מינימליזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

מינימליזם הינו זרם באמנות, עיצוב, צילום, אדריכלות, מוזיקה ושירה עם שהופיע לראשונה בשנות ה-50 של המאה ה-20, פרח בשנות ה-70 וממשיך להיות עד היום (2005) תנועה המשפיעה סגנונית ורעיונית בכול ענפי התרבות העכשוית.

[עריכה] פיסול מינימליסטי

רעיונית-לוגית: הפיסול המינמליסטי הוא שלב בהיסטוריה של הפיסול השונה מקודמיו בכך שמביא לוגיקה חדשה ביחס בין הפיסול למקום/לאתר בו הוא נמצא. כפי שכותבת רוזלינד קראוס; הוא שונה מן הפיסול המסורתי אשר פועל על בסיס סימבולי (החיבור בין הדימוי הפיגורטיבי שמוסר הפסל בשילוב המקום בו הוא מוצב יוצר תחביר תרבותי סימלי) ונבדל מן הפיסול המודרניסטי אשר מתפקד כמודל, נוסחה אשר משקפת מבני עומק החורגים ממנה על בסיס טרנצנדנטי וכמודל הינו מנותק מן המקום בו הוא נמצא - הוא אובייקט נטול מקום, נוודי (קראוס). הפיסול המינמליסטי, לעומתו, קשור למקום בו הוא נמצא בקשר בל יינתק: הוא מתקיים במקום הספציפי ובו בלבד ולכן יקרא site specific. הפסל מתפקד אך ורק ביחס לסביבה שלו ובד בד משנה את המקום בו הוא נמצא, הווה אומר הפסל הופך מסימן שהותיר האמן לחלק אינטגרלי ממרקם המקום. כך, הפיסול המינמליסטי, אליבא דקראוס, אינו רואה בפיסול מדיום המוסר אינפורמציה עודפת בעצם נוכחותו.

בדרך כלל יתייחס הפיסול הנ"ל למרחבים וחללים הקיימים בסביבתנו התרבותית-חברתית כגון: ארכיטקטורה ונוף. כיוון שבאופן עיצובו הוא מתרחק מפיגורטיביות ובאופן פעולתו הוא דוחה פרשנות סימבולית והרמנויטיקה תרבותית, יוצא שהאופן בו שואף הפסל הנ"ל לפעול על הצופה הוא דרך הנוכחות. הצופה חווה אותו בגופו בתהליך פרספטואלי. מכאן הקישור שמקובל בין הפיסול המינימליסטי לפנומנולוגיה. כיוון שפיסול זה עוסק בקטגורייות של נוף וארכיטקטורה הוא משתמש בקנה המידה של אלו שממדיהם גדולים יחסית לקנה מידה של קומת אדם - בכך חורג מקנה המידה של הפיסול המסורתי. קנה מידה זה מונע מהצופה לתפשו כיחידה שלמה מנקודת מבטו ובכך הוא משתמש על מנת לעודד את הצופה לחוותו תוך כדי תנועה סביבו ובתוכו - כך שתמיד הוא ייתפש בחלקיותו, בפרגמנטריות. הוא ייחשף רק תוך כדי השתנות מתמדת בהיותו חותר נגד פרספקטיבה אחת נייחת.

מאפיינים פלסטיים: לעיתים מתאפיין בשימוש בחומרים הקשורים לעולם התעשייתי ובשימוש בטכנולוגיה חדשה, ראה גם אמנות אדמה. המינימליזם מתאפיין בדחיית דימויים פיגורטיביים ונמצא לרוב לרוב כבעל ארגון צורני מופשט, גאומטרי או אחר. לעיתים מעוצב כ"טפיל" על המקום בו הוא נמצא ושואב/שואל את שפת סביבתו עד כדי הסוואה או היטמעות.

[עריכה] ההיסטוריה של המינימליזם

מינימליזם הופיע בארצות הברית כתגובת נגד ל (או לפחות כרונולוגית אחרי) אקספרסיוניזם המופשט, המתאפיין בביטוי עצמי, סובייקטיביות ורגשנות המתבטאים במשיכות מכחול ספונטניות בציור. יש הרואים באמנות המצרית את יסודות המינימיליזם והפירמידות כפיסגת האדריכלות המינימליסטית. יסודות מינימליסטיים קיימים בתרבות העיצוב היפנית שבה לרבוע ולמלבן ביחס של 1:2 יש מרכיב בלעדי בחפצים ובעיצוב חללים. ממבשרי המינימליסטים התאורטיים באירופה היה גתה שעיצב מזבח למזל טוב שעשוי מאבן בצורת כדור וקוביה. במאה העשרים בשרו את המינימליזם אמנים כמו קזימיר מלביץ' והקונסטרוקטיביסטים הרוסים, ולצידם מרסל דושאן ואמני זרם הדאדא.

אך, למרות הדמיון הצורני של המינימליזם לקונסטרוקטיביזם או כל סגנון אחר המתאפיין בהפשטה, גאומטריה וכדומה, יש להבדיל ביניהם כיוון שאלו ואלו שייכים לשני קצוות הפוכים של המחשבה הפילוסופית ומייצגים תפישות רעיוניות שונות בתכלית; הקונסטרוקטיביזם והסופרמטיזם שייכים למסורת המודרניסטית המתבססת על "שקיפות" מחשבתית, מנסים לנסח מודלים בעלי כח הסברי ומאמינים ביכולתם לשקף ולתמצת אמיתות ואילו המינימליסטים מצויים בתפישה הקשורה לפוסטמודרניזם - ברשותנו רובד אחד - הרובד של הסימן שאינו מוביל אותנו אל מסומן - אל עבר מחוז המצוי מחוצה לו. במובן זה, אין האובייקטים של הפיסול בעלי כח לנסח מבנים החורגים מהם אלא כוחם הוא בנוכחותם כלפי בצופה ונוכחותו. הכול טמון במפגש ביניהם.

כתנועה בזרם האמנות היא פרצה לתודעה בעיקר על ידי פסלים כמו רוברט מוריס, ריצ'רד סרה, קארל אנדרי, דונאלד ג'אד, דן פלבין ואחרים. דן פלבין הינו פסל אמריקאי שמשתמש גופי תאורה פלורסצנטיים חשופים המסודרים ברצפים שונים בחלל.

[עריכה] אמנות אדמה

אמנות האדמה היא קטגוריה הקשורה במינימליזם בפיסול ומיישמת את עקרונותיו ורעיונותיו על מרחבים הקשורים בנוף ובטבע. "חומרי הגלם" של פיסול זה הם על פי רוב הסביבה עצמה (תואי השטח, הטופוגרפיה) כאשר פעולתו של האמן היא סוג של סימון בשטח כדוגמת עבודתו של מיכאל הייזר Double Negative. עבודות אחרות עשויות "להוסיף" חומר עודף, זר, חדש לסביבה כגון ב Shift עבודתו של ריצ'רד סרה אשר בה יצק האמן אלמנטים מבטון הנפרשים באזור של עמק. לעומת אלו, רוברט סמית'סון בעבודתו הידועה Spiral Jetty "מזח ספירלי", השתמש בחומרי המקום שנמצאו בשטח של קרקעית הים באזור החוף, על מנת לארגנם מחדש כך שיתבלטו מעל לפני המים וייצרו את הצורה הספירלית הנמשכת מן החוף אל תוך המים.

מיכאל הייזר, רוברט סמית'סון, כריסטו

[עריכה] אדריכלות מינימליסטית

מקורה של האדריכלות המינימליסטית בתרבות היפנית. האדריכלות המערבית פיתחה גישות מינימליסטיות בשנות ה-20 של המאה ה-20 עם פריחת המודרניזם והתבססות הסגנון הבינלאומי. כל האדריכלים שראו עצמם כמודרניסטים, שאפו לבטל את הקישוטיות ולהגיע לעיצוב אסתטי באמצעים מינימאליסטים. היטיב במיוחד לעשות כן האדריכל לודוויג מיס ואן דר רוהה, ממייסדי הסגנון הבינלאומי ומנהל בית ספר הבאוהאוס. מיס טען את המשפט המפורסם "Less is more" (פחות זה יותר) שהוא אחד ממושגי המפתח באדריכלות המינימאליסטית. בשנות ה-40 וה-50 פעל במקסיקו האדריכל לואיס באראגן ששילב את הגישה המינימליסטית עם הסגנון הלטינו-אמריקאי והשפיע על דור שלם של אדריכלים במיוחד באמריקה הלטינית. אדריכלים מינימליסטיים בולטים נוספים הם אוסקר נימאייר הברזילאי ולואיס קאן האמריקאי שפעלו גם כן בעיקר באמצע המאה ה-20. האדריכל היפני, טדאו אנדו, הוא אחד האדריכלים המינימליסטיים הידועים ביותר שפועל גם בימינו, בעיקר ביפן.

בדומה לאמנות, האדריכלות המינימאלסיטית מתאפיינת בצורות בסיסיות וגאומטריות ומיעוט של קווים ופרטים. המבנים שואפים להיראות כצורות התלת ממדיות הפשוטות והטהורות ביותר. בדרך כלל, מרכיב האור הינו אחד החשובים ביותר בתכנון המינימליסטי. להבדיל מאמנות, האדריכלות עובדת בארבעה ממדים ולכן האור מעשיר את החלל ומקנה לו איכויות אסתטיות גם אם הוא ריק מפרטים.

[עריכה] מוזיקה מינימליסטית

מלחינים מינימליסטים ידועים: סטיב רייך, פיליפ גלאס. המוזיקה המינימליסטית משתמשת במוטיב קצר ומצומצם שפיתוחו נעשה אף הוא בדרך של שינויים קטנים ביותר.

[עריכה] עיצוב מינימליסטי

העיצוב התעשייתי הושפע מהמינימליזם בפיסול והתבטא בעבודת העיצוב של מעצבים כמו דיטר ראמס הגרמני, שפעל כמעצב ראשי בחברת בראון החל משנות החמישים.