הקרב בג'נין 2002

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

עימות:	אינתיפאדת אל אקצה
תאריך:	3 באפריל - 12 באפריל, 2002
קרב לפני:	קרבות ברמאללה ושכם
קרב אחרי:	מבצע "דרך נחושה"
מקום:	ג'נין, צפון השומרון
תוצאה:	המחבלים במחנה הוכרעו, אך במחיר כבד

הצדדים הלוחמים

ישראל (צה"ל)

קבוצות מחבלים פלסטינים

מפקדים

תא"ל אייל שליין
אל"מ (מיל') דידי ידידיה

מחמוד טואלבה

כוחות

חטיבת חי"ר במילואים 5, גדוד נחשון (במיל'), גדוד 51, גדוד 932, יחידת דובדבן, שייטת 13, כוחות הנדסה

כ־250 חמושים, כ־15,000 מטענים

אבדות

23 חיילים הרוגים, 75 פצועים

בין 52 ל־56 אנשים, רובם מחבלים

הקרב בג'נין 2002 התרחש בעיצומו של מבצע חומת מגן למיגור הטרור הפלסטיני, אחרי טבח ליל הסדר ב־27 במרץ 2002. הקרב בג'נין היה אחד הקרבות הקשים במבצע ומשך אליו את תשומת הלב התקשורתית עקב ההרס הרב, נפילתם של 13 חיילי מילואים ביום אחד וההאשמות של הפלסטינים (שהופרכו בסופו של דבר) על טבח שהתרחש במחנה. בקרב נפלו 23 חיילים ישראלים ונהרגו בין 52 ל־56 פלסטינים, רובם מחבלים.

[עריכה] רקע

בעקבות פיצוץ המו"מ עם הפלסטינים בקמפ דייוויד בקיץ 2000 פרצה בספטמבר 2000 התקוממות חמושה של הפלסטינים, שלוותה בגל פיגועי טרור כנגד חיילים ואזרחים ישראלים. גל האלימות, שכונה אינתיפאדת אל אקצה לווה בגל של פיגועי טרור, כאשר בשנת 2001 החל גל פיגועי התאבדות שגרמו למאות הרוגים בקרב אזרחי ישראל. פיגועי ההתאבדות כוונו אל מרכזי הערים של ישראל ופגעו בעיקר באזרחים: זקנים, נשים וטף. גל הטרור הגיע לשיאו בחודש מרץ 2002 שבו נרצחו 135 ישראלים בפיגועי טרור. ב 27 במרץ ביצע מחבל מתאבד פיגוע התאבדות במלון פרק בנתניה. בפיגוע, שנודע כטבח ליל הסדר, נרצחו 30 איש, רובם זקנים וחלקם ניצולי שואה. בעקבות הפיגוע הנוראי הורתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון על מבצע צבאי נרחב בערי יהודה ושומרון על מנת למגר את תשתיות הטרור ולהחזיר את הבטחון לרחובות ישראל.

צה"ל הכריז על מבצע חומת מגן וביצוע גיוס מילואים נרחב. במהלך המבצע נכנסו כוחות צה"ל לג'נין, שכם, רמאללה, בית לחם, קלקיליה וטול כרם וביצעו לחימה מבית לבית על מנת לעצור מבוקשים, לחשוף מצבורי נשק ואמצעי לחימה ולטהר את הערים ומחנות הפליטים מתשתיות הטרור שלהם.

[עריכה] הקרב

באופן מפתיע הקרב הקשה ביותר במבצע חומת מגן נערך בעיר ג'נין.

[עריכה] ההכנות הפלסטיניות לקרב

הפלסטינים, בראשות מחמוד טואלבה, מפקד הג'יהאד האיסלאמי בצפון השומרון, התכוננו לקרב היטב. חלק ניכר מאוכלוסיית מחנה הפליטים, לרבות נשים וילדים, התגייסו להכנת מטעני נפץ והטמנתם ברחבי המחנה. הם מלכדו את המחנה במטענים ומלכודות נפץ (בקול ישראל דווח שבמחנה הפליטים היו כ־15,000 מטעני חבלה) והכינו מארבים בסמטאות הצרות של ג'נין. את המטענים הם סידרו ב-3 קווי הגנה היקפים, בנוסף למלכודים בתוך הבתים, בהתבסס על ההנחה שישראל תשלח חיילים להילחם מבית לבית ולסרוק אחר המבוקשים.

החמושים הפלסטינים מכל הארגונים, התארגנו היטב ותיאמו ביניהם את הפעולות. הכוח הפלסטיני במחנה היה מאומן ומאורגן הייטב, ודאג לארגן תצפיות, מודיעין קרבי, קשר, מחסני תחמושת ומזון ותוכנית הגנה משותפת לכל הארגונים, שבוצעה בתיאום משותף ביניהם. החמושים הפלסטינים לא פעלו כעצמאיים אלא מילאו הוראות טקטיות שתוכננה על ידי ההנהגה בג'נין. את פעולותיהם הם ביצעו מתוך מחשבה טקטית, ולא התנפלו סתם על חיילים. ואכן, הפלסטינים הירבו להפעיל צלפים, מארבים ומלכודות נפץ כנגד החיילים הישראלי.

חלק חשוב מהמערך הפלסטיני היה ניצול האוכלוסייה האזרחית כחלק ממערך הגנה, הן כמסייעים לחמושים, הן כעורף לוגיסטי ומודיעיני, והן כמגן אנושי.

שיתוף הפעולה ההדוק בין הלוחמים לבין תושבי מחנה הפליטים, ששימשו מעין "עורף אסטרטגי" מקומי, העניקו ללוחמים סיוע לוגיסטי חיוני (מזון, מחסה, אפשרות מעבר בטוח ממקום למקום), מידע על תנועת הכוחות הישראליים ומעל לכל את ההסוואה האזרחית עליה הסתמכו הלוחמים אשר השתמשו גם בנשים ובילדים לא רק כתומכי לחימה אלא גם כלוחמים. [1]

ההסתמכות על האוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי והשימוש בילדים לצרכי קרב הם פעולות אסורות לפי דיני המלחמה הבינלאומיים (לרבות אמנת ז'נבה) ומהוות אף פשעי מלחמה. הפלסטינים היו מודעים לכך שכתוצאה מנוכחות אזרחים צה"ל ימנע משימוש בנשק כבד והפגזה ארטילרית או הפצצה מהאוויר של המחנה, וזאת כדי להימנע מנפגעים אזרחים רבים, בהתאם לקוד האתי המקובל בקרב צבאות המערב והמדינות הדמוקרטיות.

[עריכה] תחילת הקרב

כיבוש ג'נין הוטל על חטיבה 5 (חטיבת חי"ר במילואים), מתוגברת בגדוד 51 הסדיר של חטיבת גולני, יחידות טנקים במילואים ושייטת 13. עם התמשכות המשימה הצטרפו לחטיבה כוחות נוספים ביניהם סיירת יהלו"ם ויחידת הצמ"ה של מפקדת חיל ההנדסה פיקוד מרכז וכן גדוד 932 מחטיבת הנח"ל.

כוחות צה"ל נכנסו לג'נין ב־2 באפריל וביצעו לחימה מבית לבית, תוך סיוע ספורדי של מסוקי קרב, טנקים ודחפורי די-9 שניקו מטענים ופתחו דלתות ממולכדות. שר הבטחון בנימין בן אליעזר החליט על שיטה זו, מאחר שלא רצה לגרום לאבדות פלסטיניות אזרחיות רבות כתוצאה מהפגזה והפצצה של המחנה. גם השימוש בטילים ממסוקים ופגזי טנקים היה יחסית מוגבל, עקב פוטנציאל הנזק הרב שיכול להיגרם לעוברי אורח.

ההתקדמות של כוחות צה"ל במחנה הייתה איטית ולוותה באבדות לא מעטות. אחת מהסיבות העיקריות להתקדמות האיטית היה הצורך בנטרול מטעני החבלה שפיזרו הפלסטינים. חלק ניכר מהמטענים הופעלו על ידי תיל ממעיד, שנחתכו על ידי הלוחמים. מטענים גדולים יותר פוצצו על ידי הדחפורים.

אחד המארבים היותר קשים היה בביתו של מוחמד טואלבה, שמלכד את ביתו. חיילים שנשלחו לסרוק את הבית, נקלעו למארב שכלל את הפעלת המטענים וירי מסיבי מצד החמושים הפלסטינים, כולל מפתחים שנפרצו בקירות קודם לכן ובעת הקרב. [2]

יש לציין שילדים פלסטינים נטלו חלק בלחימה, דבר שהחמושים הפלסטינים ציינו בגאווה, אך פרט זה לא זכה להתייחסות מצד ארגוני זכויות אדם שכתבו דו"חות על הקרב. [3]

[עריכה] המארב הקטלני

ביום השביעי של הפעולה, ב-9 באפריל, מחלקת לוחמי חי"ר במילואים מגדוד נחשון של צה"ל, שהובלה על ידי רב סרן עודד גולומב, נתקלה במארב שכלל צלפים ובתים ממולכדים. הכוח נכנס לתוך חצר של בניין, שבדיעבד, בשלב התחקירים, זכתה לכינוי "האמבטיה", ושם כנראה הופעלו לעברה מספר מטענים ונפתחה אש צולבת של המחבלים מהקומות הגבוהות. במהלך הקרב וניסיונות החילוץ של הפצועים וההרוגים, נפלו 13 חיילים מהגדוד. מספר חיילים, שחרפו את נפשם בניסיון לחלץ את הפצועים ואת גופות ההרוגים, זכו מאוחר יותר לצל"ש על הגבורה שהפגינו ועל כך שמיאנו להפקיר את חבריהם, גם במחיר חייהם הם.

[עריכה] הכרעת הקרב

המאמץ להכריע את המחבלים שהתרכזו במרכז מחנה הפליטים הביא לאבדות רבות בקרב הפלסטינים, ולהרס רב במחנה הפליטים ג'נין, לאחרי שהוחלט להרוס כל בית שבו יש חשש להסתתרות מחבלים. נוהל הריסת הבית כלל כריזת אזהרה לפינוי הבניין ומתן הזדמנות למבוקשים לסגיר את עצמם לפני שהדחפור החל לטלטל את הבית עם ה"סכין" הענקית שלו. טקטיקה זו גרמה לעשרות מחבלים (כולל בכירים) להסגיר את עצמם לכוחות צה"ל, ביניהם תאבת מרדאווי ועלי ספורי. במהלך הפעולה נהרג בכיר הג'יהאד האיסלאמי מחמוד טואלבה אחרי שדחפור D-9 מוטט עליו קיר.

ב־10 באפריל-11 באפריל החלה הלחימה לדעוך עקב ההפעלה המסיבית של הדחפורים. כתריסר דחפורים משוריינים נכנסו לפעולה, והחלו להרוס בניינים ממולכדים ולתקוף כל בית שבוצע ממנו ירי. שיא ההרס נגרם בשכונת חאוואשין, שנהרסה ושוטחה כליל באמצעות הדחפורים המשוריינים, בעקבות הערכות ששם מצויים רוב המחבלים ורוב מלכודות הנפץ שהכינו הפלסטינים. בישראל העריכו כי נהרסו כ־80 בתים בשטח שגודלו 200 מטר מרובע, [4], אך ארגוני זכויות אדם טענו שישראל הרסה 140-170 בתים לחלוטין וגרמה נזק חלקי למספר רב יותר של מבנים.

בעקבות כניעתם של מחבלים רבים, וחוסר יכולתם לפגוע בדחפורי צה"ל ולעצרם - לרבות באמצעות מטעני גחון ורקטות RPG - התייעצו מנהיגי המחבלים בג'נין עם החיזבאללה, מנהיגים פוליטיים של ערביי ישראל ומנהיגים ערבים אחרים והחליטו להפסיק את הלחימה ולהיכנע ב־12 באפריל. [5] בכך הסתיים הקרב. כוחות צה"ל רצו להישאר בעיר לעוד כשבועיים אך נאלצו לסגת בהדרגה עקב לחץ בינלאומי.

[עריכה] בעקבות הקרב

[עריכה] הטענות על הטבח בג'נין

הפלסטינים האשימו את ישראל בטבח עוד ב־6 באפריל, כאשר נביל שעת נשא נאום בועידת הליגה הערבית והשווה את פעולות ישראל בג'נין ל"טבח של מאות פלסטינים ב־1982" [6]. למחרת, חזר סאאב ערקאת על האשמות אלה בוושינגטון פוסט וציין במפורש את המילה "טבח". [7]

סגירתו המוחלטת של המחנה בפני התקשורת במהלך המבצע ואחריו גרמו להפצת שמועות על טבח בתושבי מחנה הפליטים. הפלסטינים אף נקבו במספרים של כ־500 עד 3,000 הרוגים. שר ההסברה הפלסטיני, יאסר עבד רבו אף האשים שישראל חופרת קברי אחים ל־900 פלסטינים שרצחה בג'נין. נציגים פלסטינים הפיצו את האשמת הטבח ודרשו התערבות בינלאומית [8]. בהתחלה, התקשורת העולמית דיווחה על הטבח בג'נין ללא פקפוק בהאשמות הפלסטינים, דבר שגרם לעלייה חדה בהתקפות האנטישמיות כנגד יהודים באירופה - בייחוד בצרפת, אנגליה ובלגיה. ישראל טענה שלא היה טבח והאשימה את הפלסטינים ב"עלילת דם" שנועדה להסית כנגד ישראל.

[עריכה] ועדות חקירה של האו"ם ודו"חות ארגוני זכויות האדם

צילום אווירי של אזור הקרב בג'נין. צולם על ידי צה"ל ב־13 באפריל, 2002.

ועדת חקירה של האו"ם קבעה שלא היה טבח ושמספר ההרוגים הוא רק 56. ועדות חקירה של ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי וHuman Rights Watch קבעו גם כן שלא היה טבח בג'נין (ובכך הפריכו את ההאשמה הפלסטינית השקרית) והורידו את מספר ההרוגים ל־56, מתוכם 27 חמושים. צה"ל דיווח שמצא רק 46 גופות, מתוכן 5 היו ממולכדות. לטענת צה"ל - הרוב המוחלט של ההרוגים היו חמושים. למרות שארגוני זכויות האדם ניקו את ישראל מאשמת הטבח, הם מתחו ביקורת קשה על שימוש מופרז ולא מידתי בכוח, בייחוד על ההפעלה הנרחבת של הדחפורים והריסת כל שכונת חאוואשין. בנוסף, טענו כי הופרו זכויות-אדם באורח יסודי, נמנע סיוע רפואי מנפגעי המחנה, בוצעו מעצרים המוניים, ונהרס רכוש אזרחי רב. בצה"ל השיבו שהם עשו מעל ומעבר כדי לא לפגוע באזרחים, כולל הימנעות מהפצצה אווירית, ושההרס הרב שגרמו הדחפורים היה הכרחי. אך ראיון עם נהג אחד מהדחפורים שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" בכותרת "עשיתי להם איצטדיון באמצע המחנה" הטיל ספק בטענה זו. מנגד, בכתבה "עד עפר" שפורסמה באותו עיתון חודש לפני כן, טענו מפעילי הדחפורים שהם נהגו באיפוק מירבי והסבירו שאם הם היו מתירים כל רסן, הם יכלו לגרום הרבה יותר נזק.

למעלה מעשרה מחיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים, נהרגו בפריצה לאזור הממולכד, למרות שצה"ל ידע על המילכוד ועל כך שיש חמושים בבתים שיירו מעמדות עדיפות על החילים, במטרה שלא לפגוע באזרחים, גם כאלו שסייעו ללוחמים. רק לאחר הקרב הקשה של ה־9 באפריל ונפילתם של שלושה עשר לוחמי מילואים בו, הוחלט על שינוי טקטיקה ולעבור לעבודה עם הדחפורים.

כמו כן, טענו בצה"ל שחלק מההרס נגרם בגלל המטענים וחומרי הנפץ שהניחו הפלסטינים ברחבי המחנה. טענה זו זכתה לחיזוק מחמוש פלסטיני שהתראיין למגזין "טיים".

[עריכה] ביקורת על התנהלות המבצע

בישראל נמתחה ביקורת חריפה על ההתנהלות שהובילה למספר קורבנות רב בקרב לוחמי צה"ל (23 הרוגים ו-75 פצועים). חלק מהמשפחת השכולות קראו לשר הבטחון דאז, בנימין בן אליעזר להתפטר והאשימו אותו בהפקרת בניהם, אחרי שהודה שסרב לאשר לצה"ל להפציץ את המחנה מהאוויר מחשש לחיי אזרחים פלסטינים. [9]

מנגד נמתחה בקורת קשה על דובר צה"ל והחלטת הצבא לסגור את המחנה לכניסת עיתונאים למשך שבועיים, דבר שפגע קשות בהסברה הישראלית וסייע לפלסטינים להפיץ את ההאשמות השקריות על טבח.

[עריכה] הפרכת הטענות על טבח

בעקבות דו"חות החקירה של האו"ם וארגוני זכויות האדם - ששללו את הטענה שבג'נין התרחש טבח - פרסם השבועון "טיים" כתבת תחקיר שהפריכה את ההאשמה הפלסטינית על טבח וקבעה שלא היה טבח במחנה. "טיים" ציין זאת בצורה בהירה שלא משתמעת לשני פנים:

Time investigation concludes that there was no wanton massacre in Jenin, no deliberate slaughter of Palestinians by Israeli soldiers. But the 12 days of fighting took a severe toll on the camp

כיום, זוהי הדעה השלטת בקהילה הבינלאומית והטענה שבג'נין התרחש טבח מוגבלת לפלסטינים, לערבים הניזונים מהתקשורת הערבית-מוסלמית האנטי-ישראלית ולחוגי שמאל פרו-פלסטינים.

מזל"ט של צה"ל תיעד הלוויה שנערכה בג'נין, שבסופה קם ה"מת" על רגליו. לטענת צה"ל, צילומים אלה מוכיחים שהפלסטינים ניסו לפברק ראיות בשביל עלילת הטבח שלהם. [10]

[עריכה] הסרט ג'נין ג'נין

ערך מורחב – ג'נין ג'נין

סרט של מוחמד בכרי, בשם "ג'נין ג'נין", שהציג את הנרטיב הפלסטיני בעניין זה עורר סערה רבה בישראל. בסרט מואשמים (תוך עריכה מגמתית של הדוברים) החיילים הישראלים בביצוע זוועות במחנה (כגון ירי על בית החולים, דריסת פצועים עם נגמ"שים והריגת תינוק במכוון) בנוסף לטבח. החיילים שלחמו בג'נין האשימו את הבמאי בהסתה ובשקרים, ורופא החטיבה, ד"ר דוד צנגן, אף כתב מאמר ובו מנה 7 שקרים שהופיעו בסרט [11]. בהתחלה, החליטה המועצה לביקורת סרטים לאסור על הקרנת הסרט, אך בעקבות עתירה שהגישו בכרי ופעילי שמאל, ביטל בג"ץ את החלטת המועצה לביקורת סרטים לאסור על הקרנת הסרט. קבוצת חיילי מילואים שנלחמה בג'נין והורים ששכלו את בניהם בקרב הגישה תביעת דיבה כנגד יוצר הסרט.