וילי ברנדט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וילי ברנדט Willy Brandt (18 בדצמבר 1913 ליבק - 8 באוקטובר 1992 אונקל ע"נ ריין) (במקור הרברט ארנסט קרל פראהם). מדינאי סוציאל-דמוקרטי גרמני.
בשנים 1966-1957 היה ראש עיריית ברלין, בשנת 1969 שר החוץ, ובשנים 1969-1974 כיהן כקאנצלר מערב גרמניה. ב-10 בדצמבר 1971 הוענק לו פרס נובל לשלום על מדיניות החוץ שלו, שהביאה להרגעת המתיחות עם מדינות הגוש המזרחי.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
וילי ברנדט הוא בנם של מרתה פראהם וג'ון מילר, אותו לא הכיר מעולם. הוא גדל אצל אמו ואצל סבו.
בשנים 1948-1941 היה ברנדט נשוי לקרלוטה תורקילדסן, ולזוג נולדה הבת נינייה. לאחר הגירושין, נשא כבר ב-1948 את רוט ברגאוסט לאישה, ממנה נולדו לו שלושה בנים, פטר, לרס ומתיאס. בשנת 1980 התגרשו בני הזוג. בשנת 1983 נישא בשלישית, להיסטוריונית והפובליציסטית בריגיטה זבאכר.
בשנת 1929 הצטרף ברנדט לתנועת הנוער הסוציאליסטית, ובשנה שלאחר מכן לSPD, המפלגה הסוציאלדמוקרטית הגרמנית. בשנת 1931 עבר ל-SAP, פלג שמאלי שפרש מהמפלגה.
בשנת 1932 השלים את לימודיו בגימנסיה בליבק. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, נאסרה פעילותה של מפלגת ה-SAP. המפלגה אימצה מדיניות של מאבק אופוזיציוני במחתרת . על ברנדט הוטל להקים תא של פעילים באוסלו, והוא יצא לנורבגיה דרך דנמרק.
החל בשנת 1934 בחר לעצמו את שם המחתרת וילי ברנדט.
בחודשים ספטמבר-דצמבר 1936 שב כסטודנט לגרמניה ובשנת 1937 סיקר את מלחמת האזרחים בספרד ככתב צבאי.
בשנת 1938 נשללה אזרחותו בידי השלטונות הנאצים, וברנדט פנה לקבלת אזרחות נורבגית. בזמן כיבושה של נורבגיה בידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה, נפל ברנדט בשבי הגרמני. מכיוון שהיה לבוש במדים נורבגים בזמן נפילתו בשבי, ומכיוון שזהותו לא נתגלתה, עלה בידו להימלט לשבדיה מייד לאחר שחרורו. באוגוסט 1940 הנפיקה לו השגרירות הנורבגית בשטוקהולם אזרחות. בעיר זו נשאר עד תום המלחמה.
בשנת 1945 שב לגרמניה ככתב של מספר עיתונים סקנדינבים, ובשנת 1948 הושבה לו האזרחות הגרמנית. בשנת 1949 שינה את שמו באופן רשמי לשם המחתרת וילי ברנדט.
[עריכה] הקריירה הפוליטית
הקריירה הפוליטית של ברנדט החלה ב-1949 בתור חבר מטעם ה-SPD הברלינאי בבונדסטאג. בשנת 1950 היה גם לחבר בבית הנבחרים של ברלין, ובשנת 1955 היה לנשיא בית הנבחרים של ברלין. בשל פעילותו האנטי-פשיסטית המובהקת בגלות, זכה לא פעם להתנכלויות שונות, אפילו מקרב חוגי הפוליטיקאים בבונדסטאג. כך למשל הקפידו בחוגים שמרניים לכנותו רק בשמו המקורי "מר פראהם".
בשנת 1957 נבחר לראש עיריית ברלין, והתמיד במשרה זו עד שנת 1966. ברנדט זכה לפופולריות עצומה בתפקיד בשל פעילותו הנחושה בזמן האולטימטום של חרושצ'וב ולאחר בניית חומת ברלין בידי מזרח גרמניה בשנת 1961.
בשנת 1958 כיהן שנה בתור נשיא הבונדסראט, בית הנבחרים העליון של גרמניה.
בשנים 1958-1963 שימש כיושב ראש ה-SPD במדינת ברלין, ובשנת 1964 נבחר ליושב הראש הארצי של המפלגה, וכיהן בתפקיד זה עד לשנת 1987, משך 23 שנה.
בשנת 1961 התמודד לראשונה כמועמד לתפקיד הקאנצלר מטעם מפלגתו, כנגד קונרד אדנאואר. המפלגה זכתה אמנם להישג יפה בבחירות, אבל ההצלחה לא הגיעה לכדי החלפת השלטון. באופן דומה הפסיד בבחירות של שנת 1965 כנגד הקאנצלר המכהן לודוויג ארהארד. לאחר התפטרותו של זה בשנת 1966 מונה קורט גאורג קיסינגר מה-CDU (המפלגה הנוצרית-דמוקרטית) לתפקיד הקאנצלר, והקים ממשלת אחדות עם ה-SPD היריבה, בה זכה ברנדט לכהן בתקפיד שר החוץ וסגן הקאנצלר.
[עריכה] כהונתו כקאנצלר
לאחר הבחירות לבונדסטאג בשנת 1969 היה וילי ברנדט ב21 באוקטובר 1969 לקאנצלר הרביעי של מערב גרמניה. הוא הקים ממשלה עם ה-FDP (המפלגה החופשית-דמוקרטית), שנשענה על קואליציה צרה למדי בעלת רוב של שישה קולות בלבד.
כהונתו של ברנדט קשורה קשר עמוק למושג "המדיניות המזרחית" ("אוסט פוליטיק"), אשר ביקשה להפיג את המתיחות של המלחמה הקרה תחת הסיסמה "שינוי באמצעות התקרבות" וכן לפתוח בהדרגה את חומת ברלין.
ב7 בדצמבר 1970 קיים ברנדט ביקור היסטורי בורשה בירת פולין. בצעד סימבולי שזכה לתהודה רבה, כרע ברנדט ברך באנדטרה לזכר קורבנות מרד גטו ורשה. ברנדט חתם בביקור על הסכם שיתוף פעולה, והכרה בגבול המערבי של פולין. צעד זה, שעורר בגרמניה פולמוס ואף התנגדות, הביא בין השאר לשיפור היחסים עם שאר מדינות הגוש המזרחי. הסכמים נוספים נחתמו עם ברית המועצות, צ'כוסלובקיה אליהם הצטרף גם "הסכם היסודות" עם מזרח גרמניה. על הישגים אלו זכה ברנדט בשנת 1971 בפרס נובל לשלום.
במדיניות זו, בה ביקש להביא ל"הפגת המתיחות באירופה", דבק ברנדט למרות ההתנגדות הנמרצת מצד האופוזיציה בגרמניה.
יש הרואים בהתקרבות למדינות מזרח אירופה את הצעד הראשון שסלל את הדרך לקריסת המשטרים הקומוניסטים במזרח היבשת ולאיחוד גרמניה. אחרים סבורים כי ברנדט הכיר בפועל בקיומה של מזרח גרמניה, צעד שהיה מנוע למעשה בידי החוקה הגרמנית.
כהונתו של ברנדט כקאנצלר הביאה גם לרפורמות במדיניות החברתית, בחינוך ובמשפט. ברנדט ביקש לנער את הסטגנציה במדיניות הפנים שהתקבעה בתקופה הבתר-מלחמתית. בשל משבר האנרגיה שבעקבות מלחמת יום הכיפורים, התממשו הרפורמות האלו רק באופן חלקי.
במהלך כהונתו של ברנדט חצו חברים רבים בסיעות ה-SPD וה-FDP שבקואליציה את הקווים והצטרפו לסיעת ה-CDU, עד שבשנת 1972 איבדה הקואליציה למעשה את הרוב שלה בבונדסטאג. החוק הגרמני מאפשר להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית בלבד, ולראש סיעת ה-CDU ריינר ברצל חסרו שני קולות כדי להיבחר לתפקיד הקאנצלר. מאוחר יותר נודע, כי מזרח גרמניה שיחדה לפחות חבר אחד בסיעת ה-CDU. בשל איבוד הרוב בפרלמנט, נאלץ ברדנט להביא לפיזור הבונדסטאג בידי נשיא גרמניה גוסטב היינמן. לשם כך נערכה "הצבעת אמון", בה הצביעו שרי הממשלה, בתיאום מראש, נגד ברנדט, כדי להביא להפלת הממשלה ולפיזור הבונדסטאג.
בבחירות שנערכו בנובמבר 1972 זכה ברנדט להיבחר מחדש ברוב ברור ומוצק. ה-SPD זכתה ל45.8% מהקולות והייתה בכך לסיעה החזקה ביותר בבונדסטאג. הבחירות נתפסו מחוץ לגרמניה כמשאל עם על ההסכמים שנחתמו עם מדינות הגוש המזרחי, והדרך הייתה פתוחה עתה לפני ממשלתו של ברנדט להביא לאישרור ההסכמים בפרלמנט.
לאחר שהקשרים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה כוננו ב-1965, היה ברנדט ב-7 ביוני 1973 לקאנצלר הראשון שביקר בישראל. כבר בשנת 1970 ביקר אבא אבן בגרמניה, ושר החוץ הגרמני ולטר שיל השיב לו בביקור גומלין באותה השנה.
ב6 במאי 1974 התפטר ברנדט באופן מפתיע מתפקיד הקאנצלר על רקע פרשיית הריגול של עוזרו האישי גינתר גיום.
פרשנים פוליטיים מאוחדים בדעתם כי פרשיית הריגול הייתה רק אמתלה נוחה להתפטרות. הסיבה האמיתית להתפטרות היא לדעתם תחושת מיאוס של ברנדט מהתפקיד, שהביאה להצטברות ביקורת פנימית במפלגה נגד סגנון ההנהגה שלו.
בתור מחליפו של ברנדט בתפקיד הקאנצלר נבחר הלמוט שמידט. ברנדט עצמו נותר בתפקיד יושב ראש ה-SPD.
סיפורם של ברנדט וגיום סופר במחזה דמוקרטיה מאת מייקל פריין (Michael Frayn). המחזה עוקב אחרי הקריירה של ברנדט כקאנצלר גרמניה ועד לפרישתו בשל פרשת גיום ובוחן את זהותו הכפולה של גיום כעוזר אישי נאמן לקאנצר גרמניה מחד וכמרגל של השטאזי מאידך, ומוצג הקונפליקט בין חובתו של גיום למזרח גרמניה אל מול אהבתו לקאנצלר. בישראל הועלה המחזה על ידי התיאטרון הקאמרי ובכיכובם של עודד תאומי כברדנט ויצחק חזקיה כגיום.
[עריכה] לאחר ההתפטרות
בשנים 1992-1976 כיהן ברנדט כנשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי, ובשנים 1982-1979 כחבר הפרלמנט האירופי. לאחר שספג ביקורת חריפה על המועמדת מטעמו לתפקיד החדש של דוברת המפלגה, פרש ברנדט בשנת 1987 מתפקיד יו"ר ה-SPD.
באספה שלא מן המניין של המפלגה ביוני 1987 נבחר ברנדט ליושב ראש של כבוד לכל החיים, והנס-יוכן פוגל נבחר לתפקיד יושב ראש המפלגה תחתיו.
ברנדט המשיך לכהן בבונדסטאג, ובשנת 1990 פתח את הישיבה הראשונה של הבונדסטאג בגרמניה המאוחדת בהיותו זקן הנבחרים. איחודה של גרמניה היה עבורו מימוש של חלום שליווה אותו כל חייו. בכך היה בעמדת מיעוט בולטת בקרב ה-SPD של אותה תקופה.
בשנת 1991 אובחן בגופו סרטן המעיים במצב מתקדם. הוא נפטר ב8 באוקטובר 1992 ונקבר בברלין.
| הקודם: קורט גאורג קיסינגר |
קאנצלר גרמניה 1969-1974 |
הבא: הלמוט שמידט |
| האימפריה הגרמנית: הנסיך אוטו פון ביסמרק | הרוזן לאו פון קפריבי | הנסיך כלודוויג צו הוהנלוהה-שילינגספירסט | הנסיך ברנרד פון בילוב | תיאובלד פון בתמן-הולווג | גיאורג מיכאליס | הרוזן גיאורג פון הרטלינג | הנסיך מקסימיליאן מבאדן | פרידריך אברט
רפובליקת ווימאר: פיליפ שיידמן | גוסטב באואר | הרמן מילר | קונסטנטין פרנבאך | יוזף וירת | וילהלם קונו | גוסטב שטרזמן | וילהלם מרקס | האנס לותר | וילהלם מרקס | הרמן מילר | היינריך ברינינג | פרנץ פון פאפן | קורט פון שלייכר גרמניה הנאצית: אדולף היטלר | יוזף גבלס | לוץ שוורין פון קרוסיגק הרפובליקה הפדרלית של גרמניה: קונרד אדנאואר | לודוויג ארהארד | קורט גאורג קיסינגר | וילי ברנדט | הלמוט שמידט | הלמוט קוהל | גרהרד שרדר | אנגלה מרקל |
 |
