זמן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זמן הינו ביטוי פילוסופי-לשוני-מדעי, המתאר מידת המשך או הפער בין שני מצבים או ארועים.
לדוגמה, אם עצם מסוים נמצא במצב A, ואותו עצם נמצא במצב B (אח"כ), אז ניתן לומר כי ההבדל בין שני המצבים הנ"ל מוגדר ביחס לציר הזמן.
תוכן עניינים |
[עריכה] הגדרה
זמן מוגדר על-ידי שינוי, ותלוי בו. משמעות הזמן הינה היכולת התיאורטית של מיקום גורמים שונים במציאות ותכונותיהם להיות אחרים ממה שהינם, באופן שאינו פרדוקסלי.
במילים אחרות, כאשר ידוע כי חפץ מסוים נמצא גם במצב A וגם במצב B, אך ידוע גם כי מצבים אלו מנוגדים זה לזה, אזי ניתן להסיק כי בין A ל-B קיים פער זמן מסוים. המעבר בין A ל-B הינו תהליך.
[עריכה] הגדרות מנקודות ראות שונות
זמן מצוין בנקודות זמן, שהן מושג פילוסופי המתאר חוסר שינוי. קיומן של נקודות הזמן שנוי במחלוקת, ויש הטוענים כי מושג תיאורטי זה אינו קיים בפועל והוא בחזקת אשלייה תודעתית.
ציון נוסף של זמן הינו פרק זמן. פרק זמן הינו כימות הזמן ביחס למדד כלשהו, לרוב ביחס לנקודות זמן מוגדרות.
פרקי הזמן מאפשרים הגדרה של יחידות זמן. יחידות זמן הינן פרקי זמן ידועים, אשר התודעה מקבלת אותן כמקור להשוואה לפרקי זמן אחרים. יחידת זמן הינה פרק הזמן הדרוש להתרחשות ידועה מראש.
דוגמה: המונח "יממה" מתאר מחזור שלם של סיבוב כדור הארץ על צירו. מכיוון שמחזור כזה ידוע באופן כללי לכל אדם, יכולה הייתה יחידת זמן זו להיקבע כמרכזית ומקובלת עבור האדם.
מלבד יחידות זמן, אדם מסוגל לקבוע ציוני זמן, שהם מאורעות מסוימים בהשוואה אליהם נמדדים מאורעות אחרים. דוגמה: בוקר (מאורע זריחת השמש ותחילת היום) הינו ציון זמן עבור פעולות שונות, המתרחשות לפני, אחרי או במהלך הבוקר.
חץ הזמן האנטרופי הינו מושג פיזיקלי, הנגזר מתורת האנטרופיה. על פי תורה זו, קיים תהליך מתמיד בו מידת האנטרופיה הינה מידה משתנה, ובמערכת סגורה האנטרופיה גדולה יותר בנקודת זמן מאוחרת יותר (כלומר - האנטרופיה גדלה עם הזמן).
חץ הזמן האנטרופי מתאר את כל התהליכים המתרחשים במציאות כנמדדים כך שקיים עבורם עבר (מידת אנטרופיה נמוכה) ועתיד (מידת אנטרופיה גבוהה) מוחלטים.
[עריכה] סיבתיות
סיבתיות הינה קביעת עמדה עבור הזמן, לפיה כל שינוי גורר שינוי מאוחר עוקב, המתחייב ממנו ומאוחר לו בזמן. סיבתיות היא המגדירה הבדל בין עתיד, שהוא השינוי המאוחר, לבין עבר, שהוא השינוי המוקדם. למעשה, סיבתיות, עתיד ועבר, הינן מקשה פילוסופית אחת בלתי ניתנת להפרדה.
[עריכה] חוקיות מול היסטוריה
ההבדלה העיקרית בין מידע אודות הזמן נעשית בין חוקיות לבין היסטוריה.
חוקיות הינה קביעת מידע אודות הזמן, המתארת את המנגנון הפנימי של התהליכים השונים ביחס לציר הזמן. במובן זה, הזמן משמש לקביעת האופן התיאורטי בו יתאימו פרקי הזמן לתהליכים שונים, בלא קשר לשאלה האם הם התרחשו בפועל.
דוגמה למובן זה של הזמן, הינה הקביעה "פלוני מסוגל לרוץ 1000 מטר ב-5 דקות". קביעה זו הינה קביעה המתארת חוקיות פוטנציאלית של ריצת פלוני, ולא את התרחשותה בפועל. למעשה, ייתכן כי אותו פלוני מעולם לא מימש את האמירה הנ"ל.
היסטוריה הינה קביעת התרחשות המציאות בפועל, ביחס לזמן המאפיין אותה. היסטוריה הינה רצף האירועים, כפי שהם באו לידי ביטוי על ציר הזמן. ההיסטוריה אינה מחייבת קביעת חוקיות כלשהי, אך ניתן להצביע על קיומה של חוקיות מתוך ניתוח ההיסטוריה.
דוגמה לקביעה היסטורית הינה הקביעה "פלוני רץ 1000 מטר ב-5 דקות בתאריך ה-8 בינואר". קביעה זו, באם היא נכונה, מחייבת את התרחשות הריצה בפועל, וניתן לגזור ממנה את האמירה שבדוגמה הקודמת.
[עריכה] זמן ותודעה
זמן מושג על-ידי תודעה באמצעות שלושה גורמים:
- הווה, שהוא היכולת של התודעה לציין את מצבה-עצמה, בלא שיעבור שינוי בין הידיעה לבין ההתרחשות בפועל.
- עבר, שהוא יכולת התודעה להשיג את התהליכים באופן מוחלט, כלומר - להגיע לוודאות בדבר קיומם של תהליכים מסוימים בפועל
- עתיד, שהוא היכולת של התודעה להשיג על-ידי דימוי תהליכים שאין ודאות לגבי קיומם בפועל, ושוודאות שכזו אינה קיימת גם עבור תודעה תיאורתית אחרת.
במובן אחר, עבר הינו סך מה שלא ניתן להשפיע עליו, עתיד הינו סך הדברים הנתונים להשפעה אך אינם קיימים, והווה הינו קיום ההתרחשות בפועל עבור התודעה המשיגה.
קיימות גישות רבות להסבר משמעותו של הזמן, ביחס לתודעה. שתי הגישות העיקריות הינן האובייקטיבית והסובייקטיבית.
[עריכה] הגישה האובייקטיבית, הגישה של ניוטון
הגישה האובייקטיבית רואה בזמן ממד מציאותי מוחלט, המוגדר בצירוף עם ממד המרחק. על פי גישה זו, לכל גורם במציאות קיימים שני מאפיינים עיקריים: נקודת הזמן בו הוא מוגדר, והמיקום בו הוא נמצא, ואלו מגדיריהם היסודיים של כל הגורמים במציאות.
על פי גישה זו, עצם מסוים מוגדר בכך שהוא שומר על תכונה מסוימת לאורך זמן מסוים. דוגמה: כדור משחק מסוים הינו סך כל האטומים היוצרים צורת כדור, במשך כל הרגעים בהם הם אכן עונים לדרישה זו.
גישה זו מתארת מציאות קיימת, המהווה את אוסף כל הנתונים הקיימים בפועל. הזמן הינו תכונה של נתונים, המוגדרת בהתאם למדד מוחלט הקיים מעצם קיומה של המציאות.
קיימת גישה אובייקטיבית טהורה, אשר לפיה הזמן הינו מוחלט, במובן זה, שהוא אינו תלוי בקיומם של גורמים המכילים אותו. על פי גישה זו, הזמן קיים באופן תיאורתי גם בלא שיהיה קיים כל גוף הנמדד ביחס אליו.
לעומת גישה זו, ניתן להעמיד את הגישה על-פיה הזמן הינו תכונה של גופים, כלומר- מוגדר על-ידי התנועה. בהגדרה זו, באם לא תהיה תנועה במציאות, אזי לא תהיה משמעות לזמן.
תודעה, על-פי הגישה האובייקטיבית, הינה נגזרת של יכולת הזכרון האנושית. הזכרון האנושי פרוס, על פי תפיסה זו, על פני הזמן כך שהוא תקף בכל רגע רק עבור ערכי זמן קודמים ממנו (כלומר - האדם זוכר רק את העבר). התודעה האנושית הינה, אם כן, פונקצייה התלוייה בזרימת זמן אובייקטיבית, וכל תחושת זמן אנושית הינה נסיון למדוד זרימה זו.
עבור גישה זו, הווה הינו מונח יחסי ארעי, אשר מתקיים רק מהנחת נקודת מוצא שרירותית. למעשה, קיימים אינסוף "הווים" שקולים, לאורך כל הזמן. בהתאם לכך, עתיד ועבר הינם יחסיים, ומתארים רק את פריסת המאורעות על פני ציר הזמן.
[עריכה] הגישה הסובייקטיבית, הגישה של לייבניץ
על פי הגישה הסובייקטיבית, הזמן הינו נגזרת של תודעה (ולא להיפך), כלומר - הזמן הינו ביטוי של יכולת התודעה להבחין בשינויים ולחוות אותם, ואין לו משמעות בזכות עצמו.
גישה זו מבטלת את מושג הזמן כמושג מוחלט, ורואה בזמן עיקרון יחסי ליכולת התפיסה האנושית. יחידות הזמן, על-פי גישה זו, אינן קבועות בפועל (למרות שהגדרתן קבועה).
דוגמה: פרק הזמן הכלול ביממה הינו תחושת הזמן הסובייקטיבית של כל אדם, בה הוא חש כי כדור הארץ השלים מחזור שלם. אם האדם חש כי עבר זמן רב (דוגמה: בעקבות יום מלא בהתרחשויות נפשיות), אזי היממה הייתה ארוכה יותר מאשר אילו חלף זמן מועט יותר.
[עריכה] תפיסת זמן
תפיסת זמן הינה תכונה ביולוגית המאפשרת ליצור חי לחוות את השינויים שסביבו באופן השוואתי. דוגמה, היכולת של אדם לבחון כמה חלקי-יממה אורכת פעולה מסוימת, הינה תפיסת הזמן שלו לגבי אותה פעולה.
תפיסת הזמן היא ביטוי ליכולת הפנימית של אדם להיות מזוהה עם מעבר הזמן. קיימות זוויות בחינה שונות לשאלה, האם תפיסה ביולוגית הינה נרכשת, כלומר - נגזרת מקיום חוקיות של פרקי הזמן במציאות הממשית, או בלתי נרכשת, כלומר - מבטאת יכולת ביולוגית טבעית לחוש מעבר זמן ביחס למהירות תהליך החשיבה עצמו.
על פי התפיסה הראשונה (תפיסת זמן כמיומנות נרכשת), אזי יחידות הזמן השונות: שנייה, שעה, יממה וכו', נלמדות עקב הפנמה של תהליכים שיטתיים שונים: יום-ולילה, מהלך השעון וכו'. על-פי התפיסה השנייה (תפיסת זמן בלתי-נרכשת), יחידות הזמן השונות הינן כלי לכימות תפיסת הזמן, אשר קיימת בלא קשר לקיומן.
ידוע כי קיימות מספר תפיסות זמן מקבילות, הנבדלות בקנה מידה. הקשר בין תפיסות הזמן השונות הינו ככל הנראה מורכב.
דוגמה: אורך יממה עשוי להיקבע באופן שונה, בהתאם לקנה המידה. לעיתים, במהלך היום אדם חש כי הוא ארוך ביותר, אך לעומת זאת, בסיכום שבועי נראה כל יום כקצר.
תפיסת הזמן של האדם מחולקת לתפיסת העבר, ההווה והעתיד. באופן תיאורתי, קיומה של תודעה המתייחסת לזמן מחייבת את עצם קיומם של עתיד, עבר והווה כמושגים הנגזרים מתפיסת האדם.
ההווה, אם כן, הינו המצב האפשרי היחיד המתקיים עבור התודעה, בעוד העתיד והעבר הינם הפשטות שאינן קיימות בפועל. עם זאת, ככל שהתודעה מתקדמת בזמן, העבר מכיל מאורעות רבים יותר, ואילו העתיד מכיל מאורעות מעטים יותר.
[עריכה] תפיסת העבר והעתיד
אדם עשוי לתפוס את העבר אך ורק דרך זיכרון. זיכרון הינו תכונה המתארת את ההיסטוריה אותה מכיר האדם, והחוקיות המסוימת אותה גיבש מתוך התנסות ההיסטוריה.
במובן הפשוט, הזיכרון משמש את האדם הן ככלי, המאפשר לו להתמודד עם מציאות נתונה. דוגמה: הזיכרון כי כלב מסוים נושך, משמשת את האדם כדי להחליט האם יש להתרחק מכלב זה.
במובן אחר, הזיכרון הינו מושא לדמיון. כמובן האחרון, האדם מעורר לעצמו תחושות, על פי זיכרון מצב זכור. דוגמה: היזכרות בסרט, וחווית תחושות עקב היזכרות זו.
תפיסת העתיד נובעת מיכולתו של האדם לדמות מציאות שאינה קיימת, על ידי חיזוי. בדומה לתפיסת העבר, גם תפיסת העתיד עשוייה להיות במובן של כלי, המשמש לתכנון מעשי האדם, או במובן של מושא לדמיון.
המובן השני (הזיכרון וחיזוי העתיד כמושאים לדמיון) נתפס לעיתים כחווית זמן ממשית. על-פי תפיסה פילוסופית זו, האדם חי את הזמן אותו הוא מדמה (או, לחילופין, תחליף זכור של אותו הזמן). תפיסה מחייבת גישה סובייקטיבית כלפי הזמן.
תפיסות העבר והעתיד נעשות על ידי תחושות ישירות, הנובעות מהזכירה ומהחיזוי, כדוגמת פחד, תקווה וכו' (כלפי העתיד), או כדוגמת אבל, התרפקות וכו' (כלפי העבר).
מלבד היכולת לחוות תחושות ישירות כלפי העבר והעתיד, קיימת היכולת לבצע הפשטות של העבר והעתיד. משמעות הפשטות אלו הינה קביעת אמירה כללית, אשר יכולה לשמש את האדם גם בלא לעורר באופן ישיר את התחושות הישירות, או את הדימוי הממשי של הדברים בפועל. הפשטות אלו הינן מכלול הידע (בזיקה לעבר) והדעה (בזיקה לעתיד) של האדם.
העתיד, בשונה מהעבר, מובדל בכך שקיימת עבורו אפשרות בחירה. למשמעות העתיד משמעות עמוקה עבור תפיסת המושג "רצון חופשי" ודטרמיניזם.
[עריכה] תפיסת ההווה
תפיסת ההווה נעשית על-ידי חוייה ישירה של מאורעות, כלומר - שינוי מצב נפשי עקב שינוי במציאות. תפיסת הווה הינה המאפשרת קיום של רגש, ולמעשה כל תפיסה של עבר או עתיד נגזרת משינויים נפשיים בהווה.
על-פי התפיסה האקזיטנציאליסטית, ההווה אינו קיים באופן ממשי, מהנימוק הבא: התודעה משיגה גורמים שונים במציאות על-ידי חישה שלהם. חישה זו הינה לעולם כלפי העבר, שכן קיים פרק זמן בין התרחשות הדברים בפועל לבין מועד תפיסתם על-ידי החשיבה. פרק זמן זה, המציין את הזמן הדרוש לתהליך החשיבה והתפיסה, גורם לכך שלא ניתן באופן עקרוני לתפוס את ההווה הממשי, אלא רק את העבר הקרוב.
תפיסה זו מתארת את העתיד במנותק מהעבר ומהסיבתיות. על פי תפיסה זו, האדם בוחר את העתיד שלו, במובן זה שהוא בוחר האם לאשר את העבר, וכיצד להשפיע על תפיסת העבר שלו עצמו. תפיסה זו מניחה כי סיבתיות אינה קיימת באופן אובייקטיבי אלא נתונה לבחירה סובייקטיבית.
[עריכה] זמן ומרחב
סוגיית הזמן והמרחב מרכזית בהבנת הזמן, שכן הזמן מתייחס לשינוי, ומרבית השינויים (אם לא כולם), הינם שינויים במרחב.
על פי גישה מסוימת, ניתן לתפוס את המרחב כרקע, עליו פועל הזמן, או להיפך. בניסוח אחר, המרחב והזמן הינם שונים באופן מהותי.
גישה אחרת מציגה את המרחב והזמן כשקולים, כך שההבדל ביניהם הינו אשלייה נוצרת על-ידי קיום תודעה בעלת זיכרון. בניסוח האובייקטיביסטי של גישה זו, שזמן והמרחב הינם צירים כמותיים, מאונכים בייצוגם המתמטי, המגדירים את המציאות.
על פי הגישה המתמטית הטהורה, המניחה כי הזמן והמרחב שקולים, עשויים להתקיים יותר מציר זמן כללי אחד, כפי שקיימים שלושה צירי מרחב לכל הפחות. יתרה מזאת, קיימים פיתוחים פיזיקליים-תיאורתיים מודרנים מאוחרים, המנבאים את קיומם של כמה צירי זמן כאלו (בצירוף עם מספר גדול יותר של צירי מרחב).
[עריכה] חריגה מסיבתיות
מלבד הגישות הפילוסופיות אשר אינן מכירות בסיבתיות (כדוגמת האקזיסטנציאליזם) בזכות תפיסה סובייקטיבית שלה, קיימות תאוריות שונות המתארות חריגה מהסיבתיות, על בסיס תפיסתה האובייקטיבית.
נבואה מטאפיזית, במשמעותה הקלאסית, הינה מנגנון נפשי המאפשר לאדם לחזות את העתיד שלא על-סמך מעקב אחר הסיבתיות שלו. נבואה עשויה לעשות שימוש בכוחות נפשיים אוטונומיים (דוגמה: נביא המדבר בלשון האל במהלך טרנס), או בסימנים מטאפיזיים ממשיים (אסטרולוגיה, נומרולוגיה, נביא המקבל את נבואותיו בחלום או בהתגלות אלוהית ממשית וכו') , על מנת לחזות באופן נכון את העתיד.
נבואה מטאפיזית חסרת ביסוס מדעי כיום, וכמעט שאין חולק בעולם המדע על כך שלא קיימת סיבתיות המאפשרת אותה. עם זאת, במשך מרבית ההיסטוריה האמינו רוב בני האדם כי יכולת כזו אפשרית ואף ממשית.
מעבר בזמן, במשמעות זאת הינו יצירת שני רצפי זמן: האחד כללי, והאחר ספציפי לעצם מסוים. כאשר שני רצפים אלו אינם זהים, אזי מתבצע מעבר בזמן (יש לציין כי "מעבר בזמן" אינו מציין, לרוב, את מעבר הזמן הרגיל, בו גדל העבר וקטן העתיד).
מעבר בזמן בפועל, מאופיין בכך שהעצם העובר, בנקודת הזמן בה מתבצע המעבר, אינו משפיע על המציאות באופן סיבתי ישיר. בנקודה אחרת, היא נקודת היעד, מושפעת המציאות על-ידי אותו העצם, אך לקיומו אין סיבה.
דוגמה: כאשר טייס זמן עובר מזמן אחד לזמן אחר, גופו מפסיק להשפיע ולהתקיים בזמן ממנו יצא, ומופיע ללא כל סיבה בזמן אחר, ומשפיע על המציאות בזמן זה.
טענות כי נעשה מעבר בזמן בפועל אינן נפוצות, וברובן שייכות לעידן המודרני, שכן הרעיון בדבר המעבר בזמן הינו חדש יחסית להיסטוריה האנושית. עם זאת, תחומי מדע חדשים, ובעיקר תורת היחסות, הפכו את המעבר בזמן לאפשרות מדעית תאורתית.
[עריכה] זמן ומדע
הזמן הינו אחד הגורמים המשמעותיים ביותר במדע באופן כללי, ובפיזיקה בפרט. כל מדע מניח גישה אובייקטיבית של הזמן. אין הכוונה כי המדען בהכרח תופס זמן בצורה זו, אולם החוקיות הפנימית של המדע הטהור הינה אובייקטיבית מיסודה.
בצורה לוגית-מתמטית, כדי להגדיר את הזמן יש להשתמש בשני מושגים בסיסים אחרים. במקרה זה, הזמן הינו משתנה תלוי, בעוד שקיים משתנה בלתי תלוי, ומשתנה המביע את השינוי עצמו.
דוגמה: כאשר מודדים מרחק ביחס לזמן, אזי הזמן הינו המשנה התלוי, המרחק הינו המשתנה הבלתי-תלוי, ואילו המהירות היא יחס השינוי במרחק עם הזמן. במשוואה, זמן הינו המנה של מרחק במהירות - T = X / V.
תחומים שונים של המדע מתארים השתנות תכונות שונות (תכונות גוף, צורות חברתיות, מסה וכו') ביחס לזמן.
הפיזיקה אשר עושה את השימוש הבסיסי ביותר בזמן היא הקינמטיקה, המתארת תנועה, שהיא שינוי במרחק ביחס לזמן. הקינמטיקה מתארת את המציאות כרקע של יחס מרחק-זמן קבוע ומוחלט, עליו באים לידי ביטוי תהליכים ממשיים שונים. יחס זה ניתן לתיאור על-ידי רשת צירים קרטזית, בה המרחק והזמן מאונכים זה לזה, וכל גוף מתואר כבעל נפח מסוים על-פני רשת צירים זו.
בתפיסת המדע את הזמן חל מהפך משמעותי ביותר עם פיתוח תורת היחסות על-ידי אלברט איינשטיין. על פי תפיסת הזמן שלאחר המהפך, הזמן הוא יחסי, ומדידתו תלויה בצופה, באופן המעוגן בחוקי הפיזיקה.
משמעות תפיסה זו היא שמצבו של הצופה, כשהוא בא לידי ביטוי במהירותו, משפיעה על המדידות שיבצע בגופים שמצבם (מהירותם) שונה, כך ששעבור תהליך זהה, יתקבלו שתי מדידות שונות. למעשה, תורת היחסות מתארת מספר רצפי זמן שונים, כך שכל תנועה של גוף יוצרת עבורו רצף זמן עצמאי.
תורת היחסות הכללית מרחיבה תפיסה זו, ותארת כי קיים רצף "מרחב-זמן" ניתן לעיקום, על-ידי קיומם של גופים בתוכו. תפיסה זו מאפשרת קיומן של תופעות שונות, הכוללות בין היתר מעבר בזמן.
שלא כמו הגישה הסובייקטיבית הפילוסופית, תורת היחסות מתארת את יחסיות הזמן כמתקבלת ממדידה אובייקטיבית, גם בלא חיוב תודעה התופסת מדידה זו. תפיסה זו מאפשרת קיומן של תופעות שונות, הכוללות על פי תאוריות מסוימות אף מעבר בזמן, מבחינה פיזיקלית-אובייקטיבית.
סטיבן הוקינג, תיאורטיקן שהתייחס להיווצרות היקום ועתידו, ניסח תאוריה המעמידה את מושג אינסופיות הזמן בצורה שונה לחלוטין. על-פי תאוריה זו, צורת המרחב-זמן הינה סגורה, כך שליקום, הפרוס על פני המרחב-זמן, צורה המתארת כדור (בעל יותר משלושה ממדים, שכן הזמן הינו ממד נוסף בתיאור זה).
על פי תאוריה זו, יחס הזמן לצורת ה"כדור", הינו כיחס הציר "צפון-דרום" לכדור הארץ. במובן זה, קיימת נקודה מסוימת המתארת את ראשית הזמן, בה אין רלוונטיות לשאלה, מה היה לפניה (ובהתאמה: נקודת סיום לזמן), שכן שאלה זו מקבילה לשאלה, איזו נקודה צפונית לקוטב הצפוני.
גישות חדשות יותר עבור הזמן ניתן למצוא במכניקת הקוונטים, על מובניה השונים.
גישה מסוימת, לדוגמה, מניחה כי תהליך מושפע ממהעבר וגם מהעתיד, בניגוד לתפיסת הסיבתיות הרגילה.
גישה מדעית מודרנית אחרת מתארת "חלקיק זמן": יחידת הזמן הקטנה ביותר, אותה לא ניתן לחלק ליחידות קטנות יותר. חלקיק זמן, כפי שחושב על-ידי תיאורתיקנים, מכונה זמן פלנק.
[עריכה] זמן ואלוהות
אחת הסוגיות החשובות בנושא הזמן, הינה סוגיית היחס בין אלוהות לזמן. סוגייה זו קשורה הן בתפיסת הזמן, והן בתפיסת האלוהות.
גישה מסוימת מתארת את הזמן באופן אובייקטיבי, ואת האל כנפרד מהסיבתיות. גישה זו מניחה כי קיימת סיבתיות אובייקטיבית, ולעומתה מתקיים רצון אלוהי כלפי סיבתיות זו. הרצון האלוהי משפיע על הסיבתיות, אך אינו יוצר אותה. כחלק מתפיסה זו, ניתן לתאר את בריאת העולם כמעשה אלוהי, אך התרחשות האירועים מרגע בריאת העולם, אינה נגזרת מקיומו של האל.
גישה זו מתארת ניסים וצירופי מקרים כביטוי לרצון אלוהי, המשנה את הסיבתיות על-פי פעולותיו. באופן כללי, ניתן לנסח גישה זו בכך שהאל הינו תודעה שקולה מבחינה מהותית לתודעה האנושית, אך עולה עליה בכוחה.
גישה פנתאיסטית לאלוהות מתארת את ביטוי האלוהות במציאות, כסיבתיות עצמה. במובן זה האל הינו הזמן, ומבטא את כוליות הטבע. גישה זו מבטלת את ההבדל בין גישה אובייקטיבית לזמן, לבין גישה סובייקטיבית, שכן האל מקשר בין הזמן כביטוי להתרחשות הטבע, לתודעה כביטוי לרוחניות הטבע.
גישה סובייקטיבית לזמן, המניחה כי הוא קיים רק עבור התודעות, מתייחסות אל האלוהות כביטוי לתודעה עליונה, המאפשרת את קיום הזמן באופן עקרוני, ובכך מאפשרת את קיום התודעה האנושית בתוכו.
שאלה נוספת היא, האם הזמן עצמו כפוף לאל, או שהאל כפוף לזמן. הגישה המתארת את האל כמצוי מעל הזמן, מניחה כי זמן הינו עבור האדם הלבד, וכי קיום האל אינו נתפס בהתאם לתקופת זמן בה האל קיים. התפיסה השנייה, על-פיה האל כפוף לזמן, מציגה את האל כקיים על-פני תקופת זמן מסוימת, ומוגדר על-פי הזמן, במדדים אנושיים. עפ"י היהדות למשל, הזמן כפוף לאל כמובן. הרמב"ן מפרש את הצירוף "ויהי אור" כהנקודה בה נברא הזמן.
גישה קיצונית כזו אף מתארת אל משתנה, אשר אופיו אינו זהה. גישה זו תואמת, דוגמה, את הקביעה כי אל עשוי להתחרט על מעשיו.
שאלה זו מתחדדת בסוגיית בריאת העולם. באם האל ברא את העולם בנקודת זמן מסוימת, ניתן להסיק אחת מן השניים: האל לא היה קיים לפני נקודה זו (אל הכפוף לזמן), או שהיה קיים (אל שמעל הזמן).
שאלת אינסופיות הזמן מתוך הנחה כי קיימת בריאת עולם על-ידי אלוהות, הופכת למורכבת. ניתן להציג את אינסופיות הזמן כנגזרת מקיום אלוהות אינסופית, אך ניתן גם לראות זמן סופי, מתוך הנחה כי קיימת בריאה שלו.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אבשלום אליצור, הרהורים על טבע הזמן בפיזיקה של המאה העשרים ואחת
- נפלאות התבונה והידיעה, לאלוהים אין זמן, לא כאן ולא שם.
- ריכוז מאמרים בנושא הזמן, באתר "הידען" (עדיף לפתוח בחלון נפרד)
[עריכה] לקריאה נוספת
- סמואל א. גודסמיט ורוברט קלייבורן, זמן, ספרית מעריב, 1980.
- אבשלום אליצור, זמן ותודעה - תהיות חדשות על חידות עתיקות, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון, 1997.
- אמיליה פרוני (עורכת), זמן - מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
קטגוריות: פיזיקה | תורת היחסות | זמן | גדלים פיזיקליים
