לודוויג ויטגנשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לפשט ערך זה זהו ערך טוב, אך הוא מנוסח באופן טכני מידי, וקשה להבנה לקהל הרחב. יש להוסיף לערך זה מבוא אינטואיטיבי שיסביר את הרעיונות והמושגים בערך בצורה פשוטה יותר, רצוי בליווי דוגמאות. אם אתם סבורים כי הערך אינו ברור דיו או שיש נקודה שאינכם מבינים בו, ציינו זאת בדף השיחה שלו. יש לציין כי ערכים מדעיים רבים מצריכים רקע מוקדם.

לודוויג ויטגנשטיין
תאריך לידה	26 באפריל 1889
תאריך פטירה	29 באפריל 1951
זרם	פילוסופיה אנליטית
תחומי עניין מרכזיים	תורת ההכרה, לוגיקה, מטאפיזיקה, פילוסופיה של הלשון, פילוסופיה של המתמטיקה
הושפע על-ידי	עמנואל קאנט, סרן קירקגור, ארתור שופנהאואר, ברטראנד ראסל
השפיע על	ברטרנד ראסל, ג.א.מ. אנסקומב

לודוויג ויטגנשטיין (26 באפריל 1889 - 29 באפריל 1951), פילוסוף אוסטרי. על־פי הדעה המקובלת, הגותו העיקרית היא בנושאי פילוסופיה של הלשון, פילוסופיה של המתמטיקה, פילוסופיה של הפסיכולוגיה ופילוסופיה של המדע. היה תלמידו של גוטלוב פרגה, ובקיימברידג' למד אצל ברטראנד ראסל.

תוכן עניינים 1 תולדות חייו 2 טרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס 3 חקירות פילוסופיות 4 ויטגינשטיין וארכיטקטורה 5 לקריאה נוספת 6 ראו גם

[עריכה] תולדות חייו

לודוויג יוזף יוהן ויטגנשטיין נולד בוינה ב-26 באפריל 1889. הורי אביו המירו דתם מיהדות לנצרות פרוטסטנטית, והגיעו לוינה מחבל סקסוניה שבגרמניה. אביו היה איש עסקים מצליח בעסקי הברזל והפלדה. אמו של לודוויג, ליאופולדין, הייתה קתולית, אך גם אביה היה ממוצא יהודי. אחיו הבוגר היה הפסנתרן פאול ויטגנשטיין. לודוויג הוטבל בכנסייה קתולית ולאחר מותו נקבר כקתולי, אך בחייו הבוגרים לא עסק בפעילות דתית.

ספרו הראשון והיחיד שפורסם בימי חייו, "טרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס" (מאמר לוגי פילוסופי) יצא לאור בשנת 1921 ועורר סערה גדולה.

כתיבת הטרקטטוס הושלמה כשהיה ויטגנשטיין בשבי האיטלקי בסוף מלחמת העולם הראשונה. הוא הוכר לצורך הענקת תואר דוקטור לפילוסופיה לוויטגנשטיין שנים לאחר פרסומו, אך עוד בזמן פרסומו הוא הוכר כעבודה מבריקה, ויצר הדים רבים. ויטגנשטיין הוזמן להרצות ולהופיע בפני מקומות רבים ושונים ובהם בפני החוג הווינאי.

כמעט מייד לאחר פרסום הטרקטטוס, הגיע ויטגנשטיין לכדי הבנה שהוא חייב ליישם את תורתו - שלא באמת ניתן לדבר על פילוסופיה, ולמרות הערצה רחבה אליו (מחוגים מסוימים באירופה), פרש מהעולם האקדמי והפך למורה בתיכון כפרי שכוח אל.

לאחר שפרש מהוראה, בעקבות הכאת אחת מתלמידותיו, מצא את דרכו בחזרה לעולם האקדמי. הוא חזר לקיימברידג', ועבד עם פרנק רמזי (רשמית, מאחר שלא השלים מעולם את חובות הלימוד שלו, היה ויטגנשטיין תלמידו של רמזי).

שנים אלו היו חשובות מאוד להמשך הגותו. שוב ושוב תהה ויטגנשטיין על תורתו ודרכו בטרקטטוס, ואמונתו בו התערערה. בשנים אלה שינה תכופות את דעתו, עד שלבסוף החל לכתוב את מה שברבות הימים יתפתח לספר "חקירות פילוסופיות".

ספר זה לא יצא לאור בימי חייו. למעשה לא פרסם ויטגנשטיין חיבור פילוסופי בימי חייו פרט לטרקטטוס (הוא פירסם מילון גרמני לשירותם של מורים בבתי ספר יסודיים בזמן שהיה מורה). הוא ישב ועיבד שוב ושוב את הספר, ולמרות שכמעט והוציאו לאור, תמיד החזירו מהדפוס על מנת לשפר אותו עוד ועוד.

ויטגשנטיין שימש כפרופסור לפילוסופיה בקיימברידג' ולימד שם במשך כעשור. הוא כתב כמעט עד יומו האחרון.

לאחר מותו של ויטגנשטיין נאספו ונערכו דפי הספר מעזבונו ופורסמו כספר בשנת 1953. ספרים נוספים נערכו מתוך עזבונו, אשר מכילים גם סיכומים לשיעורים שהעביר לתלמידים וכדומה.

[עריכה] טרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס

ספרו הראשון של ויטגנשטיין, והיחידי שפורסם בימי חייו, "טרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס" (מאמר לוגי פילוסופי) יצא לאור בשנת 1921 ועורר סערה גדולה. הטרקטטוס עוסק כמעט בכל תחומי הפילוסופיה, אך אחת מהשפעותיו העיקריות הייתה על הפילוסופיה של המדע. הספר עיצב את התפיסה הפוזיטביסטית לוגית ונחשב כבר בזמנו לשיאה. תפיסה זו מנסה להציע תאוריה פילוסופית שבאמצעותה ניתן לאתר עובדות אטומיות שעל בסיסן בונים את כל העולם הנחשב והנתפס - הן מבחינה מדעית והן מבחינת התפישה, המחשבה, האפשרית של האדם.

אין מדובר בעובדות פיזיקליות, אלא ב-"עובדות" לוגיות. הפילוסופיה אינה עוסקת במה שישנו, בקונטינגנטי, אלא במה שאפשרי לוגית, קרי, בהכרחי. היות ופילוסופיה היא דבר אשר אינו נבנה על עובדות טבע, אזי, במובן זה, לא ניתן לדבר על תיזה פילוסופית כעל דבר שניתן להוכחה מדעית.

מבנהו של הטרקטט ואופן כתיבתו אינם ניתנים להפרדה מתוכנו - ממה שעל הקורא להבין. הטרקטטוס בנוי במבנה של יהלום - מבנה של תאוריה אידאלית - והוא עשוי שבעה משפטי יסוד, שלהם משפטים משניים.

ויטגנשטיין עצמו הרחיק עצמו מן הפוזיטיביסטים, וחשב שמרביתם, איתם היה בקשרים קרובים, לא הבינו את הפילוסופיה שלו. יש פרשנים הסבורים שויטגנשטיין לא ניסה להציע תאוריה כלשהי בטרקטט, אלא להביא את היומרה הפילוסופית התיאורתית של הפוזיטיביזם לכדי אבסורד. זאת, על ידי ניסוח תורה מושלמת, והמחשה כיצד היא קורסת משהיא מושלמת: משפטי התאוריה הינם חסרי מובן, וזאת על פי הקריטריונים הקשיחים שמנסחת התאוריה עצמה.

היום יש פרשנים הסבורים, כמו הפוזיטיביסטים בזמנו, שהטרקטטוס שייך לתקופה המודרנית. פרשנים אלו סבורים שהטרקטטוס אכן מציע תאוריה פילוסופית ולראיה הם מציגים, למשל, את מבנהו היהלומי. פרשנים אחרים סבורים שהטרקטטוס רחוק מהמודרנה, ונותן את הכלים להתנגד לה על ידי הבאתה לכדי אבסורד. מבנהו של הטרקטט, בחירתו של ויטגנשטיין בסגנון כתיבה זה, נועד להמחיש כיצד יהלום פילוסופי הוא בבחינת פנטזיה ותו לא. במידה רבה הספר, על פי השקפת פרשנים אלו, הינו ספר אירוני.

על פי התאוריה שהטרקטטוס מציע (או מידמה להציע), ישנם שני צדדים לאותה מטבע - העולם והחושב על העולם. המחשבה מגיעה עד העולם - בכך היא מחשבה על אודות העולם - ואינה מפספסת אותו. (אין פירושו שלא ניתן לטעות, לחשוב מחשבות שגויות, אך לא ניתן לטעות במחשבה שתוכן המחשבה שלנו הוא שכך וכך הם הדברים. כלומר, אם אנחנו בכלל חושבים, אזי שאנו חושבים על העולם - בין אם אנו צודקים במחשבתינו ובין אם לאו.) המחשבה אינה יכולה לחצות את גבולות הלוגיקה, שכן מחשבה היא יציר לוגי. אין לחשוב באופן לא לוגי.

הטרקטטוס מסתיים במשפט השביעי המפורסם: "על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק". מעבר להבחנה החמורה בין מדעי הטבע לפילוסופיה, ולשקט המדעי שויטגנשטיין גוזר בכך על הפילוסופים, ניתן לפרש את המשפט השביעי בכמה דרכים. דרך אחת של אלו הסוברים שהטרקטטוס מנסח תאוריה מפרשת משפט זה כאילו הוא מוכיח את טענתו שאין מחשבה מחוץ ללוגיקה - שגבולות השפה (הגבול בין מה שהוא בעל מובן לבין מה שהוא חסר מובן) שורטטו מתוך השפה, ולא מחוצה לה. דרך אחרת לפרש משפט זה היא דרכם של החוקרים הסבורים שויטגנטשטיין לא ניסה להציע תאוריה. חוקרים אלו סבורים שמשפט זה אומר שפילוסופיה הוא דבר שלא ניתן לדבר עליו כלל (כלומר הוא תחום ריק מתוכן, ולמעשה אינו תחום כלל, אלא רק אשליה של תחום).

[עריכה] חקירות פילוסופיות

כמו הטרקטטוס, גם "חקירות פילוסופיות" הוא אחד מיצירות המופת הפילוסופיות הגדולות ביותר של כל הזמנים ואחד המשפיעים ביותר על ההגות של המאה העשרים כפי שאנו מכירים אותה כיום, וכמו הטרקטטוס, הוא ספר רחב יריעה. הוא יצר תפיסה חדשה וחשובה ביותר בפילוסופיה של השפה, שלה השפעה תרבותית עצומה הניכרת גם היום.

בספר מוצגת העמדה לפיה בהרבה מקרים אין לעמוד על משמעותו של ביטוי (מילה, משפט, ניב, פתגם וכן הלאה) אלא מתוך עמידה על השימוש, בפועל, שנעשה בו - "משחק השפה" שבו הוא מתפקד. אנחנו נותנים משמעות למילים על ידי שאנחנו משתמשים בהן באופנים מסוימים ולא אחרים. אם נשתמש בהן אחרת הן יהיו בעלות משמעות אחרת. כך, למשל, נוכל להשתמש במילה 'אריה' כדי לציין סוג מסוים של בעל חיים, וכדי לכנות אדם בשם. כלומר, בהרבה מקרים אין אנו בונים את שפתינו, את המשמעות של מילותינו, (למעשה גם את המדע ואת התאוריות שאנו מנסחים בו) מתוך הכרח הקשור למציאות, אלא מתוך השימוש המעשי והפרקטי. ניתן לנסח עמדה זו בביטוי "בשימוש ניתן לשפה חיים".

שלא כמו הטרקטטוס, ה'חקירות' אינו בנוי כיהלום. על פי חלק מן הפרשנים, השינוי באופן הכתיבה והוויתור על המבנה היהלומי לטובת מבנה חופשי יותר מציין שינוי קוטבי בעמדתו של ויטגנשטיין ביחס לקשר בין העולם לבין המחשבה על אודותיו. העולם אינו עוד מונח שם, זמין לנו לחשוב על אודותיו, והמחשבה אינה עוד תמונה של המציאות. משמעותן של מילים אינה מוקנית להם עוד על ידי מה שהן מורות עליו בעולם. אלא: המחשבה, מה שאנו חושבים ומבטאים בשפה, ארוגה במכלול לשוני שהינו אוטונומי יחסית (ביחס לעולם). משמעותן של מילים מוקנית להם מתוך התפקיד שלהם - האופן בו משתמשים בהן. לאותן מילים עשויים להיות תפקידים שונים ולכן משמעויות שונות ב-"משחקי שפה" שונים. לפי פרשנות זו המציאות היא דבר הקיים במחשבת האדם המשתמש ובחברה הבונה זאת לתוכו. השפה היא יוצרת גדולה יותר של המציאות, והרעיון שישנה מציאות כשלעצמה (בלי מחשבה עליה) היא אשליה בלבד.

פרשנים אחרים מסבירים את השינוי באופן הכתיבה באופן אחר: בניגוד לטרקטטוס, ה'חקירות' אינו מנסה להתגבר על השאלות הפילוסופיות במהלך אחד. ויטגנשטיין מדמה שאלה פילוסופית למחלה ולאובדן דרך. שאלה פילוסופית אינה דורשת תשובה ישירה, אלא כזו שתאפשר לשואל להסתכל בדברים באופן שלא יראו לו מפתיעים או חידתיים. ניתן לאבד את הדרך ביותר מאופן אחד, והחזרה לדרך המלך עשויה לדרוש שיטות, מתודות, שונות. לפי פרשנים אלו, ויטגנשטיין אינו מציע תאוריה אלטרנטיבית לזו שהציע בטרקטטוס (שכן כלל לא הוצעה תאוריה בטרקטטוס). עם זאת, על אף שהטרקטטוס אינו מציע תאוריה, הוא עדיין שבוי בתפיסה כוללנית לגבי תפקידה של הפילוסופיה. הטרקטטוס מנסה, כביכול, לקעקע כל יומרה פילוסופית תיאורתית שהיא במכה אחת, במהלך אחד; לחשוף את האשליה הפילוסופית פעם אחת ולתמיד. ה-'חקירות' מציגות תפיסה שונה לגבי תפקידו של הפילוסוף - תפקיד סבוך יותר, מסורבל יותר, שיטתי פחות. על הפילוסוף לעקוב אחר הבלבולים שלו ושל אחרים, לאתר את מקורותיו של כל אחד מהם, ולנסות לפתור אותו באופן פרטני.

ב-'חקירות' אין ויטגנשטיין מנסה להציע תאוריה (לא באופן ישיר, ולא באופן אירוני), אך הוא בוחן ומציע בעצמו שלל תאוריות פילוסופיות ובלבולים פילוסופיים על מנת לעמוד על מוקדי המשיכה השונים שלהם ועל הדרכים השונות להתגבר עליהם. ויטגנשטיין מצביע על השפה הטבעית כמדיום הטבעי למחשבה - שבו טבעי לחשוב, שבו אנחנו איננו מאבדים את דרכנו בדרך כלל - אך גם כמקור לשאלות פילוסופיות.

[עריכה] ויטגינשטיין וארכיטקטורה

בשנת 1926 חנך ויטגינשטיין את בית מגוריה של אחותו בעיר וינה. בית זה אותו תיכנן יחד עם האדריכל פול אנגלמן, ביטא באופן המוחשי ביותר את תפיסותיו של ויטיגנשטיין, והיה בר השפעה בקרב קהילת האדריכלים הוינאית וכן מחוצה לה. צורתו הכללית של הבניין, הינה קומפוזיציה של קוביות המשתלבות זו בזו, ובאה בעקבות הרעיונות אותם גיבש והעלה על הכתב בספרו "הטרקטטוס". בהירות החללים במבנה, נותנת את ביטויה אף בחזית הבניין הנקיה מקישוטים ומטויחת בטיח לבן נקי.

[עריכה] לקריאה נוספת

• הרב שג"ר, תפיסת האמונה והלשון של האדמו"ר הזקן לאור משנתו של ויטגנשטיין (על האמונה), כתר, 2005.
• ההוכחה והפרדוקס - משפטי האי שלמות של קורט גדל, רבקה גולדסטיין, 2006.

[עריכה] ראו גם

• תקרית הדוקרן