מלחמת האזרחים בספרד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת האזרחים בספרד הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה בספרד בשנים 1936 עד 1939. המלחמה הייתה תוצאה של הבדלים פוליטיים ותרבותיים בין מה שכונה על-ידי המשורר אנטוניו מקאדו: "שתי המדינות בספרד". האחת - ה"רפובליקנים", אשר תמכו בממשלה החוקית של הרפובליקה הספרדית השנייה, והשנייה - ה"לאומנים", אשר מרדו בממשלה.
ה"רפובליקנים" ייצגו מבחינה פוליטית מגוון של דעות, החל באנשי מרכז שתמכו בדמוקרטיה פרלמנטרית, ועד אנרכיסטים וקומוניסטים שתמכו בשינוי מהפכני בחברה הספרדית. בסיסם של הרפובליקנים היה במגזר העירוני החילוני, במיוחד בקטלוניה ואף בקרב הקתולים בחבל הבסקים, אשר בימי הרפובליקה השנייה הוענקה לו אוטונומיה נרחבת.
לעומתם ה"לאומנים" העדיפו את ביסוסו של הכוח הפוליטי בידי ממשל חזק, על בסיס התאוריות המדיניות הפשיסטיות שרווחו בשנות השלושים של המאה ה-20, בהתאמה לתנאיה המיוחדים של ספרד. בסיסם של הלאומנים היה כפרי ושמרני, הם היו ברובם קתולים, והתבססו על תמיכת מונרכיסטים, קלריקלים, ו"פלנגיסטים", אשר נוסדו על-ידי חוזה אנטוניו דה ריברה, בנו של הרודן הצבאי פרימו דה ריברה.
המלחמה נמשכה בין יולי 1936 ואפריל 1939 (למרות שהמצב הפוליטי היה רווי באלימות מספר שנים קודם לכן), והסתיימה בתבוסתם של הרפובליקנים. הלאומנים המנצחים השליטו בספרד דיקטטורה פשיסטית בהנהגת הרודן פרנסיסקו פרנקו. מספר הקורבנות במלחמה זו שנוי במחלוקת. ההערכות מדברות על בין חצי מיליון למיליון הרוגים, רבים מהם שלא בלחימה, כי אם בהוצאות להורג המוניות בהן נקטו שני הצדדים. אינטלקטואלים ואמנים ספרדים רבים נהרגו או יצאו לגלות, ואנשי כמורה רבים נרצחו. הכלכלה הספרדית נזקקה לשנים רבות על מנת להתאושש מנזקי המלחמה. החברה הספרדית נותרה אף היא שסועה ומחולקת, והייתה נתונה במשך שנים רבות לדיקטטורה פשיסטית מיושנת, אף לאחר חלוף עידן הדיקטטורים באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.
ההשלכות הפוליטיות והרגשיות של המלחמה חרגו אל מעבר לגבולות ספרד. תומכי הרפובליקה הציגו את המאבק כמאבק בין רודנות ופשיזם לבין דמוקרטיה וחירות. רבים באירופה ומחוצה לה (כארנסט המינגווי) הצטרפו למאבקם של הרפובליקנים, במסגרת הבריגדות הבינלאומיות, והתייחסו להצלת הרפובליקה הספרדית כאל מטרתו של הדור. רבים מהם נתנו את חייהם להגנת הרפובליקה. לעומתם טענו הלאומנים, תומכיו של פרנקו, כי הם קו החזית הקדמי במאבק אל מול הקומוניזם הבינלאומי והאנרכיה, וכי הם מייצגים את החפצים בשימורה של הציביליזציה האירופית אל מול הקמים עליה לשנותה. אלא שטענות אלה היו בעיקרן הפשטות שחלקן דמגוגיות. הקווים האידאולוגיים במלחמה לא היו ברורים עד כדי כך, והמלחמה לא נשאה אופי מובהק של מאבק בין הקומוניזם והפשיזם. ממשלת הרפובליקה הספרדית לא הייתה מעולם קומוניסטית בעיקרה, ופרנקו, כפי שהוכיחו שנות שלטונו, היה יותר שמרן מן הדור הישן מאשר פשיסט. היה זה מאבק בין כל התומכים בשינוי חברתי המבוצע בדרכים דמוקרטיות על-ידי ממשלה אזרחית, אל מול אנשי ספרד הלאומנית, שביקשו לבצע את השינוי במדינה באמצעות שלטון מרכזי חזק מיליטנטי ושמרני.
המאבק היה האכזרי מכל אלה שהתרחשו על אדמת אירופה מאז מלחמת העולם הראשונה, ודור שלם של ספרדים אבד בו. במלחמה נוראה זו נעשה שימוש בכלי מלחמה ובטקטיקות שבישרו את הברוטליות הממוכנת של מלחמת העולם השנייה. רבים וטובים מאזרחי המדינות הזרות שהתנדבו להילחם לצד הרפובליקנים נהרגו אף הם, ורבים אחרים, כג'ורג' אורוול, התפכחו מאשליותיהם בדבר בניית חברה אוטופית באמצעות הקומוניזם.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
ספרד נותרה מאחור בהתקדמות המדינות האירופיות של המאה ה-19 אל עבר חברה מודרנית ומתועשת. כאשר הגיע התיעוש לספרד, עם תחילת המאה ה-20, נוצר קיטוב בין אוכלוסיית הפועלים העירונית והמתועשת, שהתרכזה במיוחד בחבל קטלוניה ובחבל הבסקים, לבין החוגים השמרנים-דתיים והלאומנים שמרכזם במדריד.
השליטה הספרדית במושבות במרוקו והמאבק עם האוכלוסייה המקומית שם יצרו רקע של חיכוך צבאי בלתי פוסק, שגלש גם למאבק חברתי בספרד גופא. בשנת 1921 נחלה ספרד תבוסה במרוקו הספרדית, שבעקבותיה פרץ גל מהומות נגד המלך אלפונסו ה-13. כדי להשליט סדר מינה המלך בספטמבר 1923 את הגנרל פרימו דה-ריברה לעמוד בראש ממשל צבאי דיקטטורי. דה ריברה היה בעיקרו שליט שמרני, אשר ניסה לשמור על איזון כלכלי תוך ביטול הפרלמנט ושלילת חרויות האזרח. המשבר הכלכלי העולמי של 1929, כמו גם בריאותו המעורערת של דה ריברה, הביאו לנפילת משטרו בשנת 1930. נפילת משטרו הסמכותי של דה ריברה הביאה לפרץ של רגשות דמוקרטיים ורפובליקנים בספרד, ועד מהרה נאלץ המלך אלפונסו לצאת לגלות. ניסטו אלקאלה סאמורה הליברל הקים ממשלה והביא לבחירות חופשיות ולקבלת חוקה ליברלית, שאיפשרה, למשל, השתתפות נשים בהליך הפוליטי. הוקמה הרפובליקה הספרדית השנייה.
החוקה הליברלית שהתקבלה, והרפובליקה החדשה שהוקמה על פי חוקה זו, פגעו קשה במעמדות ובארגונים בספרד. בצבא ובעיקר בקצונה הגבוהה - הוחרמו שטחים, וקודמו קצינים צעירים על חשבון מבוגרים שחלקם הוגלו. בכנסייה – בוצעה הפרדה מלאה בין דת ומדינה תוך מתן חופש דת, והולאם רכוש הכנסייה. בעלי אחוזות - בוצעו רפורמות אגרריות שבהם נלקחו מהם אדמות. הפגיעה באליטות השמרניות, העדר מסורת דמוקרטית והיציאה כנגד מסורות הנהוגות בספרד (במיוחד בתחום הדתי), גרמו להתגבשות מחנה ימין נרחב שהתנגד נחרצות לרפובליקה ושאף להחזיר את המשטר הישן על כנו.
המשבר הכלכלי העולמי, שפרץ בשנת 1929 עקב התמוטטות הבורסה בארצות הברית, יצר בספרד אבטלה גבוהה, מחסור במשאבים, ופגע קשה בחקלאות. השתתפות מפלגות הימין בממשלה הליברלית הביאה לאכזבה בקרב האיכרים והפועלים, ובקרב אנשי השמאל הקיצוני. תחושתם הייתה שהמצב החברתי הבסיסי והפער בין המעמדות בספרד, כמעט ולא השתנו בזכות השלטון החדש. המצב הכלכלי שנוצר בעקבות המשבר העולמי הניע גורמים אלה לפעולה.
אי שקט חברתי נוסף נוצר עקב שאיפתם של שני חבלי ארץ לעצמאות. הראשון חבל קטלוניה, והשני חבל הבסקים. העם הספרדי כולו נחלק בין התומכים לבין המתנגדים למתן עצמאות לחבלי ארץ אלו.
ספרד התאפיינה בפילוג גדול בין המפלגות, במיוחד בשמאל. המערכת המפלגתית בספרד נעה בין ימין קיצוני לבין שמאל קיצוני אנרכיסטי לפי קווים אלו:
- ימין קיצוני - אלפוניסטים, שהיו מלוכנים שקראו להחזרת המלך אלפונסו; קרליסטים, קבוצה דתית נוקשה שקראה להחזיר את שושלת קארלוס; הפלנגה (פלנחה), בראשות בנו של דה-ריברה.
- ימין - "מפלגת הסדר" (ceda)
- מרכז - ליברלים, דמוקרטים, סוציאל-דמוקרטים.
- שמאל - סוציאליסטים.
- שמאל קיצוני - סטליניסטים אשר שאפו להקים משטר קומוניסטי בדומה לקומוניזם הסובייטי, טרוצקיסטים, ואנרכיסטים שחפצו בביטול כל סוגי המשטר.
הרפובליקה נקרעה בין גורמים קיצוניים אלו, רובם רחוקים מרעיון המדינה הדמוקרטית-ליברלית שעמד בבסיס הקמת הרפובליקה, וכל אחד מהם פעל בדבקות להשגת מטרותיו.
[עריכה] גורמים ישירים - המאורעות ב- 1936-1935
בין 1934 ל-1936 נשלטה הרפובליקה בידי ממשלת קואליצייה של מרכז-ימין, שכללה את "הקונפדרציה הספרדית של הימין האוטונומי" (Confederación Española de Derechas Autónomas), מפלגה שמרנית שהתבססה על ארגון "הפעולה הקתולית". ממשלה זו עשתה כל שביכולתה על מנת להחזיר לקדמותם את כל השינויים החברתיים של הממשלות הליברליות הקודמות. אלא שבתקופה זו אירעו שביתות כלליות בולנסיה ובסרגוסה, מהומות רחוב במדריד ובברצלונה, וחמורה מכל הייתה מרידת הכורים האלימה בחבל אסטוריאס, שבה השתתפו יסודות קומוניסטיים ואנרכיסטיים שהתנגדו לממשלה. המרידה דוכאה באכזריות על ידי הצבא ולגיון הזרים בפיקודו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו.
לאחר סדרה של משברים ממשלתיים, התקיימו בחירות ב-16 בפברואר 1936 שהעלו לשלטון את ממשלת "החזית העממית" שכללה איחוד של כל מפלגות השמאל הספרדי - הן הרפובליקנים, והן השמאל המהפכני. ממשלה זו פעלה לשמירת הישגיה החברתיים של הממשלה הראשונה של הרפובליקה, אך סבלה מחוסר יציבות. משבר ממשלתי ב-7 באפריל 1936 הביא להדחת הנשיא אלקאלה סאמורה והחלפתו במנואל אסאניה, שהיה רדיקלי יותר בדעותיו. אסאניה הוא שינהיג את השמאל הרפובליקני במהלך מלחמת האזרחים.
בתקופה זו של מתח פוליטי גובר והולך, נרצחו 330 אנשים, ו-1,511 נפצעו באלימות פוליטית. הרשומות מראות על 213 ניסיונות כושלים להתנקשויות בדמויות פוליטיות, הריסתם של 160 מבנים ששימשו לצורכי דת, ומעשי אלימות רבים נוספים. ביולי 1936 נרצח קצין משטרה בשם קאסטילו, שהיה חבר במפלגה הסוציאליסטית. בתגובה נרצח אחד ממנהיגי הימין המלוכני, חוסה קאלבו סולטו, שהיה חבר פרלמנט ושר האוצר ברודנות של ריברה. רצח זה גרם לתגובת שרשרת שהובילה לאירועי המלחמה.
ב-17 ביולי 1936 הוכרזה המרידה השמרנית ממנה חששו אנשי ממשלת החזית הלאומית. קאסארס קירוגה, מחליפו של אסאניה בראשות הממשלה, היגלה בשבועות שקדמו לכך את מנהיגי הצבא החשודים בהסתה למרידה, וביניהם פרנסיסקו פרנקו. אך עתה קמה להם תמיכה אזרחית, ורבים מן האזרחים בחבל אנדלוסיה קמו ויצאו אל הרחובות כשנשק בידם. רבות מעריה החשובות של ספרד - סביליה, פמפלונה, לה קורוניה, קאדיס, קורדובה וסראגוסה נפלו לידי המורדים שנקראו עתה "הלאומנים". הבירה מדריד וברצלונה נותרו בידי הממשלה.
קווי החזית האידאולוגים נמתחו. "הלאומנים" כללו את המלוכנים הקרליסטים והאלפונסיסטים, את הפשיסטים הפלנגיסטים, ואת רובם של השמרנים. אנשים אלו באו ברובם מרקע קתולי או צבאי, בעלי האחוזות הגדולות ואנשי העסקים. "הרפובליקנים" כללו את הליברלים, הלאומנים הבסקים והקטלנים, הסוציאליסטים, הסטליניסטים, הטרוצקיסטים והאנרכיסטים. אנשים אלו ייצגו את המגזר הפועלי העירוני, את האיכרים, ואת אנשי המעמד הבינוני המשכיל ובעלי המקצועות החופשיים.
מניע חשוב נוסף למרידה היה האופי האנטי-דתי של משטר הרפובליקה, והצורך להגן על האמונה הקתולית, אשר הושמה תחת הגבלות - הן בשל תמיכתה במונרכיה, והן בשל העובדה שרבים במחנה הרפובליקני האשימו את הכנסייה בבעיותיה של המדינה. בתחילת המלחמה נשרפו כנסיות, מנזרים ומבנים אחרים בעלי אופי דתי, מבלי שכוחות הממשלה הרפובליקנית יתערבו על מנת לשים לכך קץ.
מנהיגי המרד היו פרנסיסקו פרנקו, אמיליו מולה וחוסה סנחורחו. בראשית המרידה היה סנחורחו מנהיגה הבלתי מעורער, אך הוא נהרג בהתרסקות מטוסו ב-20 ביולי כאשר טס לספרד על מנת לקבל את הפיקוד על כוחות המורדים. פרנקו, שהיה בגלות באיים הקנריים, טס למושבות במרוקו וקיבל את הפיקוד על הכוחות שם. במהלך השנים הבאות יהיה פרנקו למנהיגה בפועל של המרידה.
[עריכה] המעורבות הזרה
[עריכה] התמיכה ברפובליקנים
הרוסים סייעו לרפובליקנים, מתוך שראו במלחמת האזרחים הזדמנות להקמת מדינה קומוניסטית נוספת באירופה, אשר תהיה לגרורה של ברית המועצות, כמו גם להחלשתם של אלמנטים בינלאומיים טרוצקיסטים ואנרכיסטים, באמצעות חיזוקם של הקומוניסטים הסטליניסטים בשורות הרפובליקנים עצמם. הרפובליקנים קיבלו עזרה ורכשו נשק כמעט רק מברית המועצות. רכישה זו כללה 1,000 מטוסים, 900 טנקים, 1,500 תותחים, 300 נגמ"שים, מאות אלפי רובים ו-30,000 טונות של תחמושת. הרפובליקנים שילמו על רכישה זו בזהב. כן החלו לזרום "יועצים" קומוניסטים מברית המועצות ומחוצה לה על מנת לסייע לכוחות הרפובליקנים, וביניהם יוסיף ברוז טיטו. סיוע נוסף התקבל ממקסיקו, אשר סיפקה רובים ומזון לאנשי הרפובליקה.
הסיוע ממתנדבי הבריגדות הבינלאומיות (ראו מאמר ראשי: הבריגדות הבינלאומיות):
מתנדבים ממדינות רבות, שנודעו בשם הקולקטיבי הבריגדות הבינלאומיות אורגנו על ידי הקומינטרן, על מנת לסייע לצד הרפובליקני. מתנדבים אמריקנים יצרו את בריגדת אברהם לינקולן, וקנדים את פלוגת מקנזי פפיניו הידועה בכינוי "מק-פאפס". כן אורגנה קבוצה קטנה של טייסים אמריקנים שנודעו כ"לגיון היאנקי", בהנהגת ברט אקוסטה. בין הזרים המפורסמים שהשתתפו במלחמה היו הסופר ארנסט המינגווי, המשורר סטפן ספנדר, הפילוסוף כריסטופר קאודוול והסופר ג'ורג' אורוול, אשר הנציח את חוויותיו משדה הקרב בספרו "מחווה לקטלוניה". ספרו "חוות החיות" אף הוא משקף חלק מחוויותיו במלחמה, כאשר כטרוצקיסטים רבים, מצא עצמו נתון לרדיפה ולעינויים בידי אנשיו של סטלין שפעלו בספרד, כאשר התבוסה התקרבה ואנשי השמאל החלו להלחם בינם ובין עצמם. סצינות מסוימות בספרו "1984", העוסקות בעינויים ובשטיפת מוח, משקפות אף הן חוויות אלו.
[עריכה] התמיכה במורדים הלאומנים
הגרמנים והאיטלקים סייעו למורדים הלאומנים בכוח אדם מיומן ובנשק, הן מתוך קשר אידאולוגי לימין הספרדי, והן על מנת לנסות את כלי הנשק והטקטיקות החדשות שפיתחו צבאותיהם. הסיוע האיטלקי התבצע באמצעות ה-"Corpo Truppe Volontarie" (כוח גדודי המתנדבים), והסיוע הגרמני באמצעות "לגיון הקונדור".
גרמניה השתמשה בשדה הקרב כשדה ניסיונות לטנקים ולמטוסים, שתפקידם בשדה הקרב העתידי החל להתגבש בדוקטרינה הצבאית הגרמנית של אותם הימים. "המלחמה הטוטאלית", בה מעורבים כל האלמנטים בחברה האנושית ובמדינה המעורבת בלחימה, מבלי להבחין בין אזרחים ובין לוחמים, התגבשה בשדות הקרב בספרד, ובמיוחד בהפצצתה של העיירה גרניקה על ידי "לגיון הקונדור", אשר הונצחה ביצירתו של פבלו פיקסו "גרניקה".
כמו כן היו אחדים ממדינות אחרות שלחמו לצד הלאומנים, כגון יואן או'דאפי מאירלנד. גם הרודן הפורטוגזי סלזר העביר סיוע למורדים, מתוך שחש שהצלחת הרפובליקה הספרדית תעמיד בסכנה את שלטונו הרודני במדינה הנוספת החולקת עם ספרד את חצי האי האיברי.
[עריכה] עמדתן של בריטניה וצרפת
מעצמות המערב האירופיות בריטניה וצרפת (שבה שלט ראש הממשלה ליאון בלום), היו באופן רשמי נייטרליות, אך הטילו אמברגו על ייצוא נשק לספרד. הן ראו את השינוי החברתי שלקידומו לחמו אנשי הרפובליקה כשלילי בעיקרו, ופעלו על מנת למנוע השתתפות אזרחיהן במאבק לצדם של הרפובליקנים. בלום נטה בתחילה לתמוך ברפובליקנים, אך הנשיא אלבר לברן שכנע אותו כי הסיכון במלחמה אירופית כוללת גדול מדי, ובלום, שהיה בעל נטייה פציפיסטית, נטה להסכים עמו. ממשלתו של סטנלי בולדווין בבריטניה, הייתה נוחה עוד פחות להיענות לבקשות הסיוע הרפובליקניות.
באוגוסט 1936 הציעו הצרפתים הקמתה של "ועדת אי התערבות" בה יהיו חברות בריטניה, צרפת, וכן גרמניה איטליה וברית המועצות. חבר הלאומים, שהיה הפורום הטבעי לדיון בעניין זה, היה חסר כל השפעה, בשל העובדה כי גרמניה הנאצית פרשה ממנו זה מכבר, ואיטליה הפשיסטית הייתה מצויה במשבר עמוק בשל מלחמתה באתיופיה. בעוד שממשלות בריטניה וצרפת כיבדו את מחויבותן כלפי הוועדה והכריזו על ההשתתפות במלחמה מצד אזרחיהן כבלתי חוקית, זלזלו בה הגרמנים, האיטלקים והרוסים, ובעוד שבדיוני הועדה דיברו מדינות אלו גבוהה גבוהה, זרמו התגבורות בנשק ובכוח אדם אל אדמת ספרד ללא מפריע. מדיניותם של הבריטים ושל הצרפתים הייתה מדיניות שהונעה מפחדים ומחששות, והייתה חסרת יוזמה, בדלנית ופייסנית אל מול תוקפנות פשיסטית. מדיניות זו הגיעה לשיאה בשנים שלאחר מכן בהסכם מינכן.
[עריכה] מהלך המלחמה
[עריכה] שנת 1936
כבר בימיה הראשונים של המלחמה התבצעו כחמישים אלף הוצאות להורג של אנשים משני הצדדים, אשר נקלעו ל"צד הלא נכון" של הקווים. שיעור ההוצאות להורג מסוג זה היה כפי הנראה שווה בין שני הצדדים. המפורסם שבין קורבנות אלו היה המשורר והמחזאי פדריקו גרסיה לורקה. פרוץ המלחמה איפשר סגירתם של חשבונות ישנים, ויישובם של סכסוכים עתיקי יומין בדרך זו.
ב-21 ביולי, היום החמישי למרידה, נופצה התקווה הרפובליקנית לניצחון מהיר במלחמה, כאשר כבשו הלאומנים את הבסיס הימי הספרדי באל פרול בצפון מערב ספרד. ניצחון זה עודד את מדינות אירופה הפשיסטיות להגיש סיוע לפרנקו.
מעצמות הציר עמדו לצד פרנקו למן הרגע הראשון. כוחותיו הלאומניים זכו לניצחון גדול ב-27 בספטמבר כאשר העיר טולדו נפלה בידיהם. יומיים לאחר מכן הכריז על עצמו פרנקו כ"גנרליסימו" ו"קאודיו" ואיחד את הכוחות הפלנגיסטים, המלוכנים והלאומנים השונים לתנועה אחת. באוקטובר יצאו הלאומנים במתקפה שכוונה לעבר מדריד, אך התנגדות עזה של הרפובליקנים, והגעתם של "מתנדבים" מברית המועצות עצרה את המתקפה. ב-6 בנובמבר עברה הממשלה הרפובליקנית ממדריד לולנסיה, על מנת לצאת מאזורי הלחימה. ב-18 בנובמבר הכירה גרמניה רשמית במשטרו של פרנקו, וב-23 בדצמבר שלחה איטליה "מתנדבים" על מנת להלחם לצד הלאומנים.
עד לסוף שנת 1936 החזיקו הלאומנים במחציתה של ספרד, בדרום ובמערב, כשהעיר בורגוס בצפון קסטיליה משמשת להם כבירה. הרפובליקנים, שבראשם עמד ראש הממשלה הסוציאליסטי לרגו קביירו, החזיקו במזרח ספרד ובדרום מזרחה, וכן ברצועת חוף בצפון המדינה הכוללת את הערים בילבאו, סנטנדר וחיחון, וקבעו את ולנסיה כבירתם.
[עריכה] שנת 1937
בינואר ובפברואר 1937 ניסה פרנקו שוב לכבוש את מדריד, כששורותיו מתוגברות בחיילים איטלקים וחיילים מן המושבות במרוקו אשר הוטסו לספרד, אך התעשתותם של הרפובליקנים, בהנהגת הגנרל מיאחה, והגעת אנשי הבריגדות הבינלאומיות לתגבורם של הלוחמים במדריד, מנעה את נפילת העיר. מאלגה, ברצועת החוף הדרומית, נפלה ב-8 בפברואר לידי הלאומנים. הקרבות באזור העיר גואדלחרה בין הכוחות האיטלקים ובין הבריגדות הבינלאומיות היוו את מבחן הכוח הראשון של שני הצבאות הזרים על אדמת ספרד. ההתקפה האיטלקית שכוונה לכיבוש מדריד, נהדפה על ידי אנשי הבריגדות הבינלאומיות. ב-28 באפריל נכבשה העיירה גרניקה, לאחר שהפצצות ברבריות קטלו באוכלוסייתה האזרחית בימים שלפני כן. את ההפצצות ביצעו אנשי "לגיון הקונדור" הגרמני. ההרס שנגרם בהפצצות זעזע רבים בספרד ובעולם כולו, וגרם ללחימה לקבל אופי נחוש ואכזרי יותר מכל הצדדים המעורבים.
במאי ניסו כוחות הרפובליקנים לכבוש מחדש את סגוביה ואילצו את פרנקו להסיג את כוחותיו מחזית מדריד על מנת להאט את התקדמותם. סגנו של פרנקו, מולה, נהרג ב-3 ביוני ובתחילת יולי, על אף נפילת בילבאו, התקדמו כוחות הרפובליקנים בחזית מדריד, ונהדפו אך בקושי בידי הלאומנים.
במאי הוחלף ראש הממשלה הרפובליקני קביירו בחואן נגרין המתון ממנו, ובאוקטובר שבה הממשלה הספרדית והעתיקה את מקומה תחת לחץ צבאי שגבר והלך באזור ולנסיה, והפעם לברצלונה ליבו של חבל קטלוניה, הנאמן למטרה הרפובליקנית.
ב-28 באוגוסט הכיר הותיקן בפרנקו, תחת לחץ של מוסוליני.
פרנקו חידש את התקפותיו, וכבש את רצועת החוף הצפונית, ואת הערים סנטנדר וחיחון. בכך תמה המלחמה בצפונה של ספרד. הצדדים החזיקו בעמדותיהם ונוצר מצב של קיפאון. על אף שפרנקו הצליח לחסל את ההתנגדות בצפון, הוא איבד את עיר המפתח טרוואל שההחזקה בה הייתה עשויה להביא אותו עד לולנסיה, ולמעשה לחצות לשתיים את הטריטוריה בה החזיקו הרפובליקנים. הצדדים התבצרו בעמדותיהם. עתה נראה כי הצד שיצליח להטות לצידו יותר כוח אדם וסיוע מספרד וממדינות החוץ, הוא שינצח במלחמה.
[עריכה] שנת 1938
במהלך חודש פברואר 1938 כבשו כוחותיו של פרנקו את העיר טרואל בסיוע גרמני ואיטלקי, ובאביב היו חזקים מספיק לביצוע מתקפה מכרעת. באפריל פרצו הכוחות הלאומניים והגיעו אל הים התיכון, תוך שהם מבתרים את הטריטוריה הרפובליקנית לשניים. ניסיונות הרפובליקנים להגיע להפסקת אש נענו אך בהפצצות נוספות של אזרחים, ובדרישת הלאומנים לכניעה ללא תנאי.
ב-24 ביולי ניסתה הממשלה לשוב ולחבר את שני חלקי הטריטוריה שהיא מחזיקה, בקרב על נהר האברו. הקרב הסתיים ב-26 בנובמבר בכשלון הרפובליקנים. כישלון זה קבע, למעשה, את תוצאת המלחמה. שמונה ימים לפני תום השנה החל פרנקו במסע מלחמה מסיבי לכיבושה של קטלוניה.
[עריכה] שנת 1939
בתחילת 1939 כבשו כוחותיו של פרנקו בסערה את קטלוניה. טרגונה נפלה ב-14 בינואר, ברצלונה ב-26 בינואר וחירונה ב-5 בפברואר. חמישה ימים לאחר נפילת חירונה הסתיימה ההתנגדות הרפובליקנית בחבל קטלוניה.
ב-27 בפברואר הכירו ממשלות בריטניה וצרפת בממשלו של פרנקו.
עתה נותרו רק מדריד ומספר מבצרים נוספים בידי הרפובליקנים. ב-28 במרץ, בעזרת כוחות לאומנים מתוך מדריד עצמה (המכונים "גיס חמישי" ביטוי שהפך מאז לכינוי לבוגדים מבפנים בעת מלחמה), נפלה מדריד לידי הלאומנים. למחרת נכנעה אף ולנסיה, עליה נאבקו הצדדים במשך כשנתיים. הניצחון הוכרז ב-1 באפריל, עם כניעת אחרוני הרפובליקנים.
[עריכה] המהפכה החברתית
מתחילת מלחמת האזרחים, ובמקביל להצלחות הצבאיות הראשונות של הרפובליקנים, חל שינוי חברתי-כלכלי של ממש במיוחד באזורים בהם שלטו האנרכיסטים, כמו אראגון וקטלוניה. העובדים העבירו חלק גדול מהכלכלה הספרדית לידיהם, ויצרו רפורמה אגררית ותעשייתית. מפעלי תעשייה נוהלו על-ידי מועצות עובדים, שטחים חקלאיים וקרקעות נוהלו באופן קולקטיבי על-ידי קומונות, ואפילו עסקים קטנים כמו בתי מלון, מספרות, ומסעדות נוהלו על-ידי עובדיהם. בקטלוניה, לדוגמה, כ-75% מהכלכלה נוהלה באופן זה. קולקטיבים אלה זכו להצלחה ניכרת למרות המחסור במשאבים, שנוצר מכך שפרנקו שלט בשטחים רבים שהיו עשירים באוצרות טבע.
האנרכיסטים כיום משתמשים באירועי תקופה זו כהוכחה לכך, שחברה חסרת מעמדות ואנרכיסטית יכולה לפרוח בהינתן התנאים המתאימים.
במהלך מלחמת האזרחים חל וויכוח אידאולוגי גדול בין הקומוניסטים לאנרכיסטים. הקומוניסטים, ששאבו את כוחם מהעזרה הסובייטית שהגיעה דרך הבריגדות הבינלאומיות, חשבו שיש קודם כל לנצח במלחמה כשרק אז ניתן יהיה לטפל בהיבטים המעמדיים של המשטר בספרד. האנרכיסטים והטרוצקיסטים התנגדו נחרצות למדיניות זו, וגרסו שהמלחמה והמהפכה צריכות להתבצע בד בבד. עקב דעתם זו, החליטו אנרכיסטים לקיים את הפיכתם. האנרכיסטים האמינו שיש לבנות הכול מחדש. ובעקבות זאת, חלקים מהם שרפו כנסיות ואנסו נזירות, דבר שהביא בסופו של דבר למעבר של תמיכת הגורמים הדתיים מהרפובליקה, לכוחות הפאשיסטיים. מיליציות וקבוצות מהפכניות שהרימו את קולם כנגד הקומוניסטים הסטליניסטים - נותקו מעזרה. בהמשך, אוחדו, בניגוד לרצונם, האנרכיסטים ואנשי מפלגת POUM המרקסיסטית עם הצבא הסדיר. מפלגת POUM הוצאה אל מחוץ לחוק, והוכרזה, ללא הצדקה, כתומכת בפשיסטים. במאבק שהתקיים במאי 1937 בברצלונה, נהרגו אלפים מחיילי הרפובליקה במאבק פנימי על שליטה בנקודות אסטרטגיות בעיר, כמתואר בספרו של אורוול, "מחווה לקטלוניה". ארועים אלו מתוארים בצורה דרמטית בסרטו של הבמאי האנגלי קן לואץ' "על תמימות וחופש" משנת 1995, המתאר אותם מנקודת ראותו של קומוניסט אנגלי צעיר הלוחם לטובת אנשי ה-POUM.
[עריכה] תוצאות המלחמה
המלחמה הותירה בין חצי מיליון למיליון הרוגים, וספרד שלאחריה הייתה הרוסה וחלשה. ספרד הפכה לדיקטטורה פשיסטית שמרנית, שבה נשללו זכויות אזרח בסיסיות למשך שנים רבות, אף לאחר נפילת מוסוליני והיטלר. שילטונו של פרנקו, שנמשך עד מותו ב-1975, הביא לקיפאון חברתי וכלכלי, לניתוק יחסים עם רבות ממדינות העולם, ולשסע חברתי עמוק. האוטונומיה שניתנה לקטלונים ולבסקים אף היא בוטלה, ומאבקם ממשיך וגובה קורבנות עד היום.
מן הבחינה העולמית היוותה המלחמה מבחן מוצלח לציר גרמניה-איטליה. נראה כי ככל שהפשיזם יביע את דרישותיו בחוצפה ובעזות מצח אל מול המשטרים הדמוקרטים, כן ייתקל ברפיון ובפייסנות מצד מעצמות המערב במקום בהתנגדות הנחושה הראויה. הוכח כי באירופה של שנות השלושים המחשבה המדינית החופשית והעצמאית, והנטיות לדמוקרטיה, תיסוגנה מפני צורות המחשבה הטוטליטריות של הקומוניזם הסטליניסטי משמאל, ושל הפשיזם והנאציזם מימין.
נראה כי הברית שטמן העתיד הקרוב, בין גרמניה הנאצית ובין רוסיה הקומוניסטית בהסכם ריבנטרופ מולוטוב, הייתה מבוססת הן על מאזן אימה הדדי, ולא מעט גם על אורח חשיבה משותף שנחשף במהלך הלחימה בספרד. אל מול חוסר האנושיות והברבריות הגלומים בשני המשטרים הטוטליטריים הללו, עמדה אירופה הדמוקרטית המומה, מבוהלת, חלשה ומפולגת. חוסר אונים זה יכה עתה באירופה בברוטליות של מלחמת העולם השנייה, שמלחמת האזרחים בספרד, אשר נראתה בזמנה כשיא בלתי נתפס של אכזריות כלפי אוכלוסייה אזרחית, היוותה אך מבוא והקדמה לכל מוראותיה.
[עריכה] המלחמה בתרבות ובאמנות
המלחמה הותירה את רישומה על התרבות והאמנות של המאה העשרים. רבים הם האמנים אשר השתתפו במלחמה, ורבים אחרים שהזדהו עם מטרות הצדדים הלוחמים. המדובר הן באמנים הספרדים, אשר באופן טבעי הושפעו מן האירועים בארצם, והן באמנים בעולם כולו.
- ספרות ושירה
- המרטיר של מלחמת האזרחים הוא המחזאי, המשורר ואיש האמנות הפלסטית פדריקו גרסיה לורקה.
- יצירתו של לורקה השפיעה על רבים, ביניהם המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה, אשר פגש בלורקה בתחילת שנות השלושים בבואנוס איירס ולאחר מכן לחם בספרד, וכתב את אחד מן השירים המזוהים ביותר עם המלחמה - "לב בספרד".
- ארנסט המינגווי הקדיש למלחמה את ספרו "למי צלצלו הפעמונים", המבוסס על חוויותיו האישיות.
- יצירתו של ג'ורג' אורוול אף היא הושפעה רבות מחוויותיו בשדות הקרב בקטלוניה.
- הסופר ארתור קסטלר פירסם אף הוא את זכרונותיו מתקופת כליאתו שלאחר המלחמה בשם "אפילה בצהריים".
- הסופר האמריקני הווארד פאסט שהיה בעל נטיות שמאליות אף הוא עסק במלחמה.
- יצירתה הידועה ביותר של הסופרת בריטית מיוריאל ספארק "פריחתה של מיס ג'יין ברודי" עוסקת בהתבגרותן של שש נערות בבית ספר באדינבורו ובמורתן חסידת הפשיסטים בצילה של המלחמה. הספר שימש מקור לסרט באותו שם בכיכובה של מגי סמית' (בשנת 1969) ולסדרת טלוויזיה (בשנת 1978).
- כן מוכר שירו של המשורר ויסטן יו אודן "ספרד" העוסק במוראות המלחמה.
- בתחום האמנות הפלסטית, הושפעו רבי האמנים הספרדים של המאה העשרים פבלו פיקסו (אשר יצירתו "גרניקה" מהווה את אחד הסמלים הידועים של המלחמה, ומסמלת את אכזריותו של אדם לאדם), סלבדור דאלי וחואן מירו, אך היצירה המזוהה יותר מכל מבחינה ויזואלית עם המלחמה, היא תמונה שצילם רוברט קאפה אשר תפס את איש המיליציה פדריקו בורל גרסיה, ברגע שבו נורה, בעודו צונח אל מותו.
- בתחום המוזיקה נוצרו בעת המלחמה שירים רבים, אשר השפיעו על יוצרים בכל העולם, ובמיוחד על זמרי הפולק האמריקני פיט סיגר וארלו גאתרי, שהיה ידוע בנטיותיו הפוליטיות השמאליות. אורי אבנרי מספר בספר זכרונותיו ממלחמת העצמאות כי ביחידתו, שועלי שמשון, אומצו שירי הרפובליקנים הספרדים, וניתנו להם מילים עבריות.
- בתחום הקולנוע נוצרו מספר יצירות העוסקות במלחמה. פרט לעיבוד הקולנועי הידוע של "למי צלצלו הפעמונים", עסק הבמאי הספרדי קרלוס סאורה במלחמה ביצירתו "איי כרמלה" העוסקת בשני זמרים נודדים הנופלים בשבי הלאומנים, ונאלצים להופיע בפניהם (את הזמרת מגלמת השחקנית כרמן מאורה). כן ידוע הסרט "על תמימות וחופש" בבימויו של קן לואץ', בו מתוארת המלחמה מבעד לעיניו של קומוניסט אנגלי צעיר המצטרף למפלגת ה-POUM, וחווה את הקרבות הפנימיים בין אנשי השמאל, שהיו בין הגורמים לתבוסת הרפובליקנים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אנטוני ביוור, מלחמת האזרחים בספרד, הוצאת יבנה.
- אליזבת ויסקמן, אירופה של רודנים, הוצאת זמורה, ביתן מודן.
- דייוויד תומסון, אירופה מאז נפוליאון, הוצאת זמורה ביתן.
- יצחק אביב, מהפכה ומהפכה-שכנגד בספרד, הוצאת משרד הביטחון, האוניברסיטה המשודרת.
- שלמה בן-עמי, ספרד בין דיקטטורה לדמוקרטיה, הוצאת עם עובד.
- רענן ריין (עורך), הפשיזם לא יעבור: מלחמת האזרחים בספרד, הוצאת זמורה ביתן ואוניבריסטת תל אביב.
- רות לוין, הישרים היו איתה: ספרד 1939-1936, הוצאת אפקים 1987.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| ערך מומלץ |
