תומס פיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

תומס פיין

תומס פֵּיין (Thomas Paine באנגלית) (29 בינואר 1737 - 8 ביוני 1809), פוליטיקאי והוגה דעות מדיני ממוצא בריטי. פיין נודע בעיקר בזכות פעולותיו במלחמת העצמאות האמריקנית. הוא נחשב לאחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית. פיין היה רדיקל והתפרסם בעקבות הוצאה לאור של חוברות שבהן מתח ביקורת קשה על השלטון הבריטי באמריקה הצפונית ודרש להעניק עצמאות לאזור זה. את הפילוסופיה שלו אפשר למצוא בכתביו דוגמת החוברת "השכל הישר". פיין היה חסיד זכויות האדם ופעל נחרצות בעד שלטון רפובליקני ונגד העבדות. הוא זכור כלוחם למען הענקת לגיטימציה להשקפה הדאיסטית, על–ידי פרסום החוברת "עידן התבונה", ועדותו הן על המהפכה הצרפתית (שעליה גונן מפני ביקורתו של אדמונד ברק) והן על מלחמת העצמאות האמריקנית.

[עריכה] ביוגרפיה

תומס (תום) בנם של ג'וזף פיין הקוויקרי ופרנסיס פיין האנגליקנית נולד ב-29 בינואר 1737 בעיירה תתפורד שבמחוז נורפולק שנמצא במזרחה של אנגליה. פיין הצעיר, שגדל בסביבה של איכרים בורים חסרי השכלה, עזב את בית הספר בגיל 12, והחל לעבוד כמתמחה אצל אביו בתפירת מחוכים. פיין לא נחל הצלחה בתפקידו וכשלונו הסב לו תיסכול רב. בגיל 19 החליט פיין להפוך למלח למשך מספר שנים. באפריל 1759, חזר לאנגליה והתיישב בסנדוויץ' שבמחוז קנט, שם פתח חנות מחוכים משלו. באותה שנה התחתן פיין לראשונה ועבר להתגורר במרגט, אך כשנה לאחר מכן נפטרה אשתו בלידה.

במסגרת חיפושיו אחר עבודה, הרבה פיין לנדוד ברחבי אנגליה. הוא עבד, בין היתר, כמורה בבית־ספר, כמטיף דתי וכפקיד מס. את מסע נדודיו סיים פיין ב-19 בפברואר 1768 כשעבר להתגורר במזרח סאסקס ונפגש עם "חבורת השניים־עשר": קבוצת אליטה שדנה בנושאי העיירה המקומית. במקביל, השתתף פיין בקבוצת סיוע נוצרית, שנהגה לאסוף תרומות לשם חלוקה לנזקקים. מספר שנים לאחר מכן, ב-26 במרץ 1771, התחתן פיין בשנית עם אליזבת אוליב, בתו של סמואל אוליב שעזר לו להתקבל לעבודתו הנוכחית.

זמן קצר לאחר מכן החל פיין להשתתף באופן פעיל בחיים הפוליטיים של בריטניה, והחל לפעול בין כותלי הפרלמנט הבריטי בענייני משכורת ותנאי עבודה לפקידים. ב-1772 פרסם את הספרון הראשון שלו, "המקרה של פקידי המס", שהכיל 21 עמודים מפורטים ודן בבעיותיהם הכלכליות.

[עריכה] ההגירה לאמריקה

נקודת המפנה בחייו של פיין הגיעה בשנת 1774, אז פגש בלונדון את בנג'מין פרנקלין: מדינאי, מדען ודיפלומט שהתגורר בצפון אמריקה (שהייתה אז תחת שלטון בריטי). פרנקלין הציע לו להגר למושבות הבריטיות ואף צייד אותו במכתב המלצה. באוקטובר, זמן קצר אחרי שהתגרש רשמית מאשתו השנייה, ארז פיין את מטלטליו והחל את דרכו לאמריקה. ב-30 בנובמבר הגיע לפילדלפיה, שהייתה עיר במושבה שכונתה הפרובינציה של פנסילבניה (כיום פנסילבניה).

בפילדפיה מצא פיין את יעודו. כשרונו האמיתי – הכתיבה בא לידי ביטוי בפרסום הגיגיו ברבים. ההערכה היא שפיין החל לבסס את מחשבותיו על "הצדק הטבעי" בעקבות היחס הקשה והעינויים שלהם היה עד, וייתכן אף קורבן להם, שהיו בעיקר מנת חלקם של הפוריטנים. חוקרים אחרים גורסים כי הוא הושפע מאביו הקוויקר.

השכל הישר

בינואר 1776 פרסם פיין תחת שם בדוי את הספרון "השכל הישר" (Common Sense), שהכיל למעשה את רעיונות העצמאות האמריקנית וזכה להצלחה מסחררת: כחצי מיליון עותקים הופצו ברחבי הקולניות, כאשר גודל האוכלוסייה עצמה היה כשלושה מיליון איש בלבד. בין היתר נכתב בספרון:

"אורה של השמש מעולם לא זרח על מטרה נעלה יותר [עצמאות]. אין מדובר בעניינה של עיר, של מדינה, של מחוז או ממלכה כי אם של יבשת – לפחות שמינית מחלקו הראוי ליישוב של כדור הארץ. זוהי לא דאגה של יום, של שנה או עידן; גם דורות העתיד מעורבים למעשה ופעולותינו תשפענה עליהם במידה זו או אחרת, אפילו עד אחרית הימים. עתה הוא הזמן לזריעת אחדות יבשתית, אמונה וכבוד. השבר הזעיר ביותר יהיה כמו שם הנחקק עם חודה של סיכה על קליפתו העדינה של עץ אלון צעיר; הפצע יגדל עם צמיחתו של העץ ויופיע באותיות קידוש לבנה מול עיני צאצאינו"

ההיסטוריונית ברברה טוכמן כותבת בספרה מצעד האיוולת כי "חוברת התעמולה (...) חשמלה את המושבות, שכנעה אלפים בצורך להתקומם והביאה אותם עם רובי המוסקט שלהם למרכזי הגיוס". הדעות שהוצגו בספרון לא השפיעו רק על האיש הפשוט, אלא הרשימו גם דמויות בכירות באליטה המקומית: ג'ורג' ושינגטון, לימים הנשיא הראשון של ארצות הברית, התרשם עמוקות מהדעות שהוצגו בספרון והחל לנטות לכיוון מחשבה על עצמאות מהאימפריה הבריטית. ב-4 ביולי, כשישה חודשים בלבד לאחר פרסום הספרון, הכריזו שלוש עשרה המושבות על עצמאותן.

כוחו האמיתי של פיין היה טמון ביכולתו להציג רעיונות מסובכים, לכאורה, בצורה קוהרנטית ופשוטה יחסית. יכולת זו הייתה מופלאה במיוחד לאור צורת הכתיבה הפילוסופית והקשה, שהייתה רווחת באירופה באותם הימים. פיין היה אף האדם שהציע את השם "ארצות הברית של אמריקה" למדינה העתידית.

כאשר פרצה מלחמת העצמאות, החל פיין לפרסם סדרת מאמרים תחת השם "המשבר", שהיו פרו-אמריקאים ביותר וששיבחו את מאמץ המושבות לעצמאות. המאמר הראשון בסדרה, שפורסם ב-23 בדצמבר 1776, החל במשפט האלמותי: "אלו זמנים שבהם נבחנת נפשו של אדם". גנרל צבא המושבות עצמו, ג'ורג' ושינגטון, שכבר הכיר את עבודותיו של פיין, התרשם עמוקות גם מספרון זה ופרסם פקודה שבה דרש מכול חייל בצבא לקרוא את הספרון.

[עריכה] החזרה לאירופה

פיין חזר לאנגליה בשנת 1787 בענייני עסקים וזמן קצר אחר כך פרצה המהפכה הצרפתית, שבעקבותה פרסם את הספרון "זכויות האדם". ב-13 במרץ 1791 יצא הספרון לאור. הספרון, שהיה תגובת נגד לספרו הביקורתי של אדמונד ברק, "הרהורים על המהפכה בצרפת", פיאר את המהפכה הצרפתית ואת רעיון השוויון בין בני האדם, והיווה תגובה להערותיו של ברק. הספרון של פיין – שנקטל על ידי הממסד האירופאי ועל ידי המלוכה – היה כה שנוי במחלוקת, שפיין עצמו הועמד לדין בבריטניה על הוצאת דיבה, אך הספיק לעזוב לפריז לפני המשפט עצמו.

בצרפת זכה פיין לכבוד של בן בית. לאחר שקיבל אזרחות צרפתית ואף נבחר בספטמבר 1792 מטעם מחוז פה דה קאלה לוועידה הלאומית, שם חבר אל הז'ירונדינים. מהלכו המפורסם ביותר בוועידה היה התנגדותו להוצאותו להורג של לואי ה-16. במקום להוציא להורג, הציע פיין לשולחו לגלות בארצות הברית. מניעיו של פיין לצעד זה היו מגוונים: ראשית, סבר פיין שבזכות סיוע שהגיש לואי ה-16 למושבות המורדות במאבקן, ראוי להצילו ממוות בגיליוטינה. שנית, פיין עצמו התנגד אידאולוגית לעונש מוות. מניעים אלו הספיקו לפיין, שמעולם לא נודע בסגנונו הדיפלומטי, להכנס לעימות חזיתי עם הקבוצה היעקובינית הרדיקלית ועם מנהיגה, מכסימיליאן רובספייר. העימות הזה לא עזר למלך הצרפתי, וב-17 בינואר 1793 הוא הורשע ברוב דחוק ב"קשירת קשר נגד ביטחון וחירות הציבור" ונגזר עליו עונש מוות. מאבקו של פיין בקבוצה הקיצונית הביא לכך שלואי דה סן-ז'וסט, עוזרו של רובספייר, האשים אותו בקשירת קשר עם מלך בריטניה כנגד הצרפתים. בהוראתו הישירה של רובספייר הושלך פיין לכלא ב-28 בדצמבר 1793 ונקבעה הוצאתו להורג בעריפת ראש. משלב זה הדעות חלוקות: חלק מההיסטוריונים סבור שפיין ניצל ממוות בטעות, כיוון שפתק ההוצאה להורג שנתלה על תאו נפל, ואילו חלק אחר סבור שפיין ניצל כתוצאה מתמיכה רבה לה זכה בוועידה הלאומית. פיין שוחרר ממעצר ב-4 בנובמבר 1794 בעקבות התערבותו של שגריר ארצות הברית החדש בצרפת, ג'יימס מונרו.

את הזמן הרב בתאו בבית הכלא ניצל פיין להמשך הכתיבה, ושם כתב את "עידן התבונה", שבו יצא במתקפה חסרת רסן על התנ"ך והמונותאיזם והגן על הדאיזם. בין היתר כתב:

"הדת שמתקרבת יותר מכל לרעיון של הדאיזם האמיתי, שמסמלת ערכים של מוסר וטוב-לב, היא זו המוצהרת על ידי אגודת הידידים... למרות שאני מוקיר את נדבנותם, אינני יכול שלא לחייך לנוכח יהירותם... אם טעמו של הקווייקר נדון בבריאה, איזו שקטה וחסרת עניין בריאה זו הייתה צריכה להיות! במקרה כזה, הפרח לא היה מפריח את עליזותו והציפור לא הייתה מורשית לשיר."

התגובות לספר, שפורסם בין השנים 1790 - 1793 בשני חלקים ותורגם לצרפתית, היו קשות. כיוון שההתקפה הייתה על כלל האמונה המונותאיסטית ולאו דווקא על כנסייה או דת מסוימת, נרדף פיין מכל הכיוונים. הוא הוכרז כאתאיסט (מילת גנאי באותם ימים), ספריו נשרפו בפומבי והשם פיין הפך למוחרם.

את החוברת האחרונה שלו, "צדק אגררי", פרסם פיין בחורף 1795. החוברת הייתה המשך ישיר ל"זכויות האדם", ובה קרא פיין לחלוקה מחדש של אדמות האזרחים. כיום, מנהלת הביטוח הלאומי של ארצות הברית רואה בחוברת את ההצעה האמריקנית הראשונה בהיסטוריה לפנסיה לאנשים מבוגרים.

בשנת 1800 נפגש פיין עם נפוליון, שאמר על פיין: "פסל של זהב ראוי להקים לכבודו בכל עיר על פני האדמה". פיין, לעומת זאת, לא חיבב יתר על המידה את נפוליון. הוא נותר בצרפת עד שנת 1802, אז חזר לארצות הברית בהזמנתו של תומס ג'פרסון.

[עריכה] מותו

ב-8 ביוני 1809, בגיל 72, נפטר פיין בגריניץ' וילג', ניו יורק, כשהוא מחוסר חברים כמעט לחלוטין עקב השקפותיו בעניינים דתיים. עם מותו נכתבה מודעת אבל עליו בזו הלשון בעיתון ה"ניו יורק סיטיזן":

"חי הרבה, עשה מעט טוב והרבה נזק"

בקבורתו נכחו רק שישה אנשים, מתוכם שני שחורים, ככל הנראה עבדים. כמה שנים לאחר מותו החליט ויליאם קובט, אחד ממבקריו החמורים, להעביר את עצמותיו לאנגליה, אך הארון נעלם במהלך ההובלה ואיתו זכרו של פיין.

[עריכה] מורשת

פיין, שהיה מעין אנרכיסט שהקדים את זמנו, היה בעל תפיסת עולם ליברלית, שנחשבה רדיקלית לתקופתו. הוא שלל את המונרכיה וראה בכל צורת שלטון רוע הכרחי (במקרה הטוב). הוא היה בין המתנגדים החריפים ביותר לעבדות ובין הראשונים שהציעו את רעיונות הביטוח הלאומי, חינוך ציבורי, שכר מינימום ושלל רעיונות שכיום נראים טריוויאליים בדמוקרטיות המערביות.

פיין היה דאיסט נלהב והתנגד בחריפות לדת הממוסדת, שלדעתו ייצגו הדתות המונותאיסטיות.

עבודותיו של פיין על הליברליזם השפיעו רבות על אברהם לינקולן ותומס אדיסון, וכן על נשיאה הראשון של ארצות הברית, ג'ורג' ושינגטון. לכבודו של פיין הוקם מוזיאון בניו רושל, ניו יורק ופסל בעיירת הולדתו, תתפורד. ג'ון אדמס, סגן הנשיא הראשון של ארצות הברית והנשיא השני, כתב כי "ללא עטו של פיין, חרבו של ושינגטון הייתה מוחזקת לשווא".