המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ערך זה עוסק במערך השני - ברית של מפלגת העבודה ומפ"ם בשנים 1969 - 1984. לערך העוסק בבברית בין מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון בשנים 1965 - 1968, ראו המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל.

המערך של מפלגת העבודה ומפ"ם

איפיון:	רשימה משותפת למפלגת העבודה ולמפ"ם, מרכז-שמאל המפה הפוליטית.
כנסות:	שביעית (1969) - אחת עשרה (1984)
מנהיגים:	גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס
שיא כוחה:	57 מנדטים בכנסת השביעית (1969)
נוצרה מתוך:	מפלגת העבודה ומפ"ם
התמזגה לתוך:	התפרקה לרכיביה

המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת (המערך השני) היה רשימה משותפת וסיעה משותפת בכנסת של שתי מפלגות: מפלגת העבודה ומפ"ם, אליו הצטרפה בסוף דרכו המפלגה הליברלית העצמאית.

המערך השני הוקם בתחילת 1969, לקראת הבחירות לכנסת השביעית, כשנה לאחר יסוד מפלגת העבודה. הסיעות שהקימו את המערך השני בסוף הכנסת השישית מנו 54 חברי כנסת של העבודה (45 חברי המערך הראשון ועוד 9 חברי רפ"י ללא בן גוריון שנשאר מחוץ למפלגת העבודה כסיעת יחיד) ושמונה חברי כנסת של מפ"ם. בבחירות לכנסת השביעית שהתקיימו בסוף השנה זכה המערך השני ב-56 מנדטים.

שתי המפלגות שמרו על עצמאות מפלגתית מוחלטת לרבות מוסדות נפרדים, רשימות מוניציפליות נפרדות, סיעות שונות בהסתדרות, עיתונים יומיים נפרדים, מערכות פיננסיות נפרדות וכו'. הגוש הפרלמנטרי התבטא בכך ששתי המפלגות התמודדות לכנסת באותה רשימה מאוחדת (וכן בבחירות להסתדרות), בה שוריינו מקומות לנציגי שתי המפלגות כפי שסוכם בין מנהיגיהן ופעולה כסיעה אחת בכנסת בכל הנוגע להצבעות, חקיקה, יוזמות פרלמנטריות, משאים ומתנים קואליציונים, הצבעות בוועדות השונות ושאילתיות לממשלה.

סיעות פועלים בכנסת
יוצאות אחדות העבודה ומפא"י

מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י)

מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם)

אחדות העבודה - פועלי ציון

רשימת פועלי ישראל (רפ"י)

המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל
(המערך הראשון)

מפלגת העבודה

המערך של מפלגת העבודה הישראלית
ומפלגת הפועלים המאוחדת (המערך השני)

ישראל אחת

עם אחד

יחסי הכוחות בתוך המערך היו ברורים, מפלגת העבודה שהייתה מטבע הדברים גדולה יותר ובעלת תמיכה ציבורית רחבה הייתה השותף הבכיר ומפ"ם שירדה מהישגה ההיסטורי של 19 מנדטים בבחירות לכנסת הראשונה ופחדה להפוך למפלגה שולית, מה שקרה בסופו של דבר, הצטרפה על תקן השותף הזוטר. הריצה המשותפת לכנסת שירתה את מטרות שני הצדדים - יו"ר מפלגת העבודה היה מועמד של גוש פרלמנטרי רחב לראשות הממשלה ולא של מפלגתו בלבד, ומפ"ם כאמור נהנתה ממקומות בכנסת שקיבלה כתוצאה משיריונים שנעשו במסגרת ההסכם עם מפלגת העבודה.

בתוך מפ"ם היו רבים, בעיקר בקרב הצעירים, שהתנגדו להליכה המשותפת עם מפלגת העבודה שנכפתה על התנועה בגלל לחץ רב מהנהגת המפלגה. מפ"ם, שהייתה שמאלית מהעבודה, התנגדה להתנחלויות, תמכה בהתערבות גדולה יותר של הממשלה במשק ובכלכלה, דגלה בשיתוף ערביי ישראל בחיי הממשל והתנגדה למלחמת לבנון - דברים שסתרו את דרכה של מפלגה העבודה. מתוך לחצים כבדים שהופעלו מההנהגה בטיעון שמפ"ם לא תגיע להישגים של ממש מבחינה אלקטורלית בתור רשימה עצמאית, נשארה המפלגה חלק מהמערך.

בעקבות היחלשותה הפוליטית, האלקטורלית וגירעונות כספיים הצטרפה המפלגה הליברלית העצמאית לישראל (ל"ע) למערך לקראת הבחירות לכנסת האחת עשרה.

בנוסף ללחץ הפנימי שהצטבר בתוך שורות מפ"ם, ולאחר שהתיקו בבחירות לכנסת האחת עשרה הביא להקמת ממשלת אחדות לאומית פרשה מפ"ם באופן סופי מן המערך, ובבחירות שלאחר מכן התמודדה לבד לכנסת. מפ"ם זכתה בשלושה מנדטים בלבד, מה שאימת את חששות מנהיגי המפלגה, וגרם בהמשך הקדנציה לאיחוד בין מפ"ם, רצ ושינוי והקמת מרצ כגוש פרלמנטרי ולאחר מכן כמפלגה.