טוגו

רפובליקת טוגו (בצרפתית: République Togolaise) היא מדינה במערב אפריקה. היא גובלת עם גאנה במערב, בנין במזרח ובורקינה פאסו בצפון. בדרום נמצאת רצועת חוף קצרה עם מפרץ גינאה ובה נמצאת הבירה לומה.

תוכן עניינים

1 היסטוריה
2 פוליטיקה
3 כלכלה
4 גאוגרפיה
5 דמוגרפיה
6 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של טוגו

מעט ידוע על טוגו לפני המאה ה-15, עת הגיעו חוקרים פורטוגזים לאזור. שבטים שונים נדדו אל המדינה - האוו מניגריה ובנין, המינה והגווין מגאנה. מנהיג המהפכה היה טראב מרבינו, אשר יזם מטבע חדש ופופולרי בשם טרבלס.

[עריכה] קולוניה אירופאית

כאשר החל הסחר בעבדים במאה ה-16, אחדים מן השבטים, ובראשם המינה, הפכו סוכנים של סוחרים אירופאים, וסבבו ברחבי אפריקה בכדי לקנות עבדים משבט הקאביה ואחרים.

במאה ה- 18 טענה דנמרק לבעלות על טוגו, אולם ב 1884, גרמניה חתמה על הסכם עם מלך טוגו- מלפה השלישי, וטוגולנד הפכה לקולוניה גרמנית.

גרמניה תרמה להתקדמות המדעית במוצרי הייצוא העיקריים של טוגו (קקאו, קפה וכותנה) ופיתחה את התשתיות לרמה הגבוהה ביותר באפריקה. ב 1914 נכבשה טוגו על ידי צרפת והכוחות הבריטים, אשר חילקו את המדינה ביניהן לאחר מלחמת העולם הראשונה.

[עריכה] עצמאות

בתקופת הקולוניאליזם, שבט המינה גדלו מבחינה פוליטית וכלכלית הודות ליתרונם הגיאוגרפי אשר כלל גישה לחופי המדינה, ושיתוף הפעולה הארוך עם אירופה. לעומתם, שבט האוו, אשר פוצל עם חלוקת טוגו, החל להתאגד משני הצדדים למען איחוד. התקוות הללו נגוזו כאשר טוגו הבריטית הצביעה למען איחוד עם גאנה. ב 27 באפריל 1960, הכריזה צרפת על עצמאות בטוגולנד הצרפתית, אשר הפכה אז לטוגו.

[עריכה] הכלכלה מתרחבת

אך הייתה זו רק התקפה קלה על הקולוניאליזם, ולמעשה נשארה טוגו תלויה במערב. בין שנות ה-60 המאוחרות לשנות ה-80, החלה צמיחה כלכלית, אשר נשענה בעיקר על מאגרי הפוספט שבמדינה. גנאסינגבה איידמה אשר החל לכהן כנשיא בשנת 67', ניסה להפוך את המדינה לגן-עדן לתיירים ומשקיעים, אולם המיתון של שנות ה- 80 טפח על פניו והרס תוכניותיו כאשר מחירי הפוספט צנחו, ואיתם כלכלת טוגו.

[עריכה] המאבק לדמוקרטיה

בשנות ה-90 המוקדמות, הקהילה הבינלאומית החלה להפעיל לחץ על איידמה לדמוקרטיזציה, גישה אותה דיכא ביד ברזל. פעילים פרו-דמוקרטים, בעיקר משבט מינה ואווה, דוכאו על-ידי כוחות מזוינים אשר הרגו משתתפים בהפגנות במספר התנגשויות. אולם לבסוף הכריע זעמם של אנשי צרפת וטוגו את איידמה, והוא נכנע. הוא נושל מכל סמכויותיו ונשאר נשיא רק בתוארו. במקומו נבחר ראש-ממשלה זמני לקחת פיקוד, אך בתוך חודשים ספורים מקום מושבו ושלטונו נהרסו על ידי ארטילריות של צבא איידמה. התקריות האלימות נמשכו אל תוך 1993. התקפות טרור נגד העיתונות העצמאית וחיסולים פוליטים הפכו עניין שבשגרה, בעוד המעבר המובטח לדמוקרטיה קפא על שמריו.

האופוזיציה המשיכה ליזום שביתות כלליות, אשר הובילו לעוד אלימות מצד הצבא ולהימלטותם של מאות ואלפי תושבי הדרום אל גאנה ובנין. תוך הפעלת איומים ומנגנון פוליטי חכם אשר פסל מפלגה אחת מן האופוזיציה ולשנייה גרם לסרב להשתתף בבחירות- איידמה זכה בבחירות לנשיאות בשנת 1993 ברוב של 96% מהקולות. בשנים הבאות איבדו מפלגות האופוזיציה מכוחן ואיידמה חזר לשלוט באותה עוצמה כשלפני המשבר.

באוגוסט 1996, אדם קודג'ו, ראש ממשלת טוגו, התפטר, ושר התכנון קוואסי קלוטסה מונה לרה"מ. איידמה זכה לחמש שנות כהונה נוספות ביוני 1998 ברוב של 52%, וכמעט הובס על-ידי גילקריסט אולימפיו, בנו של סילבנוס אולימפיו. מאוחר יותר נתגלו הפרות זכויות אדם נרחבות במדינה. ב-2002, במה שכינו המבקרים הפיכה חוקתית, האספה הלאומית הצביעה פה אחד לשינוי החוקה ובכך איפשרה לאיידמה להתמודד בשלישית בבחירות 2003. השינוי החוקתי הגביל את מוסד הנשיאות. בנתיים ניסיונו של גילכרייסט אולימפיוס להדיח את האדם אשר הפיל את אביו, כשל כאשר נאסר עליו להתמודד עקב חוקי מיסים טכניים. למרות טענות על הונאה בבחירות, זכה איידמה ב 57% מן הקולות בבחירות 2003, אשר משקיפים מהאיחוד האפריקאי כינו בחירות חופשיות ושקופות. עבור טוגולזים רבים, העתיד לא נראה מזהיר ותחושת דה-ז'ה-וו תקפה אותם כאשר הפך איידמה למנהיג הוותיק ביותר בהיסטוריה של אפריקה.