ראול ולנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ראול ולנברג (שבדית: Raoul Wallenberg, להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה) ) (נולד ב-4 באוגוסט 1912, תאריך מותו אינו ידוע), איש עסקים שפעל כדיפלומט שבדי בהונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ותוך שימוש במעמדו הדיפלומטי הביא להצלתם ממוות של עשרות אלפי יהודים הונגרים. בין היתר הנפיק וחילק אלפי דרכוני חסות שבדיים ליהודי בודפשט, הקים רשת של בתי מחסה בחסות הכתר השבדי כמקלט בטוח ליהודים, הפעיל לחצים שונים על בכירים נאצים והונגרים לעצירת משלוחי יהודים לאושוויץ, ואף התעמת עם אנשי אס אס ובלם בגופו גירוש של יהודים.

ראול ולנברג בתמונת דרכון, יוני 1944

בסוף המלחמה, לאחר פעילותו הנמרצת להצלת יהדות הונגריה, נפל ולנברג בשבי הסובייטי ומאז אופפת תעלומה את גורלו. סיפורו ומורשתו של ולנברג מצוינים ברחבי העולם, והוא מן האישים הבולטים והמוכרים ביותר שהוכתרו בתואר חסיד אומות העולם.

[עריכה] ראשית דרכו

ראול ולנברג בילדותו

ראול ולנברג נולד ב-4 באוגוסט 1912 בעיר קפסטה שבשבדיה למשפחה שבדית מיוחסת של דיפלומטים, בנקאים ואנשי עסקים. משפחת וולנברג שלטה לאורך המאה ה-20 בחלק ניכר מהתעשייה השבדית ומחזיקה כיום בחברות אריקסון, סקניה, סאאב, אלקטרולוקס, אסטרה-זנקה ועוד.

אמו, מריה "מאי" סופיה וישינג, הייתה בעלת שורשים יהודיים חלקיים (אב-סבה היה יהודי), ואביו, ראול אוסקר ולנברג, היה קצין בחיל הים השבדי. אביו מת שלושה חודשים לפני לידת ראול (ב-4 במאי), ולכן את דמות האב בחייו מילא סבו מצד אביו, גוסטב ולנברג, שהיה דיפלומט, הומניסט ואיש העולם הגדול, וביקש לחנך את נכדו ברוח זו. כ-6 שנים לאחר מות ראול ולנברג האב, נישאה האם לפרדריק פון דרדל, ולהם נולדה נינה פון דרדל, אחותו למחצה של ראול.

לאחר שירות חובה בצבא שבדיה, נסע ולנברג בשנת 1931 לארצות הברית לצורך לימודי אדריכלות באוניברסיטת מישיגן, שם למד גם רוסית. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות, ושב לשבדיה בסיום לימודיו, בשנת 1935. סבו ארגן לו עבודה בחברה לשיווק חומרי בניין, אשר ישבה בקייפטאון שבדרום אפריקה. לאחר שישה חודשים הועבר ביוזמת סבו לארץ ישראל, שם עבד בסניף של בנק הולנדי בחיפה, בפינת רחוב הבנקים ושדרות המגינים. ולנברג התגורר אז ברחוב ארלוזרוב מס' 17 בשכונת הדר וכיום מצוי על הבניין שלט המציין את עובדה היסטורית זו. בתקופה זו הכיר, לראשונה, פליטים יהודים מגרמניה הנאצית ועמד על מצבם הקשה של היהודים בגרמניה הנאצית.

שלט בפינת רח' הבנקים בחיפה המציין את מקום עבודתו של ראול ולנברג

ב-1936 חזר ולנברג מחיפה לשבדיה, ובעזרת קשרים משפחתיים התקבל לעבודה ב"חברה האירופאית לסחר", שהייתה בבעלות קולומן לאואר, יהודי שבדי אמיד ממוצא הונגרי. החברה עסקה בייבוא ובייצוא של מוצרי מזון בין שבדיה למדינות אירופה השונות. בתפקידו נשלח מדי פעם לנסיעות עסקיות במדינות אירופה שתחת שליטה נאצית, אליהן היה מנוע מעבידו היהודי מלהיכנס, ובין היתר נחשף ליחס המשפיל של הנאצים כלפי היהודים. מתוקף תפקידו למד היטב את רזי מנגנון הביורוקרטיה הנאצית, ורכש ניסיון במשא ומתן איתם. ולנברג התגלה כאיש עסקים ברוך כישרונות, ובתוך שנים אחדות הפך שותף בחברה.

בזמן מלחמת העולם השנייה הייתה שבדיה מדינה ניטרלית, מוקפת במדינות שהיו תחת כיבוש גרמני. לאחר האנשלוס וכישלון ועידת אוויאן הגבילה שבדיה כניסת יהודים לתחומה, ובמיוחד יהודים שדרכונם הוחתם באות J. בין השנים 1942-‏1943 חל מפנה ביחסה של שבדיה לפליטים יהודים: עד אז קיבלה פליטים יהודים מנורבגיה השכנה, אך לאחר מכן קלטה כל יהודי שיכול היה לקשור עצמו לאזרחי המדינה בקשר משפחה או אחר. וכך, ככל שנודע יותר על השמדת יהודי אירופה, כך נפתחו יותר השערים. ולנברג המשיך לפעול בתקופה זו כאיש עסקים, שנע בחופשיות בין מדינות אירופה השונות. נסיעותיו כללו גם ביקורים אחדים בהונגריה.

השלט שעל קיר ביתו של ולנברג ברחוב ארלוזורוב בחיפה

[עריכה] פעילותו בהונגריה

[עריכה] רקע

בשנותיה הראשונות של המלחמה הייתה הונגריה בעלת ברית של הגרמנים. מצב יהודי הונגריה, אף שסבלו מאנטישמיות קשה, היה עדיין טוב יותר ממצב היהודים במדינות שהיו תחת שלטון גרמני ישיר. עם התעוררות הנהגת יהדות הונגריה למתרחש ברחבי אירופה, הוקמה "ועדת העזרה וההצלה" שנועדה להוציא יהודים מהונגריה ולהציל נפשות ככל שניתן. עם התקדמות המלחמה התערערה הברית בין הונגריה לבין גרמניה הנאצית, וב-19 במרץ 1944 החל כיבוש הונגריה על ידי הנאצים. התפתחות זו העמידה את 700,000 יהודי הונגריה בסכנה מוחשית ומיידית, שכן בתוך שבועות אחדים החל ריכוזם של היהודים ושילוחם לעבר אושוויץ. במקביל, החלו להיוודע בעולם פרטים על גורלם של יהודי אירופה וממדי ההשמדה.

הנציגות הדיפלומטית של שבדיה הניטרלית בבודפשט עסקה נמרצות בהנפקת תעודות מעבר לצרכי הגירה לשבדיה, שלמשך תקופת מה העניקו למחזיקים בהן חסינות מסוימת מן ההתנכלויות והשילוחים. על פעילות זו ניצח הדיפלומט הצעיר פר אנגר, שהוכר לימים כחסיד אומות העולם. אולם יכולתו של אנגר הייתה מוגבלת, ומאות אחדות של אשרות שהנפיק היו טיפה בים אל מול המוני היהודים ששולחו או שיועדו להישלח להשמדה. הנציגות פנתה בדרישה דחופה למשרד החוץ השבדי להגדלת מצבת כוח האדם בנציגות לטיפול בהנפקת התעודות ליהודים. הקריאה נפלה על אוזניים קשובות בסטוקהולם, וממשלת שבדיה אף פנתה בדרישה לממשלת הונגריה לעשות ככל יכולתה לבלימת משלוחי היהודים, דרישה שהצליחה לעצור לתקופת מה את הגירושים.

ב-1944 הקימה ארצות הברית את "מועצת פליטי המלחמה" (WRB), גוף שנועד לסייע בהצלת יהודים מהרדיפה הנאצית. משעמד ה-WRB על המאמצים שנעשים מצד ממשלת שבדיה למען יהודי הונגריה, כינס נציג הארגון בסטוקהולם ועדה של אישים יהודים שבדים בולטים כדי לדון איתם בפעולות ולבחור נציג שבדי מתאים לעמוד בראש משלחת דיפלומטית, שתפעל נמרצות להצלת יהודי הונגריה. בין חברי הוועדה היה קולומן לאואר, שהציע את שותפו לעסקים, ראול ולנברג, כמועמד אידאלי לתפקיד. לאואר ציין את המרץ של ולנברג, את כישוריו הדיפלומטיים במשא ומתן, את אומץ לבו ואת כשרון האלתור שלו. כן נלקחו בחשבון היכרותו האישית עם הונגריה, עם בודפשט ועם הבירוקרטיה הנאצית, וחרף הסתייגויות אחדות מגילו הצעיר הוא נבחר לתפקיד.

[עריכה] שליחות ההצלה

ולנברג העמיד בפני ממשלת שבדיה שורה של דרישות מרחיקות לכת לאמצעים שיאפשרו לו לבצע ביעילות את המשימה שהוטלה עליו: הוא דרש שיינתן לו תואר דיפלומטי של מזכיר ראשון בנציגות; שיותר לו להשתמש בכל אמצעי, דיפלומטי ואחר, כולל תשלומי שוחד; שיועמד לרשותו תקציב גדול, במימון ארגונים יהודיים אמריקאים; רשות להשתמש במתקנים הדיפלומטיים השבדיים בבודפשט כדי להסתיר יהודים, ועוד סמכויות נרחבות באופן חסר תקדים. דרישותיו היו כה חריגות, עד כי ראש ממשלת שבדיה פנה לקבל את אישורו של המלך לפני שנעתר להן.

ולנברג הגיע לבודפשט ב-9 ביולי 1944, כשמינויו הרשמי היה מזכיר ראשון בצירות השבדית, והוא מצויד, על-פי דרישתו, בסמכויות פעולה נרחבות ותקציב ניכר שנועד להצלת יהודים. בשלב זה כבר שולחו כ-400,000 מבין יהודי הונגריה להשמדה, במבצע רחב היקף שאורגן על ידי אדולף אייכמן. ולנברג ריכז את מאמציו בניסיונות להצלת רבים ככל הניתן מבין 200,000 היהודים שנותרו בבודפשט. לצורך כך הנפיק דרכונים שבדיים מיוחדים, המעידים שהאוחז בהם הוא בן חסותה של שבדיה הממתין ל"חזרה למולדת". דרכונים אלה היו למעשה שכלול והרחבה של השיטה שבה נקטה הנציגות השבדית עוד טרם הגעתו של ולנברג. למסמכים שהנפיק לא היה תוקף חוקי אמיתי, אך ולנברג שהכיר היטב את צורת החשיבה הנאצית ואת נפתולי הבירוקרטיה שלה, הקפיד להדפיס את דרכוניו כך שתהיה להם חזות מרשימה, עתירת סמלים, חותמות וחתימות, והם נראו כמשקפים סמכות בינלאומית גבוהה ורבת השפעה.

מלכתחילה קיבל ולנברג אישור משלטונות הונגריה להנפקת 1,500 דרכוני חסות כאלה, שהאוחזים בהם יהיו מוגנים מגירוש. הוא הצליח לשאת ולתת על 1,000 נוספים, ובהמשך להגדיל את המכסה הרשמית ל-4,500. בפועל, הנפיק למעלה מפי שלושה ממכסה זו, והעסיק צוות שמנה כמה מאות יהודים הונגרים לטיפול בהנפקת הדרכונים והפצתם, גם למי שלא היה לו כל קשר לשבדיה. היהודים שהעסיק זכו לפטור מן החובה המשפילה לשאת את הטלאי הצהוב.

באוגוסט 1944 נראה היה כי שליחותו של ולנברג בבודפשט הגיעה אל סיומה. הלחץ הבינלאומי עשה את שלו, נעשה ברור יותר ויותר כי הגרמנים ניגפים במלחמה, ושליט הונגריה מיקלוש הורטי החל לחשוב על היום שאחרי המלחמה. משלוחי היהודים לאושוויץ נעצרו, והכול ייחלו להגעת הצבא האדום לשערי בודפשט. כאשר עמד הורטי על סף ההודעה כי הונגריה פורשת מן המלחמה לצד גרמניה ותומכת בצדן של בעלות הברית, הדיחו אותו הנאצים ב-15 באוקטובר 1944, ומינו את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב החץ לראש הממשלה, ולמעשה לשליט הבלעדי במדינה.

[עריכה] תקופת ממשלת צלב החץ

עם עלייתו של סלשי לשלטון תמה הגנת השלטונות ליהודי בודפשט, וכנופיות צלב החץ השתוללו ברחובות בודפשט. אלפי יהודים נרצחו ברחובות וגופותיהם הושלכו אל נהר הדנובה שהאדים מדם. עשרות אלפים נשלחו למסעות מוות ולעבודת כפייה. כמאה אלף מן היהודים שנותרו בבודפשט רוכזו בגטו בודפשט בחודש דצמבר 1944 בתנאים קשים. אף שאת עיקרה של שואת יהודי הונגריה ביצעו הגרמנים ועושי דברם בהונגריה בתקופה שקדמה לשלטונו, אחראי סלשי לרציחתם במקום הימצאם, באכזריות שלא פחתה מאכזריות הנאצים, של אלפי יהודים.

בתקופה זו החלו הרוסים במצור על בודפשט, ועמדו בפני כיבושה, וכיבוש הארץ כולה. השלטונות הנאצים, בהנחיית אדולף אייכמן, עשו מאמצים ניכרים לזירוז קצב משלוח שארית יהדות הונגריה להשמדה בזמן הקצר שנותר. פעולותיהם ההרואיות של ראול ולנברג ודיפלומטים נוספים ממדינות ניטרליות האטו במקצת את קצב הרציחות והמשלוחים. במשך תקופה של שלושה חודשים הנפיק ולנברג אלפי דרכונים, התחקה אחר שיירות של אסירים, והתעמת עם השומרים הגרמנים וההונגרים ואף עם אנשי ממשל (ביניהם גם אדולף אייכמן). בטענה כי מחזיקי הדרכונים שהנפיק היו תחת חסות הכתר השבדי, הבטיח את שחרורם. הוא אף דאג להחביא כחמישה-עשר אלף יהודים בשלושים ואחד "בתי מחסה" ברובע פשט שבעיר, שעליהם התנוסס הדגל השבדי ושאותם הגדיר כטריטוריה שבדית. חלקם פעלו תחת שמות כמו "הספרייה השבדית" או "מכון המחקר השבדי". דיפלומטים ממדינות ניטרליות נוספות הלכו בעקבות ולנברג, הנפיקו דרכוני חסות והקימו בתי מחסה, וביניהם בלט הנציג השווייצרי, קרל לוץ.

ולנברג לא היסס לפעול בקרב הגרמנים וההונגרים בדרכים של שכנוע, שוחד ואף איומים. השיטות שנקט בהן, אף שהיו רחוקות מנורמות דיפלומטיות מקובלות והדהימו את מקורביו, הביאו במקרים רבים לתוצאות המיוחלות באפקטיביות רבה. הוא קיים מגעים עם בכירים גרמנים והונגרים כדי לסכל את תוכניותיהם או להבהיר את עמדתו. ביניהם נמנו אוגוסט שמידטובר, המפקד הצבאי הגרמני של הונגריה, שעליו איים ולנברג כי ידאג אישית לכך שיישפט כפושע מלחמה אם לא יסכל את תוכניתו של אייכמן לחיסול שארית גטו בודפשט; אדולף אייכמן עצמו, שאיתו קיים שיחה נוקבת על האידיאולוגיה הנאצית חסרת התוחלת, והברונית אליזבת, אשת שר החוץ ההונגרי, שבה השתמש להשפיע על בעלה שישנה את רוע הגזירה של הסרת הגנת השלטונות לבעלי דרכוני החסות.

עדויות מספרות על ראול ולנברג שנהג להגיע לתחנת הרכבת שם רוכזו היהודים לקראת המשלוח לאושוויץ, תוך שהוא קורא מתוך פנקסו השחור, בסמכותיות רבה, רשימה של שמות של אוחזים לכאורה בדרכוני חסות ודורש להסירם מן הרכבת ולשחררם. הוא לא היסס לטפס על גג הרכבת ולהמשיך לחלק מכל הבא ליד דרכונים, תוך עימות מילולי ופיזי עם השומרים הגרמנים וההונגרים. כשאזל מלאי הדרכונים חילק כל מסמך אחר, כתוב בשבדית ובעל חזות רשמית, עליו הניח ידו, תוך ניצול העובדה שהשוטרים ההונגרים ואנשי האס אס הגרמנים לא הבינו שבדית אך התרשמו ממסמכים רשמיים נושאי חותמות ובולים. ולנברג אפשר לרבים להציג כל פיסת נייר שהיא שמצאו בכיסם, כהוכחה לכאורה לזכאותם לחסות שבדית, תוך שהוא מערים על השומרים. גם כאשר עבר אייכמן, עקב מחסור זמני ברכבות, לגירוש יהודים מבודפשט לאושוויץ בצעדת מוות רגלית, נהג ולנברג להגיע אל שיירות היהודים התשושים הצועדים, לחלק ניירות ביניהם, ולשלוף מתוכם מאות אנשים שהועמסו על משאיות הצלב האדום שגייס, חזרה אל החופש.

עד תום השלטון הנאצי במדינה, הציל ולנברג לפחות 20,000 נפשות מיהודי הונגריה באופן ישיר - באמצעות חלוקת דרכוני חסות, שיכון בבתי המחסה השבדיים והשבת אנשים מרכבות המשלוחים וצעדות המוות. בנוסף, ניצלו רבבות רבות מתושבי גטו בודפשט הודות להצלחתו של ולנברג לסכל את הוראתו של אייכמן לחיסול הגטו טרם נפילת בודפשט בידי הצבא האדום, כך שיש המעריכים את מספר הנפשות שניצלו בזכות פועלו של ולנברג בכ-100,000.

[עריכה] גורלו של ולנברג

[עריכה] המעצר וההיעלמות

ולנברג על בול אמריקאי

ב-17 בינואר 1945 סיים הצבא האדום הסובייטי את השתלטותו על בודפשט ושיחרר אותה משלטון הנאצים. עבור שארית הפליטה של יהדות הונגריה ששרדה את המלחמה הגיעו הזוועות לקיצן. כלפי דיפלומטים זרים, לעומת זאת, הייתה המדיניות הסובייטית חשדנית ביותר. ראול ולנברג נעצר על-ידם, ומאז נעלמו עקבותיו. במקביל נעצרו גם דיפלומטים נוספים ממדינות ניטרליות.

ולנברג נלכד יחד עם נהגו וילמוס לנגפלדר, כאשר ביקש ליצור קשר עם הפיקוד הרוסי והממשלה ההונגרית החדשה. הוא נלקח למפקדה הסובייטית בדברצן, ונמסר לידי הנ.ק.ו.ד. שהעביר אותו לכלא לוביאנקה במוסקבה. משם הועבר לכלא לפורטובו, גם כן במוסקבה, ומניחים כי בהמשך נשלח למחנה עבודה בסיביר. ניסיונות שעשתה מאי פון דרדל, אמו של ולנברג, לברר באמצעות קשריה הדיפלומטיים עם הסובייטים פרטים על גורלו ומקום הימצאו העלו חרס. כל שנמסר לה הוא שבנה נמצא במעצר הגנתי למען בטחונו, ושמוטב לשמור על פרופיל נמוך בעניינו. באיחור-מה נכנסה ממשלת שבדיה לתמונה, בניסיונות נוספים לקבל מידע מן הסובייטים. לבסוף, תחת לחץ שבדי ובינלאומי שיחררו הסובייטים ב-1957 מסמך שמעיד לכאורה כי ולנברג מת ב-16 ביולי 1947 בתאו שבכלא לוביאנקה, אולם מאז נשמעו עדויות אחדות הסותרות טענה זו. אסירים סובייטיים ששוחררו ממחנות ומתקני מעצר שונים ברחבי ברית המועצות והגיעו למערב, דיווחו כי ראו את ולנברג או שמעו אודותיו במקומות כליאתם על פני שנות ה-50, ואף מאוחר יותר. הממשלה הסובייטית, מצידה, המשיכה לדבוק בגרסתה כי מת ב-1947, וזוהי עד היום הגרסה הרשמית של ממשלת רוסיה.

[עריכה] ההשערות

לא ידועה הסיבה בגינה ביקש ולנברג להגיע אל המפקדה הרוסית, ואף לא סיבת מעצרו בידם; ככל הנראה, ביקש לדון עימם בתוכניתו לשיקום כלכלי של שארית הפליטה של יהדות הונגריה, נושא שזכה לבוז בעיני הסובייטים שהתקשו להאמין כי פעולתו של ולנברג נובעת ממניעים הומניטריים. ההנחה הרווחת היא כי הנ.ק.ו.ד. חשד שוולנברג היה מרגל בשרות האמריקנים, משום שפעל בשליחות ה-WRB, גוף שנחשב כקשור עם שרות הביון האמריקני, ה-OSS (המשרד לשירותים אסטרטגיים שהפך אחרי המלחמה ל-CIA). הועלתה גם הסברה כי קשרי שליחותו עם ארגון הג'וינט היהודי, שבעיני הסובייטים נחשד כגוף ציוני אנטי-סובייטי, החשידה אותו בעיניהם. סברה נוספת שנבדקה היא כי לסובייטים היה עניין בראול ולנברג על רקע היותו בן למשפחת הבנקאים והדיפלומטים ולנברג רבת ההשפעה, ואולי סברו כי יהיה בידו מידע על הון יהודי שהוברח אל מחוץ לאזור שבשליטה סובייטית, או לחלופין יכולת לתווך באמצעות קשריו המשפחתיים השקעות הון מערביות ויהודיות בברית המועצות [1]. לא נמצאו די ראיות לאשש אף אחת מסברות אלה, או אחרות שהועלו, והאינטרס הסובייטי במעצרו עודו בגדר חידה.

כל הניסיונות שעשו ממשלת שבדיה, משפחת ולנברג, דיפלומטים שונים וארגונים בינלאומיים לקבל מידע על גורלו של ולנברג העלו חרס, והנושא נותר בגדר תעלומה עד היום. ב-1989 החזירו הסובייטים כמה מחפציו האישים למשפחתו, ביניהם דרכונו, כספו ובגדיו, בלוויית הסבר כי הם נמצאו במסגרת ארגון מחדש של מחסניהם וארכיוניהם.

[עריכה] החקירה השבדית-רוסית

בשנת 1991, בסמוך לתהליכי נפילת המשטר הקומוניסטי והתפרקות ברית המועצות, הקימה ממשלת שבדיה בשיתוף עם ממשלת רוסיה קבוצת עבודה משותפת שבדית-רוסית לחקר גורלו של ולנברג. קבוצת העבודה חקרה ובדקה במשך עשור כל בדל מידע ואספה עשרות אלפי דפי מסמכים מארכיוני הקג"ב וזרועות הממשל הסובייטי, ונעזרה גם בארכיונים שבדיים, הונגריים, בריטיים, אמריקניים, ישראליים ואחרים. כמו כן רואיינו ונגבו עדויות מעשרות אנשים שבאו במגע כלשהו עם ולנברג בימיו האחרונים בבודפשט ובשנות מעצרו. כבר בתחילת העבודה נתגלעו חילוקי דעות והבדלי גישות בין החוקרים השבדיים לבין עמיתיהם הרוסיים, עד כי בסיום העבודה, ב-12 בינואר 2001, הוגשו שני דו"חות סיכום שונים, האחד מטעם החוקרים השבדים והאחר מטעם החוקרים הרוסים.

מסקנות החוקרים השבדים והרוסים זהות בכל הנוגע לגורלו של ולנברג עד לשנת 1947. בין שני הצוותים נמצאה תמימות דעים באשר לעובדה כי מעצרו של ולנברג בידי הסובייטים ב-1945 היה מעשה נפשע, אף כי לא ברורות לחלוטין סיבותיו ונסיבותיו. על פי מסקנות הצד השבדי, קורותיו של ולנברג לאחר 1947 הן בבחינת נעלם, ולא ניתן להגיע למסקנות חד-משמעיות באשר לגורלו בשל העדרם של מסמכים רבים, ככל הנראה תוצאת מאמצים להעלמה מכוונת. הצוות הרוסי, לעומת זאת, גורס כי ניתן לתארך את מותו של ולנברג לשנת 1947, שבה הוא מצא את מותו בדרך אלימה במתקן מעצר סובייטי כלשהו. אין אמנם, גם על פי הרוסים, ראיות חותכות להתרחשות זו, אך לשיטתם די בראיות החלקיות והנסיבתיות על מותו כדי לקבוע שאין כל טעם בהמשך מחקר וחיפוש אחר גורלו משלב זה ואילך.

[עריכה] מורשת

פסל לזכר ראול ולנברג בלונדון

האנדרטה לזכר ולנברג בחצר המוזיאון היהודי בבודפשט

מדינות וארגונים רבים ברחבי העולם מכירים בוולנברג כגיבור ובדרכו כמורשת, הראויים להנצחה.

ב-1966 הוכר ראול ולנברג בידי יד ושם כחסיד אומות העולם, וניטע עץ על שמו ביד ושם.
הוקם פארק בבודפשט לזכרו ולזכר אחרים שהצילו יהודים הונגרים במהלך מלחמת העולם השנייה.
הוא הוכרז כאזרח כבוד בארצות הברית, בקנדה, בישראל ובהונגריה.
בשנת 1984 נוסד המכון על שם ראול ולנברג באוניברסיטה השבדית, אשר חוקר, מחנך ומלמד בכל נושא הנוגע בזכויות האדם.
קרן ראול ולנברג באוניברסיטת מישיגן מעניקה את פרס ולנברג היוקרתי לפעילות יוצאת מן הכלל בכל תחום הומניטרי. גם הקולג' לאדריכלות ולתכנון עירוני מעניק את מלגת ולנברג.
אנדרטת זיכרון לוולנברג הוקמה בסטוקהולם. המלך קרל גוסטב ה-16 הסיר את הלוט מעליה ואמר ש"ולנברג הוא דוגמה נהדרת לאלה שרוצים לחיות כבני אדם באחווה" בטקס מפואר שבו השתתף גם מזכ"ל האו"ם קופי אנאן, שאמר "ולנברג הוא השראה לכולנו לפעול כשאנו יכולים לאזור את האומץ לסייע לאלה שסובלים וזקוקים לעזרה"
נוסד בית ספר תיכון אלטרנטיבי על שמו של ולנברג בסן פרנסיסקו שבקליפורניה. בברוקלין שבניו יורק הוקם בית ספר יסודי שמציין את מורשתו של ולנברג מדי שנה בדצמבר.
רחובות רבים נקראו על שם ראול ולנברג, ביניהם בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בטרנטון ניו ג'רזי, ובפארק בטורונטו שבקנדה.
המוזיאון הלאומי האמריקני לזיכרון השואה נמצא ברחוב ראול ולנברג שבוושינגטון הבירה.
הזמר האירי העממי אנדי אייריווין ביצע שיר על שם ראול ולנברג שמציין את חייו.