אייקידו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אייקידו.

אייקידו (ביפנית: 合気道) היא אמנות לחימה יפנית אשר פותחה על ידי מוריהי אואשיבה (植芝盛平) המכונה "או סנסאי" (翁先生, המורה הגדול) בין שנות ה-40 וה-70 של המאה ה-20.

אייקידוקה הוא אדם המתעסק באמנות האייקידו. משמעות המילה אייקידו:

• איי - הרמוניה,
• קי - המקבילה היפנית לצ'י הסיני, אין הגדרה ברורה למונח זה אך ניתן לתרגם אותו כ"אנרגיה",
• דו - המקבילה היפנית ל"דאו" או "טאו". בתרגום חופשי המילה היא "דרך" אך הכוונה היא לדרך חיים, הדרך שבה הדברים פועלים או הדרך הנכונה לעשות דבר מסוים.

הרעיון הבסיסי של האייקידו היא הימנעות מהתקפה והתמקדות בהגנה אקטיבית. טכניקות האייקידו עושות שימוש בכוחו של התוקף נגדו, בדרך כלל באמצעות תימרון להטלה או לבריח.

את הביצוע הכללי ניתן לחלק לשלושה שלבים:

• יציאה מקו ההתקפה ותמרון לעמדת יתרון על התוקף.
• השתלבות עם כיוון התנועה של התוקף ושימוש באנרגיית ההתקפה כדי להוציא את התוקף משיווי משקלו.
• ביצוע טכניקה (למשל הטלה או נעילת בריח). הטכניקות אמורות בתאוריה לנטרל את התוקף מבלי לפגוע בו אך למעשה הן יכולות להיות מסוכנות מאוד.

רעיון השימוש בכוחו של היריב נגדו היה קיים גם קודם לכן באמנויות לחימה יפניות קודמות. באמנויות רבות היו טכניקות "אייקי" (הרמוניה עם האנרגיה) ואמנות שנקראה "אייקי ג'יו ג'יטסו". השם אייקידו ("דו" - דרך להבדיל מ"ג'יטסו" - טכניקה) מציין את האייקידו לא רק כטכניקה יעילה להגנה עצמית אלא גם כדרך להתפתחות רוחנית.

למרות שהאייקידו קיבל את שמו רק באמצע המאה ה-20, הוא מהווה פיתוח וסינתיזה של מספר אמנויות יפניות מסורתיות בהן התמחה אואשיבה. בהכללה מסוימת ניתן לומר כי תנועות הגוף לקוחות במידה רבה מאמנות החרב היפנית, כי עבודת הרגליים מושפעת מהלחימה בחנית וכי רבות מהטכניקות לקוחות מה‏ג'יו ג'יטסו.

לימוד האיקידו נעשה בדרך כלל בזוגות כאשר המשתתפים מתחלקים ל UKE - שמשמעו "מקבל הטכניקה" והוא בעצם התוקף ול NAGE שמשמעותו "מבצע הטכניקה" שהוא בעצם המתגונן. בתרגול UKE מתקיף התקפה מסוימת, ו NAGE מתרגל טכניקת איקידו. ככל שרמתם של UKE ו NAGE באיקידו עולה ניתן לתרגל גם את ההתקפה וגם את הטכניקה בצורה מלאה ואמיתית יותר. הטכניקות הבסיסיות של איקידו מאופינות בכך שUKE מיומן יכול לקבל אותן (כאשר הן מבוצעות עליו) ללא פגע.

כחלק מלימוד אייקידו מתאמנים בשלושה סוגי נשק: ג'ו מקל עץ המגיע באורכו בערך לגובה בית השחי של המשתמש, בוקן (בו- עץ, קן - חרב) חרב עץ הבנויה כהעתק של חרב סמוראים יפאנית וטנטו סכין עץ. המתאמן לומד להשתמש בכלי הנשק וגם להתגונן מפניהם בידיים ריקות. האימון בנשק משמש הרבה פעמים להפנמת תנועות הגוף והעבודה בידיים ריקות מתוך ההבנה שהשימוש בנשק יכול להדגיש טעויות ומפני שחלק מהתנועות בידיים ריקות לקוחות מטכניקות של עבודה עם כלי נשק.

צורות אימון מתקדמות באיקידו (רשימה חלקית):

• HENKA WAZA - אמנות השינוי או תגובה על התנגדות של UKE לביצוע טכניקה. גם מעבר מטכניקה לטכניקה.
• KAESHI WAZA - אמנות ההתנגדות או כיצד להתגבר על טכניקת איקידו באמצעות טכניקת איקידו.
• JYU WAZA - אימון חופשי, כאשר UKE מתקיף כרצונו ו NAGE מגיב כרצונו.

אחד הדברים המייחדים את האייקידו זו העבודה מול מספר רב של תוקפים ולא רק התמודדות אחד מול אחד, וזאת תוך שימוש בטכניקות השונות על מנת להשתמש ביריב בתור מגן אנושי נגד היריבים האחרים.

הלבוש הנהוג באימון אייקידו הוא הגי (חליפת האימון) הלבן המשמש גם את המתאמנים בקראטה או החליפה המשמשת את המתאמן בג'ודו שהיא יותר עבה ועמידה בהטלות ותפיסות. מעל הגי לובש האייקידוקה האקמה לבוש יפאני מסורתי שנלבש במקור על ידי סמוראים וששימש כמיכנסי רכיבה. בעולם האייקידו בו קיימים סגנונות וזרמים שונים נלבשת ההאקמה בשלבים שונים, בסיגנונות מסוימים ההאקמה נלבשת רק לאחר דרגת שודאן ( חגורה שחורה ) ואילו באחרים האקמה נלבשת מקיו 4 , יש סגנונות בהם נשים לובשים האקמה לפני גברים ובאחרים לובשים האקמה מהיום הראשון בדוג'ו. במקור , לפני מלחמת העולם השניה , "או סנסאי" דרש מכל המתאמנים ללבוש האקמה אבל בהמשך יכול להיות שעקב הקיצוץ בשימוש בבד במהלך המלחמה שונה המנהג.

תלמיד מתחיל את לימוד האייקידו בדרגת קיו 5, עם התקדמות התלמיד הוא מגיע לדרגת קיו 1 , לרוב בכל הדרגות האלא לובשים חגורה לבנה ( בניגוד לאומנויות לחימה יפאניות אחרות בהן כל דרגה מיוצגת על ידי צבע חגורה אחר ) כשיש סגנונות מסוימים שלובשים בהם חגורה חומה בדרגות הקיו המתקדמות (בדר"כ קיו 3). לאחר המעבר מקיו 1 עובר התלמיד לדרגת שודאן (שו-התחלה, דאן-רמה) ולובש חגורה שחורה כשההתקדמות משם היא בדרגות של דאן ( דאן 1, דאן 2 וכן הלאה ). הסטנדרטים למעבר מדרגה לדרגה משתנים בין סגנון לסגנון.