מצה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מצה

מצה היא מאפה העשוי מבצק של אחד או יותר מחמשת מיני דגן שלא החמיץ. המצה מכונה בתורה גם לחם עוני כנראה בשל העובדה שהייתה מאכלם של עניים בימות השנה. את המצות ניתן לפגוש בתורה ובמקורות היהדות בכמה מופעים, אך שני המקומות המרכזיים הם חג הפסח (המכונה בתורה על שם המאכל: "חג המצות"), וכן בבית המקדש, שבו הייתה המצה אחד המאפים הבאים בתור קורבן מנחה.

אחת ממצוות הפסח היא אכילת מצה בליל הסדר, כזכר ליציאת מצרים, כאמור (שמות י"ב, לט): "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם". לרוב הדעות, אין מצווה באכילת מצה בשאר ימות החג, אך מחמת איסור חמץ, המצה מהווה תחליף ללחם למקפידים על מצוות החג. כאשר בית המקדש היה קיים, הייתה מצווה מיוחדת באכילת המצה עם קורבן פסח שהיה נאכל אף הוא בליל הסדר, או (למי שלא יכול) בפסח שני, חודש לאחר מכן.

לפי כמה מהוגי דעות של היהדות המצה מסמלת מאפייני התנהגות חיוביים. לפי דעה אחת היא מסמלת ענווה, הואיל והיא נשארת רזה ודקה ולא מתנפחת כחמץ. לפי דעת מהר"ל היא מסמלת את החירות, הואיל והגדרת החירות היא הנאמנות לעצמיותך מבלי להיות מושפע מהלכי הרוח של הזולת וסולם ערכיו, כמו המצה השומרת על צורתה המקורית, ובניגוד ללחם איננה מושפעת מן השמרים. רעיון אחר מדבר על האותיות הזהות במילים "חמץ" ו"מצה", כאשר האות השונה היא ח' וה'. לפי רעיון זה, האות ח' סגורה, דבר המבטא גאוה וישות עצמית, בעוד האות ה' פתוחה כלפי מעלה, כסמל להתבטלות בפני אלוקים.

אל המנהג המיוחד של אפיית מצות הצמידו שונאי ישראל את עלילות הדם - הטענה שהיהודים משתמשים בדם ילדים נוצריים לשם אפיית המצות.

[עריכה] מצות בסיפורי המקרא

בכמה מקומות במקרא אנו מוצאים את המצות כמאכל מקובל. כך אופה לוט לאורחיו (שהתבררו לאחר מכן כמלאכים) מצות (בראשית יט, ג), כך נותן גדעון למלאך הבא אליו מצות וגדי עזים (שופטים ו, יט-כ), וכך מגישה בעלת האוב עגל מרבק ומצות למלך שאול המתארח אצלה (שמואל א' כח, כד). בכל המקרים הללו מוגשות המצות לאורחים, ונראה כי אלמנט החיפזון והמהירות, והחפץ להגיש בלי שהיות אוכל לאורחים, גרם לכך. בשניים מהמקרים יש אולי גם רמז לתפקיד הפולחני של המצות (בקורבן המנחה ובקורבן הפסח), כאשר הן מוגשות למלאכים - ואצל גדעון גם עם קורבן של גדי. מוזכרות גם אכילות מצה פולחניות במובהק, כקיום של מצוות הפסח.

[עריכה] מצות בחג הפסח

אחד האלמנטים המרכזיים ביותר בחג הפסח הוא איסור החמץ ואכילת המצות. לציוויים אלו יש שני פנים עיקריים - אכילת המצות יחד עם קורבן פסח (שמוקרב ב"חג הפסח" המקראי - י"ד בניסן, ונאכל בלילה שלאחריו), ואכילת המצות בחג הפסח ("חג המצות" המקראי, המתחיל בט"ו בניסן ונמשך שבעה ימים).

[עריכה] קורבן פסח

ימים ספורים טרם צאת בני ישראל ממצרים, מצוּוה משה (שמות יב, ג-יא) לומר לישראל לקחת שה ולהקריבו בין הערביים של י"ד בניסן, ואותו לאכול "על מצות ומרורים". מצווה זו נקבעה לדורות, ובכל שנה שבה ניתן להקריב את קורבן הפסח יש לאוכלו יחד עם מצה ומרור. גם למי שאינו יכול להקריב את הפסח במועדו ניתנה האפשרות להקריבו בפסח שני, בי"ד באייר, וגם אותו יש לאכול על מצות ומרורים.

נראה כי אכילת המצות עם הפסח מתקשרת לאלמנט החיפזון הבולט שבו - את הפסח המקורי ("פסח מצרים") היה צריך לאכול "בחיפזון", "מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם", ואף בפסחים שלאחר מכן ("פסח דורות") שבהם לא היה צורך בכך, נשמרו מאפייני החיפזון, במצווה לצלות את הפסח באש ולא לבשלו, שלא לשבור בו עצם (כנראה לצורך מציצת לשדן, מה שמביא להשהיית האכילה) ושלא להותיר ממנו עד הבוקר. כל זאת כדי לסמל את מהירות היציאה ממצרים, וחוסר הרצון לשהות שם אפילו רגע יותר מדי. אפשרות נוספת היא לקשר זאת עם היותו של הפסח קורבן, וזה קרב לעתים עם מצות. על איסור הקרבת חמץ אנו למדים מאוחר יותר (ויקרא ב, יא): "לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'". ואם כן, יש לקשור את טעם אכילת המצות בקרבן הפסח עם טעם הקרבת המצות בכלל, ונראה שיש בכך משום ענווה והתבטלות כלפי ה'.

[עריכה] חג המצות

[עריכה] הסיבה לאכילת מצות בחג

ההקשר הסיפורי של אכילת המצות ב"חג המצות", הוא הבהילות הרבה שבה יצאו בני ישראל ממצרים - "על שום שלא הספיק בצקם שלאבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם", כדברי ההגדה של פסח. ההגדה מתבססת על הכתוב בספר שמות (יב, לג-לט):

"וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים. וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל-שִׁכְמָם... וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ - כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם".

וכן קושר ספר דברים (טז, ג) את המצווה במפורש לחיפזון היציאה:

"לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם...".

עם זאת, קיימת בהסבר זה בעיה. שכן בתורה מופיע עוד לפני היציאה, הציווי על אכילת מצות שבעת ימים. שתי בעיות בסיסיות (התלויות זו בזו) נשאלות לאור זאת: האחת, כיצד ניתן לומר שבני ישראל אפו את הבצק מצות "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה", אם צֻוו בכך מראש? השנייה, כיצד אומרת התורה שהסיבה לאכילת מצות בפסח היא הבריחה בחיפזון, והלוא הציווי קדם למעשה?

פרשנים שונים התייחסו לכך לאורך ההיסטוריה. תשובה אחת שניתנה על השאלה הראשונה הייתה, שבני ישראל נצטוו על שם העתיד; משום שגלוי וידוע לפניו שייצאו במהירות, ציווה אותם מראש על המצות זכר לחיפזון. ועל השאלה השנייה הייתה התשובה, שבני ישראל נצטוו אז על אכילת מצות רק לילה אחד, ואילו הם אכלו כל שבעת הימים משום החיפזון שבו יצאו. אמנם הסבר זה קצת קשה, מכיון שהאכילה שבעת ימים כבר כתובה לפני כן, ונראה לכן שפרשנים אלו יסבירו זאת על פי הכלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה, והציווי נכתב שם על אף שבפועל נאמר מאוחר יותר.

על כן נראה הפירוש, שבני ישראל נצטוו מראש על החיפזון. וכדרך שבקורבן הפסח נצטוו לעשותו בחיפזון, כך גם נצטוו לאכול מצות שהן מזון של חיפזון. וכך שני הדברים מקוימים: הם אכלו מצות על שום החיפזון, אלא שעל חיפזון זה נצטוו מראש.

[עריכה] מצוות אכילת מצה בפסח

התורה התייחסה בפסוקים רבים למצווה לאכול מצה בפסח. ברוב המקרים מדובר על אכילת מצה "שבעת ימים", בהנגדה לאיסור אכילת חמץ באותם ימים. רוב הפוסקים והפרשנים הבינו, וכן משמע מפשטות דברי חז"ל, שאין זו מצווה ממש לאכול מצה, אלא פועל יוצא של אי-אכילת החמץ. זאת, בדומה לפסוקים המדברים על שבת, במתכונת "ששת ימים תעבוד... וביום השביעי שבת", שעבודת ששת הימים היא רשות ואינה מצווה דווקא. זאת, לעומת אכילת מצה בלילה הראשון (ליל הסדר), שהובנה כמצווה, מכוח דרשת חז"ל את הפסוק (שמות יב, יח) "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת..."; אמנם הפסוק ממשיך ואומר "עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים, לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב", אך חז"ל הבינו, ככל הנראה מכוח הפסוקים האחרים, שמדובר ב"המשך" בלבד (לא מחויב) של האכילה הראשונה, שהיא המחויבת.

אמנם, היו מעט מהפרשנים (כגון ראב"ע) ומהפוסקים (כגון הגר"א) שהבינו שאכן יש מצווה באכילת מצות כל שבעת הימים, אך דעתם נותרה במיעוט ולא נתקבלה.

[עריכה] כמות המצה שיש לאכול בליל הסדר

כרוב האכילות בהלכה, גם במצוות אכילת מצה קבעו חז"ל כמות מינימלית של כזית (גודל של זית בינוני; כיום מקובל שיעור גדול יותר - כ-27 סמ"ק, ויש המחמירים עד כדי 50 סמ"ק). יש המצריכים לאכול שני שיעורי כזית - אחד למצת המצווה ואחד לברכת "המוציא". כן יש לאכול עוד כזית מצה במצוות ה"כורך" (שבה אוכלים מצה כרוכה במרור, זכר למנהגו של הלל הזקן בזמן שבית המקדש היה קיים), ועוד כזית (ויש המחמירים - שניים) ב"צפון", הוא האפיקומן שאוכלים בסוף הסעודה, זכר לקורבן הפסח.

הכמות שנאכלת צריכה להיאכל בזמן סביר - "כדי אכילת פרס" (זמן של אכילת חצי כיכר של זמן התלמוד). כמות הזמן המשוערת נתונה במחלוקת בין הפוסקים, והיא נעה בין 2 דקות ל-8 דקות. יש המחמירים ונוקטים את כל השיעורים, ומנסים לאכול שני "כזיתים" מצה לפי השיטה המחמירה (סך הכול 100 סמ"ק), בפרק זמן של 2 דקות. חומרה זו יכולה להביא לידי קולא, שכן אכילה כזו של מצה דקה וקשה מצריכה מאמץ רב, ועלולה להיחשב כפסולה מבחינה הלכתית, שכן אכילה גסה, שאינה בצורה הרגילה, אינה נחשבת כאכילה על פי ההלכה.

[עריכה] אכילת מצה לפני פסח

חז"ל אסרו לאכול מצה בערב הפסח (היינו, היום שבערבו יחול הפסח), כפי שנאמר בירושלמי (מסכת פסחים, פרק י הלכה א): "אמר רבי לוי: האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה" (בשני המקרים מדובר בדבר שכבר מובטח לאדם שיקבלו, אך אין הוא יכול להתאפק ונוטל ממנו בטרם עת). וכן כתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ו, יב):

"אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב; ומי שאכל מצה בערב הפסח, מכין אותו מכת מרדות".

בנוגע לשאלה ממתי בערב הפסח אסורה אכילת מצה נחלקו הראשונים. יש שסברו שמחצות היום, יש שאמרו שמשעה שאסור החמץ באכילה (שעה רביעית בשעות זמניות), ויש שסברו שכל היום אסור, וכן פסק הרמ"א, שכמוהו נוהגים האשכנזים. ויש שנהגו שלא לאכול מצה מראש חודש ניסן.

עם זאת, מותר לאכול בערב הפסח "מצה עשירה", שהיא מצה שנילושה במיצי פירות בלבד, שכן במצה זו לא ניתן לקיים את מצוות אכילת מצה בליל הסדר. זאת, עד אחר הצהריים ("שעה עשירית" בשעות זמניות), שאז נאסר לאכול כל פת, כדי שייכנס תאב לקיים את מצוות אכילת המצה.

[עריכה] מצה שמורה

ערך מורחב – מצה שמורה

מצה שמורה היא מצה שנוצרה מקמח שנשמר ממגע עם מים מזמן קצירתו, שהמהדרים במצוות מצה מקפידים עליו, לפחות בליל הסדר. נאמר (שמות יב, יז): "ושמרתם את המצות", ופירשו חז"ל שהמצווה היא לשמור את המצות שלא יבואו לידי חימוץ, או אף כוונה מיוחדת "לשם המצווה".

[עריכה] מצת יד מול מצת מכונה

קיימים שני סוגי מצות: מצה הנעשית ביד (לרוב עגולה), ומצה המיוצרת על־ידי מכונה (לרוב מרובעת).

סביב השאלה של של היתר מצות מכונה התחולל פולמוס עז במאות השנים האחרונות, מאז הכניסה המהפכה התעשייתית את המכונות גם לתחום אפיית המצות. בתחילה היו המכונות חצי-ידניות, רק לצורך הלישה ועריכת המצות לאפייה, ולאחר מכן הוכנסו יותר ויותר שכלולים בהליך האפייה הממוכן. טענת המתנגדים למצות המכונה הייתה שיש צורך שיהיה מי שיכוון בעת עשיית המצה "לשם מצווה", דבר שלשיטתם אינו אפשרי במכונה. זאת, לאור הפירוש ש"מצה שמורה" צריכה להיות שמורה לשם המצווה דווקא. מתנגדיהם טענו כי ניתן לסמוך על הכוונה שיש בהפעלת המכונה לצורך המצווה, או גם שאין צורך בכוונה כלל. כן נטען כנגד מצת עבודת יד שבגלל חוסר הקפדה על הזמנים יש חשש שהמצות יחמיצו. לשיטתם, עדיף לאכול מצות מכונה, מצד הידור המצווה, כיון שבהן מתאפשרת הקפדה טובה יותר מבחינת הזמנים כדי שלא יחמיצו. המצדדים במצת יד דוחים את הטיעון בדבר ההקפדה הטובה יותר על הזמנים במצת מכונה, שהרי בזמנים קדומים השתמשו רק במצות יד, ולא היה חשש בכך. יש אף המשתמשים בהקשר זה בטיעון הלכתי קלאסי המכונה בשפת ההלכה מוציא לעז על הראשונים. על פיהם, מי שיאסור מצות יד, יוציא לעז על הדורות הקודמים שלא היה באפשרותם לאכול מצת מכונה כאילו אכלו חמץ או אפילו ספק-חמץ.

בדורות האחרונים פשט היתר מצות המכונה בכל עם ישראל, ורק מעטים מקפידים לאכול רק מצות-יד כל הפסח. לעומת זאת, רבים יותר מקפידים לאכול מצות אלה בליל הסדר, לצורך קיום מצוות אכילת המצה, לאור הפירוש שיש צורך בכוונה "לשמה" במצה זו. עם זאת, מדי פעם נדפסים מאמרים ובהם ערעורים שונים על תהליך אפיית המצות המודרני, ש"לא אותו התירו הרבנים המתירים", עד כדי טענה שבמצות הללו יש חשש לחמץ גמור. עם זאת, רוב הפוסקים אינם מתייחסים ברצינות לטענות אלו, ורק מעטים מחמירים בנושא זה.

[עריכה] מצה שרויה

מצה שנרטבה או בושלה במים, נקראת: מצה שרויה. חלק מקהילות אשכנז, ובעיקר חסידים, נהגו שלא לאכול מצה שרויה, מחשש שהבצק לא נילוש היטב, וכתוצאה מכך, נותרו "כיסים" עם קמח שלא נילוש, והמגע שלו עם מים עלול להביא לחימוצו. אמנם קמח שנאפה אינו מחמיץ, אך הואיל והחשש הוא שהקמח כלוא בבצק, והקמח לא נאפה ועשוי להחמיץ.

מנהג זה אינו מוזכר בתלמוד ואף לא בפוסקים המוקדמים, והחלו להחמיר במנהג זה רק במאות האחרונות. ישנה טענה שבעבר הקפידו על לישת הבצק, ולא על ח"י רגעים (כלומר, שלא יעברו יותר מ-18 דקות מתחילת הלישה ועד סיום אפיית המצה), כיוון שבצק שמתעסקים בו אינו מחמיץ. עם זאת, לאחר שהתחילו להקפיד על ח"י רגעים, החלו לחשוש לעניין זה.

גם בין המחמירים שלא לאכול מצה שרויה, יש הנוהגים להקל בנושאים הבאים:

1. יש הנוהגים לאכול מצה ששרויה במי־פירות (מיץ תפוזים וכד'), למרות שאשכנזים נהגו שלא לאכול "מצה עשירה" (מצה שעשויה מקמח עם מי־פירות) אך הקלו במצה ששרויה במי־פירות.
2. בחו"ל, שם נוהגים לחגוג את פסח לאורך 8 ימים, נהגו החסידים להקל באכילת מצה שרויה ביום האחרון, ויש גם כאלו שמבשלים את הכופתאות בכלי הפסח (ויש שנהגו לייחד לכך כלים מיוחדים).

[עריכה] מצות רכות לעומת מצות קשות

נראה שמצותיהם של אבותינו נראו כמו המצות של התימנים הדומות לפיתות עירקיות רכות - יותר מאשר המצות המודרניות, שהן קשות ביותר. המצות הקשות נוצרו לא מתוך חומרה שלא לאכול מצות רכות או עבות אלא בשל ההקפדה לא להכין מצה בתוך פסח עצמו, מחשש שמא הבצק יחמיץ במהלך החג. בשל חומרה זו הכינו את כל המצות לפני פסח (למרות שגם כאן ישנה בעיה של חימוץ הבצק, הבעיה חמורה פחות מבצק שהחמיץ בפסח עצמו). באותם ימים לא היה ניתן לשמר מצות רכות, ולכן אפו את המצות דקות ויבשות וכך הן נשמרו לאורך כל החג.

יהודי תימן לא החמירו להכין את כל המצות עבור פסח לפני החג אלא אפו כל יום מצות טריות עבור אותו היום. לפיכך המצות אצלם נשארו רכות.

בכמה קהילות (בעיראק למשל) הכינו מצות רכות כמה שעות לפני ליל הסדר ואילו לשאר החג הכינו מצות קשות. בניגוד ליהודי תימן, הם אמנם הקפידו להכין את כל המצות לפני הפסח, אך את המצות עבור ליל הסדר ניתן היה לעשות לפני פסח אך עדיין לשמור על טריותן כיוון שנעשו כמה שעות לפני כניסת החג.

כיום, עם התפתחות הטכנולוגיה, ניתן להכין מצות רכות ולשמר אותן במקפיא, כמו שמקפיאים פיתות. דבר זה הביא להקמת פסי ייצור המוניים של מצות רכות. רבנים רבים, ספרדים ואשכנזים כאחד, התירו לאכול מצות אלו, כיוון שהן מיוצרות לפני פסח, כנזכר לעיל. בדרך כלל מצות כאלו נאכלות רק בליל הסדר בשל מחירן היקר ביחס למצות הקשות. עם זאת, רבים אוסרים מצות אלו, אם מחשש לחימוץ במצות אלו, ואם משום חוסר מוכנותם "לשנות ממנהג אבות".

[עריכה] הברכה על המצה

בנוגע לברכה על המצה קיימת מחלוקת בין הפוסקים. בפסח עצמו, הכול מברכים על המצה את ברכת "המוציא לחם מן הארץ" (כפי שמברכים על לחם). אך בשאר ימות השנה, קיימת מחלוקת בין הפוסקים: יש הסוברים שמכיון שמצה היא דקה ופריכה, הרי שדינה הוא כדין כעך ושאר מאכלים פריכים, אשר מברכים עליהם ברכת "בורא מיני מזונות". הסיבה שמברכים עליהם ברכה זו, היא שהם נקראים (להלכה) פת הבאה בכיסנין, שהוא לחם שלא אוכלים אותו לשביעה, אלא כחטיף או מתאבן. לשיטת אותם פוסקים (בעיקר ספרדים), רק בפסח "קובעים עליה סעודה" (דהיינו, אוכלים את המצה לשביעה), ועל כן רק אז מברכים עליה "המוציא". לשיטת החולקים עליהם (בעיקר אשכנזים), על מצה בדרך כלל "קובעים סעודה", ועל כן דינה כלחם לכל דבר. כמובן, כל המחלוקת נסבה סביב השאלה של מצות פריכות; על מצות רכות לכל הדעות יש לברך "המוציא".

[עריכה] בריאות

במצה קיים אחוז מים נמוך יחסית; עובדה זו מובילה לכך שאכילת מצות רבות עלולה לגרום לעצירות. בעקבות זאת היו שהמליצו [1], להרבות בשתיית מים בזמן אכילת מצות.

[עריכה] ערכים תזונתיים

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ספר לימוד בוויקיספר: מתכון לעוגת מצות לפסח
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מצה

• מבחר מאמרים בנושא חג הפסח
• משה גרוס, מצוות אכילת מצה
• יעקב גרטנר, אפיית מצה בערב פסח, באתר "דעת"