סמואל בקט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סמואל ברקליי בקט (13 באפריל 1906 - 22 בדצמבר 1989), מחזאי, סופר ומשורר אירי.
יצירתו של בקט מוכרת כנוקשה, מינימליסטית, ופסימית באופן עמוק אודות טבע האדם והמצב האנושי. בקט קיבל את פרס נובל לספרות ב־1969. הפרוזה של בקט השתנתה עם השנים. בתחילה, כשהוא מושפע מג'יימס ג'ויס, כתביו נטו לכיוון זרם תודעה. ככל שעבר הזמן, הפכה אמנותו של בקט למינימליסטית יותר. ספריו נוטים לפסימיזם קיצוני, אולם פסימיזם זה שלוב בהומור. נהוג לשייך את מחזותיו של בקט למחזות האבסורד, ויש הרואים בו אקזיסטנציאליסט.
תוכן עניינים |
[עריכה] חיים מוקדמים ולימודים
משפחת בקט הייתה נצר להוגנוטים ועברה לאירלנד מצרפת לאחר ביטול האדיקט של נאנט ב־1685. בית המשפחה, קולדרינה, ששכן בפוקסרוק, פרבר של דבלין, היה בית גדול עם גינה ומגרש טניס, ונבנה ב־1903 על ידי אביו של סמואל, ויליאם. הבית והגינה, הטבע בסביבות הבית שלו שם הוא יצא לטיולים עם אביו, מסלול המרוצים לפורדסטאון, תחנת הרכבת פוקסרוק ותחנת הרקוט, כולם שיחקו תפקיד לאחר מכן בפרוזה שלו ובמחזותיו.
בתור ילד, בקט הצטיין כאתלט ושיחק קריקט. מאוחר יותר, הוא שיחק באוניברסיטת דבלין במשחקים מקצועיים נגד נורת'המפטונשייר. כתוצאה מכך, הוא היה לזוכה הנובל היחיד שיש לו רשומה בוויזדן, "התנ"ך של הקריקט".
[עריכה] כתבים מוקדמים
בקט למד צרפתית, איטלקית ואנגלית בטריניטי קולג' (דבלין) מ-1923 עד 1927, וקיבל שם תואר מוסמך ולאחר מכן קיבל משרה כמרצה לאנגלית באקול נורמל סופרייר. בזמן שהותו שם הוצג בפני ג'יימס ג'ויס על ידי תומאס מקגריבי. לפגישה זו הייתה השפעה מכרעת על בקט הצעיר. בקט המשיך בקריירת הכתיבה שלו בזמן שהוא עזר לג'ויס באופנים שונים. ב-1929 פרסם את יצירתו הראשונה, "דאנטה...ברונו. ויקו...ג'ויס", מאמר מבקר המגן על יצירתו של ג'ויס, בעיקר מהאשמות של אי בהירות מופקרת. זו הייתה תרומתו של בקט לספר של מאמרים על ג'ויס שכללה מאמרים של מבקרי ספרות ידועים. הסיפור הקצר הראשון שלו פורסם באותה שנה בכתב העת ה"מעבר", וב-1930 הוא זכה בפרס ספרותי קטן על שירו, "Whoroscope". שיר זה נכתב בחופזה ושאב השראה מביוגרפיה של רנה דקארט שבקט קרא בזמן כתיבתו. היחסים של בקט עם משפחת ג'ויס התקררו כשהוא דחה את חיזוריה של בתו של ג'ויס, לוסיה.
בקט שב לטריניטי קולג' כמרצה ב-1930, אך לאחר פחות משנתיים עזב את משרתו והחל לערוך מסע באירופה. הוא חי זמן מה בלונדון, כשהוא מפרסם מחקר ביקורתי של מרסל פרוסט ב-1931. שנתיים לאחר מכן, לאחר מות אביו, החל בשנתיים של פסיכותרפיה יונגיאנית עם ד"ר וילפרד ביון, שלקח אותו לשמוע את הרצאת טביסטוק השלישית של יונג, מאורע שהוא יזכור עוד שנים לאחר מכן. ב-1932 הוא כתב את הרומן הראשון שלו, "Dream of Fair to Middling Women", אך לאחר דחיות רבות ממוציאים לאור הוא החליט לנטוש אותו. הספר פורסם לבסוף ב-1992. למרות שהוא לא הצליח לפרסם את "חלום", הוא שימש כמקור להרבה משיריו המוקדמים והספר השלם הראשון שלו, "More Pricks Than Kicks ", שיצא לאור בשנת 1933. יצירה זו הייתה אוסף של סיפורים קצרים עם כמה דמויות שחוזרות על עצמן.
בקט ביקש לפרסם ספר שירים ב-1934, אך ללא הצלחה. הוא גם פרסם מספר מאמרים וביקורות בערך באותה תקופה, כולל "שירה אירית מהזמן האחרון" (ב"בוקמן", אוגוסט 1934) ו Humanistic Quietism (ביקורת של "שירים" של מק'גריבי ב"מגזין דבלין", גם ב-1934). שני ביקורות אלה התמקדו ביצירתו של מק'גריבי, בריאן קופי, דניס דבלין ובלנייד סלקלד, והשוו אותם לבני זמנם בני תנועת "התחייה האירית". כשהוא מתאר את המשוררים האלה כ"גרעין של השירה החיה באירלנד", הוא שרטט את קוויו של קנון השירה האירי המודרני.
ב-1935 הוא עבד על הרומן שלו, "מרפי". במאי אותה השנה בקט כתב למק'גריבי כי הוא קרא על קולנוע, ורצה ללכת למוסקווה ללמוד יחד עם סרגיי אייזנשטיין ב-VGIK. בקיץ של 1936 הוא כתב לסרגיי אייזנשטיין ווסלובוד פודובקין, והציע את עצמו כעוזר שלהם, אך דבר לא יצא מכך. הוא סיים את "מרפי" וב-1936 עזב למסע ארוך בסביבות גרמניה, שם הוא מילא כמה מחברות באמנות שהוא ראה, וגם ציין את חוסר אהדתו לאכזריות הנאצית שבאותו זמן החלה לכבוש את המדינה. הוא חזר לאירלנד לזמן קצר ב-1937. בזמן ביקור זה, "מרפי" פורסם, ובשנה הבאה תורגם לצרפתית על ידי המחבר. לאחר ריב עם אמו הוא החליט להישאר באופן קבוע בפריז. הוא שב לעיר לאחר תחילת המלחמה ב-1939, כשהוא מעדיף, לדבריו, את "צרפת הלוחמת על פני אירלנד הניטרלית".
בינואר 1938, כשהוא סירב לבקשותיו של סרסור פריזאי ידוע, הוא נדקר וכמעט נהרג. ג'ויס סידר לו חדר פרטי בבית החולים. הפרסום שהוא קיבל משך את תשומת הלב של סוזן דסצ'וו-דומסני, שהכירה את בקט מביקורו הראשון בפריז, אך מפגש זה הוביל אותם לחברות לאורך כל חייהם.
כשהתוקף נשאל על ידי בקט לסיבת התקפתו, הוא ענה " Je ne sais pas, Monsieur" – "אני לא יודע, אדוני". שורה זו תהיה לשורה חשובה בכמה ממחזותיו.
[עריכה] מלחמת העולם השנייה
לאחר הכיבוש של צרפת בידי גרמניה ב-1940, בקט הצטרף ל"רזיסטנס", המחתרת הצרפתית, כשהוא עובד כשליח. במהלך השנתיים הבאות, הוא כמעט נלכד על ידי הגסטאפו כמה פעמים. באוגוסט 1942 היחידה שלו נבגדה על ידי כומר קתולי לשעבר. הוא וסוזן דסצ'וו-דומסני ברחו דרומה ברגל לביטחון של הכפר הקטן רוסיו, במחוז ווקלוז.
אף שסמואל בקט כמעט לא דיבר על חוויותיו מהמלחמה, בשנתיים שהוא נשאר ברוסליו הוא עזר למקווי לחבל בצבא הגרמני בהרי ווקלוז. בזמן שהוא היה במסתור, הוא המשיך לעבוד על הרומן "Watt", שהחל בכתיבתו ב-1941, והשלים ב-1945, אך לא פרסם עד ל-1953. על מאמציו בלחימה כנגד הכיבוש הגרמני, הוא קיבל את צלב המלחמה ואת מדליית ההתנגדות בידי הממשלה הצרפתית.
[עריכה] פרסום: רומנים והתיאטרון
ב-1945, חזר בקט לאירלנד לביקור קצר. בזמן ביקורו, הייתה לו התגלות בחדר של אמו שבו כל עתידו הספרותי נגלה לפניו. חוויה זו הומחזה מאוחר יותר במחזהו "(Krapp's Last Tape" (1958. במחזה, ההתגלות לקרפ מתרחשת במזח המזרחי בדון לאוחייר בלילה סוער וחשוך. יש מבקרים שזיהו בין קרפ לבקט עד כדי טענה כי ההתגלות שלו הייתה באותו מקום ובמזג אויר זהה.
ב-1946 המגזין של סארטר, "זמנים מודרניים", פרסם את החלק הראשון של סיפורו של בקט "Suite", כשהם אינם מבחינים כי פרסמו רק את החצי הראשון של הסיפור. סימון דה בובואר סירבה לפרסם את החצי השני. בקט החל לכתוב את "Mercier et Camier", הרומן הרביעי שלו. ב-1947 הוא החל לכתוב את המחזה "Eleutheria". בשנות הארבעים המאוחרות ובתחילת שנות החמישים, בקט כתב את הרומנים הידועים ביותר שלו, הסדרה שנכתבה בצרפתית (שבדרך כלל מתייחסים אליה, כנגד רצונותיו המפורשים של בקט, כ"טרילוגיה") ואח"כ תורגמה לאנגלית, בעיקר על ידי המחבר: "Molloy" (הושלם ב-1947, ופורסם ב-1951); "Malone Dies" (הושלם ב-1948, פורסם ב-1951); ו"The Unnamable” (הושלם ופורסם ב1953).
בשלושת הרומנים האלה, הקורא יכול לעקוב אחרי התפתחותו סגנונו ונושאיו הבוגרים של בקט. ל"Molloy" יש הרבה ממאפייניו של הרומן הרגיל: זמן, מקום, תנועה ועלילה. למעשה, ברמה מסוימת הוא רומן בלשי. ב"Malone Dies", בקט נוטש את התנועה והעלילה, אך עדיין יש אינדיקציה של מקום ושל מעבר זמן. ה"פעולה" בספר היא במונולוג פנימי. לבסוף, ב-"The Unnamable" כל התחושות של זמן ומקום נעלמו אף הם. הנושא המכריע הוא כנראה המתח בין רצון הקול להמשיך ולדבר כדי להתקיים, והדחף השווה בעוצמתו לשתוק ולהימוג. מפתה לראות בזה השתקפות של הבנתו של בקט את מה שהמלחמה עשתה לעולם. למרות הדעה הרווחת כי יצירתו של בקט היא פסימיסטית, הרצון לחיות כנראה מנצח, שכן הספר נגמר במלים "אני לא יכול להמשיך. אני אמשיך" (I can't go on. I'll go on).
בקט התפרסם ביותר בזכות המחזה "מחכים לגודו" ("Waiting for Godot"), שתואר על ידי המבקר ויויאן מרסייר כמחזה שבו "דבר לא קורה, פעמיים". כמו רוב יצירותיו לאחר שנת 1947, המחזה נכתב בתחילה בצרפתית בין אוקטובר 1948 וינואר 1949, ופורסם ב-1952, כשהתרגום האנגלי מופיע שנתיים אחר כך. המחזה היה הצלחה בקרב הביקורת והקהל בפריז, וגם עורר מחלוקת. הוא הוצג לראשונה בלונדון ב-1955 עם ביקורות גרועות, אך לבסוף קיבל ביקורות חיוביות. לאחר מכן הוא הוצג בהצלחה בארצות הברית ובגרמניה, ועדיין מציגים אותו כיום במקומות רבים כולל ישראל.
הצלחתו של המחזה התחילה קריירה בתיאטרון, ובקט המשיך לכתוב מחזות מוצלחים רבים, כולל "Endgame" (1957) ,"Kraps last Tape" שהוזכר לעיל. ובנוסף גם Embers מ-1959, ו"ימים שמחים" (Happy Days) מ-1960. באופן כללי, המחזות הללו עוסקים באותם נושאים כמו הפרוזה של בקט, יאוש והרצון לחיים בעולם לא מובן. בכל היצירה מהתקופה הזו, ניתן לראות גם את התפתחות האמונה אצל בקט שהכתיבה היא תהליך של גילוי עצמי ושל עיסוק בחלל שבין העצמי לעולם האובייקטים. ברוב היצירות האלה יש גם אלמנט חשוב של קומדיה בטיפול בנושאים.
[עריכה] חיים מאוחרים ויצירה
שנות השישים היו תקופה של שינוי, ברמה האישית וכסופר. ב-1961 נישא לסוזן באנגליה, בטקס אזרחי סודי בעיקר בגלל סיבות הקשורות לחוק הירושה הצרפתי. הצלחת מחזותיו הובילה לחזרות והפקות מסביב לעולם, והביאה להזמנות להתחיל בקריירה כמנהל תיאטרון. ב-1959 נתבקש בפעם הראשונה על ידי ה-BBC לכתוב להם מחזה לרדיו, Embers. הוא החל לכתוב לרדיו וגם לקולנוע, עם היצירה "Film" מ-1964, ומאמצע שנות השבעים, גם לטלוויזיה. הוא החל לכתוב שוב באנגלית, אף שהמשיך ליצור גם בצרפתית עד לסוף חייו.
פירסומו ופרס הנובל שקיבל, גרמו להתעניינות אקדמית ביצירתו ובחייו, וגרמו לסוג של "תעשיית בקט". סופרים אחרים גם ביקשו את קרבתו, והתוצאה הייתה שזרם בלתי פוסק של תלמידים, משוררים, סופרים ומחזאים שיחרו לפתחו. ב-1961 פרסם את הספר האחרון שלו באורך מלא, (Comment cest (1964. יצירה זו, שנכתבה כסדרה של פסקאות לא מפוסקות בסגנון הדומה לטלגרף, מספרת את ההרפתקאות של מספר ללא שם הזוחל דרך בוץ עם שק של אוכל משומר, נחשבת כמסמנת את סוף התקופה האמצעית בקריירה של בקט כסופר.
לאחר מכן הגיעו כמה מחזות מינימליסטים ויצירות פרוזה שחקרו את הנושאים של העצמי כשהוא סגור ונבחן. בקט התמקד באופן יותר ברור בהתנגדותו ארוכת השנים לשלטון הריאליזם באמנות, ובמה שראה כדיקטטורה של הנורמות והציפיות החברתיות. במחזה "קטסטרופה" (1982), הפנה את תשומת לבו לדיקטטורות קשות יותר. בעשר השנים האחרונות של חייו, הסגנון המינימליסטי הזה הביא כמה מהיצירות החשובות ביותר שלו, שלוש הנובלות "Company" מ-1979, "Ill Seen Ill Said" מ-1982 ו"Westward Ho" מ-1984. היצירה האחרונה שלו, "What is the Word", מ-1989 נכתבה במיטה בבית אבות שם חי בתקופה האחרונה בחייו, כשהוא סובל מאמפיזמה וכנראה גם מפרקינסון.
סוזן מתה ב-17 ביולי 1989. בקט מת ב-22 בדצמבר אותה שנה ונקבר בבית הקברות "סימיטייר דו מונטפרנס" בפריז. המצבה על קברו היא גוש מסיבי של גרניט שחור מלוטש. לרגלי קברו ניצב עץ יחיד, מזכרת לסידור הבמה במחזהו המפורסם ביותר.
[עריכה] מורשתו של בקט
מכל המודרנסיטים בשפה האנגלית, יצירתו של בקט מייצגת את ההתקפה הארוכה ביותר על המסורת הריאליסטית. הוא, יותר מכל אחד אחר, פתח את האפשרות של דרמה ובדיון שנוטש את העלילה המסורתית, והדמויות והאחדויות של מקום וזמן על מנת להתמקד במרכיבים החשובים של המצב האנושי. כותבים כמו הבל, איידן היגינס והרולד פינטר הצהירו על החוב שלהם לדוגמה של בקט, אך הייתה לו השפעה רחבה מאוד על הכתיבה הנסיונית מאז שנות החמישים. בהקשר האירי, הוא פעל כמודל חשוב והשפיע על כותבים כטרבור ג'ויס וקתרין וולש, שכתבו באופנים שרואים את המסורת המודרניסטית כאלטרנטיבה לזרם המרכזי הריאליסטי הדומיננטי.
[עריכה] יצירות שתורגמו לעברית
- הטרילוגיה (מכיל את הנובלות: מולוי, מאלון מת, אֵלושֵם)
- מרסיה וקאמיה
- מחכים לגודו
- אינאיך הלאה
- הטייפ האחרון של קראפ
- סופמשחק
- לא אני
- אותה פעם
- פסיעות
- אח, הימים היפים
[עריכה] קישורים חיצוניים
- שחקנים מקריאים מיצירותיו של בקט
- סמואל בקט בספריה האירית "פרינסס גרייס"
- מאמר מאת פיטר הול, במאי של ההפקה הלונדונית הראשונה של "מחכים לגודו"
- samuel-beckett.net
- Apmonia - אתר המוקדש לבקט
- הטקסט של "מה היא המילה", היצירה האחרונה של בקט
- סמואל בקט באתר פרס נובל
| הקודם: יאסונרי קאוובטה |
פרס נובל לספרות 1969 |
הבא: אלכסנדר סולז'ניצין |
