כפייה דתית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כפייה דתית היא הכינוי בקרב חילוניים לחקיקה המכניסה את מצוות הדת אשר אינן מקובלות על החילוניים לתוך חוקי המדינה, ובכך מחייבת גם אנשים שאינם דתיים לציית להוראות הדת. הדתיים, לעומת זאת, טוענים שחקיקה זו, ככל חקיקה אחרת, יונקת את מקורותיה מתפישת עולמם של מציעי החוק, ואין הדת שונה מכל אידאולוגיה אחרת. עם זאת, חלק מהדתיים מתנגדים לחקיקה דתית, בעיקר מתוך אמונה כי אין אפשרות להשיג הישגים משמעותיים בתחום הדת באמצעות כפייה. אחדים מחוקי מדינת ישראל נכללים בקטגוריה זו.
המלחמה בכפייה הדתית הייתה אחד מדגליה המרכזיים של מפלגת מרצ בראשות שולמית אלוני ויוסי שריד שכיהנו כחברי כנסת וכשרים, אך נושא זה נדחק במפלגה זו הצדה, אל מול נושאים מדיניים ובטחוניים. בכנסת ה-16, המלחמה בכפייה הדתית הייתה הדגל הראשי של מפלגת שינוי בראשותו של יוסף לפיד. עד כה, מפלגות אלה לא הביאו לשינויי חקיקה רבים.
תוכן עניינים |
[עריכה] חקיקה שמקורה בדת
דוגמה לחקיקה שעליה נטען כי היא בגדר כפייה דתית היא חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986, הידוע בשם "חוק החמץ". חוק זה קובע שבמהלך חג הפסח "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה". איסור זה אינו חל ביישוב או ברובע, שבהם מרבית התושבים אינם יהודים. בתקופה שבה שר הפנים הוא שר חילוני, הוא מצהיר לעתים שאין בכוונתו לאכוף את החוק, תוך מחאותיהם של חברי כנסת דתיים, הטוענים שאת החוק יש לכבד. רשת המזון המהיר מקדונלד'ס משרטטת את גבולותיו של חוק זה, כאשר היא מוכרת בפסח צ'יזבורגר (מאכל לא כשר) בלחמניות כשרות לפסח.
חקיקה המשפיעה יותר על חייהם של תושבי המדינה, ולכן מרכיב הכפייה הדתית שבה בולט יותר, היא זו הקובעת שכל ענייני נישואים וגירושים בישראל יעשו על-פי דתם של בני הזוג, על-ידי המוסדות של דת זו. כתוצאה מחקיקה זו, בני זוג שאינם בני אותה דת אינם יכולים להינשא בישראל. גם כאשר שני בני הזוג הם יהודים, יש מצבים שבהם אין הם רשאים להינשא בישראל, עקב איסורי חיתון שונים כמו איסורי נישואים לכהן. בכדי לפתור בעיות אלו הוצע על ידי זרמים שונים לקיים מעמד של נישואים אזרחיים בישראל, אבל הצעות אלו לא עברו את תהליך החקיקה.
[עריכה] האם כל חקיקה שמקורה בדת היא בגדר כפייה דתית?
לא כל חקיקה שמקורה בדת ובכתבי הקודש היא בהכרח חקיקה שיש בה כפייה דתית. חוקים רבים שמקורם בהלכה היהודית ובמשפט העברי התקבלו כנורמה מחייבת על כל אזרחי המדינה. חוק "לא תעמוד על דם רעך", לדוגמה, יונק את שמו ואת מהותו מפסוק בספר ויקרא, אך העיקרון שהוא מציג, של חובת סיוע לזולת בעת שהוא שרוי בסכנת חיים, הוא עיקרון המקובל גם מחוץ לעולמה של הדת. דוגמה נוספת מסוג זה היא תקנת השבים.
האיסור על העבדת יהודי בשבת, המופיע בחוק שעות עבודה ומנוחה, הותקף על-ידי פוליטיקאים כדוגמה נוספת של כפייה דתית, אך לבתי המשפט דעה שונה בעניין זה. דוגמה לכך הם דבריו של נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר:
- בקביעת העיקרון של קיום יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי לייחד יום מנוחה שבועי לכל אדם כדי שיוכל לנוח בו ממלאכתו, לשהות עם משפחתו או בחברת ידידים ולהתפנות לנופש ולבידור לפי בחירתו והעדפותיו. כן נועד יום המנוחה להגן על בריאותו של העובד ולהבטיח תנאי עבודה הוגנים. שנית, הועדת המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל. (בג"צ 5073/91 תאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה, פ"ד מז(3) 192).
הרחיבה בעניין זה שופטת בית המשפט העליון, דליה דורנר:
- תכליתו של חוק המנוחה היא, איפוא, כפולה. ראשית, הוא מקיים את הזכות הסוציאלית ליום מנוחה שבועי, שלאכיפתה אף נדרשת יצירת פרהסיה של מנוחה. כך גם עולה מהאמנה בדבר מנוחה שבועית במסחר ובמשרדים, 1957. באמנה זו – שאושרה על-ידי ישראל בשנת 1961 – נקבע בסעיף 6(2), כי "כל מקום שהדבר אפשרי, תוענק תקופת המנוחה השבועית בעת ובעונה אחת לכל בני האדם". בחירת יום השבת כיום מנוחה אחיד אף מתבקשת מסעיף 6(3) לאמנה, שבו נקבע, כי "כל מקום שהדבר אפשרי, תחול תקופת המנוחה השבועית ביום השבוע שנקבע כיום מנוחה על ידי המסורת". (רעפ 10687/02 הנדימן עשה זאת בעצמך בע"מ נ' מדינת ישראל)
[עריכה] הפרדת הדת מהמדינה
- ערך מורחב – הפרדת הדת מהמדינה
סוגיית הפרדת הדת מן המדינה בישראל סבוכה ומורכבת. מעצם הגדרתה, מדינת ישראל היא מדינת היהודים – ויהודי הנו השתייכות דתית לא פחות משהוא השתייכות לאומית. חוק השבות, לפיו זכאי כל יהודי להגר לישראל, מעניק זכות לאזרחות על בסיס מוצא יהודי. יהדות זו נקבעת לפי ההלכה, המגדירה יהודי כבן לאם יהודיה או כאדם שהתגייר. הווה אומר, הגדרת האזרח בישראל מבוססת במידה רבה על היהדות. היהדות משמשת כדת מדינה: חגי ישראל הינם ימי חופשה מבית הספר ומהעבודה, עבודה בהם מצריכה היתר מיוחד, ומי שמוכרח לעבוד בהם מקבל פיצוי על כך. ישנם חוקים רבים המסתמכים על היהדות. מערכת שלמה של בתי דין רבניים הפועלת בארץ מגובה על ידי המדינה וממומנת על ידה. כל אלו ועוד מציירים תמונה של מדינה אשר לה דת רשמית, ואין בה הפרדה בין דת ומדינה. עם זאת, בישראל אזרחים לא-יהודים רבים, ונוסף להם אזרחים יהודים רבים אשר אינם מקיימים את מצוות היהדות. בישראל קיימת במידה רבה סובלנות דתית כמדיניות – בני דתות אחרות זכאים לחופשה בימי חגם, ואין מונע אותם להקים מוסדות ציבור דתיים כגון כנסייה ומסגד. גם האזרח היהודי החילוני אינו מחויב לקיים מצוות היהדות כל עוד אינו מפר חוק: למשל, כל אחד יכול לאכול חמץ בפסח בביתו הפרטי. החוק אוסר על מכירת חמץ בפסח, לא על אכילתו באופן פרטי.
סוגיית הפרדת הדת מהמדינה בישראל נתונה בוויכוח מתמיד: מחד, טוענים החילוניים, אין רצונם לקיים את היהדות, וראוי שמדינה דמוקרטית מודרנית לא תכפה על אזרחיה קיום חוקים שאבד עליהם הכלח ובניגוד לרצונם. מאידך, טוענים הדתיים, הפרדת הדת מהמדינה תגרום לאבדן צביונה של המדינה כמדינה יהודית. ויכוח עז בסוגייה נטוש בכל רבדי החברה: החל ברמת הכנסת, בנוגע לחוקים שונים, דרך אנשי ציבור ורוח, וכלה ברמת הרחוב: זריקת אבנים על ידי חרדים על נוסעי מכוניות בשבת היא דוגמה לכך. עד עתה אין הכרעה בסוגיית הפרדת הדת מן המדינה. מן הנושאים העומדים בראש סדר היום ועולים לכותרות מדי פעם נמצאים נושא הגיור, נישואין וגירושין, כשרות, שבת ואזרחות. אחד הגורמים המונעים החלטה בנושא הוא היעדר חוקה במדינת ישראל. דבר זה מאפשר פירוש מרחיק לכת של חוקי יסוד שונים וכוונת המחוקק, לשביעות רצונו של צד אחד ולמורת רוחו של הצד האחר.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- כפייה דתית, באתר של עמותת חופש
- הרב אלימלך בר-שאול, "כפייה דתית" או זיוף היסטורי, באתר "דעת"
- כפיה דתית, באנציקלופדיה יהודית "דעת"
