לקבוצה. כאן נוסף על עבודתו כ"פקק", התכבד לשמש מדריך הנוער (לשון עברית וידיעת הארץ) במסגרת "3 שמיניות" ביום. כן בזכות ידיעת הנשק, נתמנה לעוזר של ה"סליקר" של הקבוצה.

[עריכה] המצור על הכפר והעזיבה ההמונית

עם פרוץ מלחמת העצמאות נמצאה הקבוצה, המוקפת כפרים ערבים במצור גמור. לכפרים התווספה יחידה עיראקית, שהתיישבה במשק "שנלר", שהתנשא מעל הואדי מוגבי. באו לילות, כשחורשי בזכות ניסיונו הצבאי, נתמנה לאחד המפקדים על העמדה ואילו רעייתו, אף היא חברת "ההגנה" ניצבה על ראש הגג וכיוונה את הזרקור אל מרחבי הוואדי, מבלי לחשוש שהאור משמש מטרה אידאלית לכדורי ערבים. אחרי כיבוש נצרת וגירוש צבא ההצלה ומשורייניו "הנוראים", הוסר המצור על כפר החורש, אבל אז הורגשה תסיסה בין החברים הוותיקים, כשמצד אחד נפתחים אופקים להגדלת המשק החקלאי ומאידך גיסא היו ביניהם פעילים, שהריחו את האפשרויות, שהעיר יכולה להגיש להם. במצב זה של פיצול, פנו אל המוסדות הציוניים וביקשו להזרים לקבוצה מילואים. המוסדות, שהיו ערים לרוחות הנושבות בקבוצה, הציעו לעזרה קבוצת נוער הונגרי מצאלים, שחיפש מקום התיישבות קבוע. חברי צאלים הביעו את הסכמתם להתיישב בכפר החורש ולקבל על עצמם את הנהלת המשק בתנאי מפורש, שהוותיקים יעזבו את הקבוצה או במקרה שרוצים להישאר, אז אך ורק כמועמדים במשך שנתיים ואחרי זה תדון הקבוצה, אם לקבל אותם כחברים או לא וזאת לא כקבוצה, אלא באופן אינדייווידואלי. ברור, שאף חבר לא היה מוכן לקבל את התנאים המשפילים.

התחילה עזיבה המונית, כשכל אחד, איש איש וגורלו, פונה לסוכנות היהודית לקבל תפקיד מתאים לו. אחרים, שקודם כבר התיידדו עם מפעלים, נתקבלו כמנהלים. רק מספר זעום, נאמן לרעיון הקבוצה, התיישב בקבוצות השכנות.

[עריכה] העבודה עם העולים

חורשי, שבינתיים נולד לו בן, שנקרא על ידי ילדי הקבוצה בשם "עמיקם", פנה אף הוא לסוכנות, אשר אחרי שנודע לה על השכלתו והיותו "קיבוצניק ותיק", הפנתה אותו ל"מחלקה להנחלת הלשון", שבראשה עמד נחום לוין, שליח לשעבר ובעל יחס ידידותי לעובדיו. נחום כיוון אותו לבית העולים בבנימינה בתור "מרכז-מורה" (ב-26 בדצמבר 1948). כעבור זמן מה נתבקש להביא לבית העולים את אישתו, שנתמנתה למורה, שהוטל עליה לאסוף את ילדי בית העולים, המסתובבים ברחוב ואחרי שנחוץ היה להרחיב את בית הספר ולהזמין מורות נוספות, נתמנתה למנהלת בית הספר ואילו חורשי נתמנה לרכז התרבות, הדואג אך ורק למבוגרים (לימוד עברית, דאגה להרצאות, הופעת אומנים וכדו'). כאן נפגש עם קיבוץ גלויות, עולים מטריפולי, שחיו פעם במערות ג'בל גריאן, מרוקאים, בעלי השכלה מינימלית, בולגרים, שאחדים מהם ידעו קצת עברית, רומנים ופולנים, שזה עתה יצאו ממחנות ריכוז ובסוף המפגש עם עולי קפריסין, שהופיעו בתור להקה אומנותית וכן בחורים שבעודם בקפריסין קיבלו הכשרה לשמש מורים. הם נתקבלו מיד לבית הספר "קיבוץ גלויות", כפי שנתקבלו 2 בנות שסיימו כיתה ח" ושימשו מורות מצוינות בכיתה א'. אחת מהן, שסיימה את הסמינר למורים, התפרסמה בישוב שאליו עברה עם בעלה, כמורה המקובלת על התלמידים והורים).

המפגש בין רכז התרבות ועדות לא מוכרות עד לא מזמן לישוב יוצאי אירופה, העשיר מאוד את האוצר של סיפורים ואגדות על ארצות ועדות יהודיות המרוחקות. בפרט תרמו עולי מרוקו, כשתיארו בהתלהבות את הפולקלור שלהם ואת קברות של קדושים, בעלי נסים, שעזבו. כל אלה רוכזו אחר כך בספריו "עלילותיו של ז'וז'ו בוזגלו" ו"רוכבי האריות". הסיפור הראשון "סול - הקדושה ממרוקו", שפורסם בעיתון "דבר" (9 ביוני 1950) תורגם מיד בעיתון הפולני, יידישאי וצרפתי ועורר גל שלם של התעניינות אצל הקוראים ששמם: חגואל, חגולי והצ'וול, שפנו לרכז התרבות בבית העולם בנימינה, שיודיע להם, מה כתובתה של גברת סוליכה החואל, כדי להכיר אותה ולדון אתה על אילן משפחתי שלהם. כאן נאלץ היה מחבר להסביר שלהם, שגברת החואל עזבה מזמן את מחנה העולים ובמחנה לא נהוג לרשום מקום, שאליו עברו העולים. רק במקרה אחד (ד"ר יעקב לנדאו), שהכותב אחרי שקרא "את מאמרו הנאה ב"דבר" הודיע לו ש"בשביל עבודת מחקר, שאני מכין, רוצה אני לבוא בקשר מכתבים עם אותה יהודיה מרוקנית, סול החואל, ואודה לו מאוד אם יואיל להודיעני את כתובתה הנוכחית" נאלץ היה מחבר "המאמר הנאה" לגלות לכותב הנכבד, שה"מאמר" הוא סיפור דמיוני, שחיבר בעקבות סיפורים של עולי מרוקו ושסול החואל הוצאה להורג, על שסירבה להמיר את דתה, בגיל 15 ולא השאירה אחריה אף צאצא אחד.

[עריכה] העבודה כרכז ביפו

אחרי שהזוג רכש בית דו משפחתי בשיכון ותיקי הסתדרות בחולון, פנה אל המחלקה בבקשה להעביר אותו למחוז תל אביב. ב-27 בפברואר 1951 הציע לו שמואל יבנאלי, מנהל המחלקה להנחלת הלשון לעבור לתפקיד של רכז ביפו. מאז בנוסף על ביקורים בעשרות כיתות היה בכל חגים מרכז באולם התרבות את כל הכיתות ומרצה לפניהם על אופי החג. באירועים אלה השתתפו כמעט באופן קבוע שלושה אישי תרבות. המנהל החדש א. אבן-שושן, אשר אחרי שפרסם את "המילון החדש" מסר לו עותק עם הקדשה:" לידידי א. חורשי, מנחיל הלשון". בתור המפקח על הלימודים, שהצטרף באופן קבוע לביקורים בכיתות של רכז התרבות שימש המשורר מאיר מוהר. לא פעם היו מבקרים בשעות מאוחרות בשיכונים בודדים, שלפי דו"ח המורה התנהלו עדיין שיעורים. כשפעמיים נוכחו שבשעות אלה אין אף תלמיד, מלבד השרת, אשתו ושני בניו, שמילאו "כדי להגן על המורה" את הכיתה, לא היסס המפקח להודיע למחלקה, שהוא מבטל את השיעורים בשעות אלה.

האיש שעקב באופן קבוע אחרי הפעולות של הרכז ופרסם אותן ב"פרוזדור" עיתון לעולים החדשים היה הסופר יצחק סלע. הוא גם פתח לפניו את טורי העיתון ובשנים 1952-1951 - פרסם בו הרכז סיפורים ושירים בשפה קלה בשביל העולים החדשים.

כעבור כמה חדשים הורחב שטח פעולתו והוא ריכז את הנקודות בצפון תל אביב, שהיו ברשותו של רכז אחר. מדובר בשיכוני עולים חדשים בימים אלה.

ביוני 1954 בוטלה המחלקה להנחלת הלשון בשל קיצוצים תקציביים וכל רכזי התרבות פוטרו. אי לכך הודיעו למפוטרים, שאם תהיה אפשרות להעסיקן בעבודת הוראה יודיעו להם על כך. ואמנם עוד באותה שנה קיבל המפוטר הודעה מא. ארנון, ראש המפקחים, כי לאחר עיון במסמכים, אשר כבודו הגיש בנוגע להשכלתו, החליטה הוועדה לבחינות מילואים למורים ולגננות לשחררו מהבחינות במקצועות בעבריים ופסיכולוגיה. לפי כך נרשם המועמד להוראה לקורס לפדגוגיה (רוסו, פסטלוצי ואחרים) ואחרי שעמד בבחינה, זכה בתעודה המאשר שהוא מורה מוסמך.

[עריכה] עזרה לתלמידים במעברה

בפברואר 1955 נשלח למעברת באר יעקב בתור מנהל בית הספר, שקרא לו "אהבת ישראל". לאחר שעמד על מצבו הסוציאלי וכלכלי של תושבי המעברה, הורי התלמידים, החליט לאמץ את תלמידיו ובפרט תלמידי כיתה ח'. הספרים שעד כה היו מונחים במחסן (פן יגנוב אותם מישהו) הוצאו וחולקו בין התלמידים. בעזרת המפקח מר לוינטון, שפנה למנהלי בתי ספר בתל אביב, קיבל כמה פעמים מכונית עם בגדים. תלמיד ותלמידה, מפעילים בעתיד, מונו על ידי מנהל בחדר נפרד למדוד ולחלק לתלמידים את הבגדים החדשים. עם קביעת תורן ודגל במרכז החצר, סודר מסדר בוקר, שעם הזמן ניהל תלמיד של כיתה ח'. המנהל, מבלי להתחשב בתוכנית הלימודים לימד את תלמידיו נוסף על גיאוגרפיה כללית גיאולוגיה, אסטרונומיה (תורה גאוצנטרית של פתולומאוס, גלילאו גליליי, ג'ורדנו ברונו, קופרניקוס ועוד). בנוסף לימד ידיעת הארץ, ספרות, אמנות, מוזיקה, כשבסוף השנה עורכים תערוכה מסכמת ומזמינים תלמידים מבתי ספר אחרים. אחרי הצהריים, בתום סעודה משותפת עם התלמידים, ניהל המנהל חוג לציור, כשהציירים בעזרת מכחולים פרימיטיביים וצבעי-כפתורים העתיקו מתוך התמונות, שהמנהל הביא, ציירים אימפרסיוניסטיים וקיימו תערוכה קבועה, כשהעתקים. נוסף לכך חיבר המנהל מחזות בשביל אותם הפעילים, שהציגו בחצר ואף הציגו ביום העצמאות במושבה הסמוכה. כאן לראשונה ארגן המנהל חוג של פעילים שפעם בשבוע, יחד עם סגנו, דנו על בעיות בית הספר או איך לקרב או לרסן תלמיד, שעקב תנאיי בית (סככה!) ושאיפותיו להיות, כמו אחרים בתוך העיר, הפך לתלמיד מופרע.

נסיעות אלה ועבודתו המאומצת פגעו בבריאותו ובהמלצת הרופא פנה למחלקה להעביר אותו למחוז תל אביב. ב-1958/1959 נתמנה בחולון, עיר מגוריו למנהל בית ספר חדש, שנקרא על שם ברל כצנלסון. בית הספר במעברת באר יעקב שימש לו הכשרה ולא התקשה, אחרי שהכניס משמעת צבאית (הנפת הדגל בחום ובגשם), צעדות בליווי חצוצרה ותוף ליישובים הקרובים, לארגן מעין בית חינוך, בו התלמידים מכיתות הגבוהות ביותר קיבלו כל המבקשים תפקיד, המאפשר להם להיכנס כל רגע לחדרו של המנהל, להוציא ולהחזיר מפתחות נחוצים. התלמידים, מבלי שהמנהל קבע, הפכו לממלאי מקום של מורות, שלא באו, כשהלומדים מקבלים בכבוד הראוי להם את השיעורים שנתנו. במשך הזמן נקבע גם "מנהל בית הספר", תלמיד כיתה ח', שהיה עומד מוקדם מאוד ליד השער ורושם נוכחות המורות ובהעדרן היה שולח ממלא מקום במקומן. בסוף השנה בשם גאווה היותם תלמידי "כצנלסון" שיכנע אותם המנהל, שבמקום לקשקש על המדרכות "יחי המחזור" היו משאירים בחצר בית הספר פסלים בגובה הטבעי, המסמלים את סיסמת בית הספר "עבוד, שמח ולמד". אחר כך באו אנדרטות המסמלות "שנת העפלה", "שלח את עמי" ובסוף אנדרטה של "דקר", שזכתה בצילום בכל עיתון וכתבה וביקור תלמידי בתי ספר אחרים. לשיא הקשר עם התלמידים הגיע המנהל, כשהתחיל לפרסם את "אל האופק", ירחון להורים ולתלמידים, מודפס (גלופות מושאלות ממערכות עיתונים), כשכשכל חוברת נוסף על כתבות של התלמידים מוקדשת לחודש העברי או חג. במשך הזמן ריכז המנהל את הכתבות מהירחון על החגים ומצא מו"ל שפרסם אותו (3 מהדורות) בשם "חגים וימי זיכרון לתלמיד", שהיה רב-מכר של מורות. כך הועתקה החוברת ב"אל האופק" על "דרכו של בן-גוריון למדינה", תחילה על ידי "בית בן גוריון" וחולקה לכל המבקרים חינם, לאחר מכן הועתקה החוברת על ידי המדרשה ע"ש בן-גוריון ולבסוף נמסרה על ידי אוניברסיטת בן-גוריון לאינטרנט, כמאמר יחידי למבקשים לדעת פרטים על בן-גוריון.

[עריכה] ספריו ופרסומיו

• הלפיד, בדרכי אמונות העולם, הוצאת, "דבורה" תש"א
• תולדות העולם, הוצאת "מקדה" תשכ"א (688 עמ')
• אסתר קיירה, הוצאת "מקדה" תשכ"א
• ארצנו, סידרה מידיעת הארץ: תל גיבורים, אזור, בית דגן, ראשון לציון, נס ציונה, נגבה
• שומרון, הוצאת מטכ"ל, תשכ"ח
• האחד עשר מראשון לציון, הוצאת המחלקה לחינוך ותרבות רל"צ, תשכ"ט
• בית שאן, הוצאת קק"ל, תש"ל
• ירושלים, הוצאת "ארצנו", תשל"א
• מילון ראשון לתלמיד (3 כרכים), הוצאת "ספרית מעריב" תשל"ג
• מזמור ליהודי הלוחם, הוצאת "אלף", תשל"ג
• חגים וימי זיכרון לתלמיד הוצאת ברונפמן, תשל"ג
• מוצא האדם (שביחד עם תולדות התרבות היה מבוסס על התזה שלו), הוצאת ברונפמן, תשל"ד
• דוד בן-גוריון, הוצאת המכון למורשת בן-גוריון, תשל"ז
• תולדות היהודים בארץ ישראל (תחת שלטון המוסלמים) הוצאת יסוד תשל"ט
• מקוה-ישראל, הוצאת ב. ליכטנפלד, תשמ"ג
• צלילים מן העבר, הוצאת ב. ליכטנפלד, תשמ"ב
• אנציקלופדיה של ארצות העולם, 10 כרכים, הוצאת עמיחי תשכ"ד
• סיפורים בהוצאת ירון גולן
• הנשר הגדול (אגדות הרמב"ם), תשמ"ט
• רוכבי האריות, תשל"א
• בית הספר המכושף, תשל"ב
• גיבורי התל, תשל"ד
• עלילותיו של ז'וז'ו בוזגלו, תשל"ד
• תולדות היהודים בארץ ישראל: מחירות לעבדות ומעבדות לחירות והמלחמה שלא נגמרת,2005

כיתוב תמונה

תולדות היהודים

[עריכה] תרגומים

• מפולנית:
  • יוליאן טובים, אדון טרללון, הוצאת ב. ליכטנפלד, תשמ"ב.
  • גדי לבדי החכם מכל, ב. ליכטנפלד, תשמ"ב
• מלטינית:
  • אפוליאוס, אמור ופסיכה, הוצאת א. בלוך, 1954.
  • אפוליאוס, חמור הזהב, הוצאת ירון גולן, 2001
  • פטרוניוס, סאטיריקון, הוצאת ירון גולן, 2002
• מיוונית:
  • מוסאיוס המדקדק, הרו ולאנדרוס, הוצאת המחבר, 1994

[עריכה] עריכה

• אל האופק, ירחון לתלמידים והוריהם, הוצאת בי"ס כצנלסון, 1978–1972
• פנקס טאלאנשטי, הוצאת ארגון יוצאי טלנשטי, תשמ"ב

[עריכה] עיתונות אינטרנט

• "דבר", "הארץ שלנו", בעריכת אריאל ריינגולד – עשרות סיפורים לילדים
• "במה חדשה", "בקבוק / ליטרטורה" ועוד – קרוב ל-100 סיפורים, נובלות ושירים

[עריכה] בהכנה

• נדודי הלשון בעולם (מילון אטימולוגי)

[עריכה] קישורים חיצוניים

• חורשי באתר במה חדשה