גרגוריוס הראשון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| גרגוריוס הראשון | ||||||||||||||||||
 |
||||||||||||||||||
|
האפיפיור גרגוריוס הראשון, או גרגוריוס הגדול (גרגוריוס הקדוש) (נולד בסביבות 540, נפטר ב-12 במרץ, 604) היה ראש הכנסייה הקתולית מה-3 בספטמבר 590, ועד למותו. גרגוריוס היה ידוע גם כ"גרגוריוס של הדיאלוג" בכנסייה האורתודוקסית בשל הדיאלוגים שהוא כתב. הוא היה ראשון האפיפיורים אשר הגיע מרקע מנזרי, והוא עיצב את דרכה של האפיפיורות במאתיים השנים לאחריו: עצמאות של הקיסר וברית עם אבות המנזרים הבנדיקטינים ועם הממלכות המרובינגיות של הפרנקים. גרגוריוס נחשב למייסד האפיפיורות של ימי הביניים ולמרות שלא היה תאולוג, נחשב לאחד מאבות הכנסייה.
גרגוריוס נולד למשפחה פטריקית נוצרית ברומא, שהיו בבעלותה לטיפונדיה ואחוזה. אחד מאבותיו היה האפיפיור פליקס הרביעי. אביו, גורדיאנוס, היה פקיד ממשלתי גבוה ברומא, וגרוגריוס עצמו בחר ראשית בקריירה חילונית בתחום הפוליטי, אשר הגיעה לשיאה כניצב רומאי, הדרגה הגבוהה ביותר, אך לאחר מכן נכנס למנזר בנדיקטיני שהוא הקים באחוזת הוריו. הוא היה חבר במשלחת ששלח האפיפיור פלגיוס השני לקונסטנטינופול בשנת 579 לערך, ונשאר בעיר שש שנים, בהן הכיר את ליאנדר מסיביליה, אחיו של איזידור מסביליה.
בקונסטנטינופול, גרגוריוס נקלע למחלוקת עם פטריארך קונסטנטינופול יוטיכיוס, על נושא תחיית המתים והאיחוד בין הגוף לנפש. המחלוקת הגיעה לשיפוטו של הקיסר, שפסק לטובתו של גרגוריוס. פרסומו של יוטיסיוס נידון להשמדה. עם חזרתו של רומא, גרגוריוס מונה למזכיר ראשון של פלגיוס ונבחר ליורשו כאפיפיור.
תוכן עניינים |
[עריכה] גרגוריוס כאפיפיור
אחת הפעולות הראשונות שלו עם הפיכתו לאפיפיור ב-590 הייתה פרסום סדרת אגרות המכחישות כל אמביציה (שאפתנות)לרשת את כסו של פטרוס הקדוש ומשבחות את חייהם של הנזירים הבנדיקטינים. הכס הקדוש לא הצליח להכפיף את מנהיגותו וסמכותו במערב מאז גלסיוס הראשון. בגאליה הבישופות הייתה מזוהה עם המשפחות החזקות באזור; בספרד הויזיגותית לבישופים הייתה שליטה על השליטים ומעט קשר עם רומא; באיטליה הוותיקן סבל ממתקפות של הדוכסים הלומברדיים מצפון מחד, ומלחץ האימפריה הביזנטית ברוונה מדרום מאידך. במקביל, הנצרות הקלטית התפתחה באירלנד ללא קשר לותיקן והתפשטה אל האיים הבריטיים .
[עריכה] יחסים עם לומברדיה ומעורבות בסכסוכים אזוריים
פעולותיו העצמאיות של גרגוריוס במינוי מושלים, סיוע לצדדים במלחמות, מתן הוראות לגנרלים, שליחץ שגרירים למלכי לומברדיה ואף ניהול משא-ומתן לשלום ללא היוועצות במנהיגי האימפריה הביזנטית הפכו את האפיפיורות באופן זמני לכוח אזורי. הרקע של גרגוריוס – ילדותו בצל המלחמה הגתותית, הכשרתו המקצועית החילונית, שהותו בקונסטנטינופול, והערכתו את מנהיג האימפריה הביזנטית – שכנע אותו שהוא אינו יכול לצפות לסיוע מן המזרח בעימותים עם לוברדיה. מותו של אותרי (Authari) מלך לומברידה זמן קצר לאחר כניסתו של גרגוריוס לתפקידו, עורר שרשרת אירועים אלימים בשושלת לומברדיה. אלמנתו של אותרי, המלכה תיאודלינדה, נישאה לאגילולף, אך במקביל דוכסים עצמאיים – אריולף מספולטו ואריצ'יס מבנוונטו - איימו על טריטוריות כנסייתיות מדרומה ללומברדיה.
גרגוריוס ביטא בחלק מאגרותיו הראשונות את הקשיים מול לומברדיה, אבל המצב החריף בקיץ 592, כאשר אריולף מספולטו שלח מכתב איום לכס הקדוש, ולאחריו צרו כוחות לומברדיים על חומות רומא. בה בעת צר אריצ'יס מבנוונטו על נאפולי, שבה באותה תקופה לא היה בישוף או מנהיג צבאי. גרגוריוס החליט באופן חסר תקדים למנות טריבון תחת סמכותו, אשר יקח פיקוד על העיר ולהגיע לשלום עם הלומברדיים.
פעילותו העצמאית של גרגוריוס עוררה גם את חמתו של מצביע האימפריה הביזנטית רומאנוס, שכינס כוחות ותקף את פרוג'ה. רומאנוס נסוג מפרוג'ה עם כוחותיו באביב 593. באותה עת, אגילולף התקדם לעבר רומא כתגובה לצעדיו של רומאנוס בסביבות יוני 593. החרדה שחש גרגוריוס משתקפת בדרשותיו על הנביא יחזקאל שנתן באותה תקופה. אגילולף נסוג עם זאת מן העיר אחרי זמן קצר, ותיאורים של עימות בין גרגוריוס ואגלילוף על מדרגות בזיליקת פטרוס הקדוש, נושא פופולרי בציורים היסטוריים, הם פרי הדמיון. באחת מאגרותיו מתייחס גרגוריוס לעצמו כאל "השלם של הלומברדים", וככל הנראה, תשלומי כסף היו התמריץ העיקרי להסרת המצור.
בשלב זה, האפיפיור היה מעוניין להשיג שלום בר קיימא עם הלומברדים. השגת שלום כזה הייתה מותנית בהסכם בין כוחות האימפריה הביזנטית וראשי הלומברדים, בתיווך המלכה תיאולינדה, שהייתה קתולית אדוקה. במשך כשנה התמהמהו הצדדים ושקעו במשא ומתן חסר תוכלת, וגרגוריוס החל לחתור לקראת הסכם פרטי, אפילו ללא הסכמת רומאנוס. האיום דווח לקונסטנטינופול, והקיסר מאוריסוס הגיב במכתב נזעם בשנת 595. המכתב אבד, אך תגובתו הביקורתית של גרגוריוס נשמרה. עם זאת, נראה כי גרגוריוס שלא יהיה ניתן להגשים הסכם עצמאי, ולאחר מכן לא נמצאות עדויות לניסיון לחתום על הסכם שלום נפרד.
המתיחות ביחסיו של גרגוריוס עם רומאנוס החריפה עד למותו של האחרון בשנת 596 או התחילת 597. המצביע החדש, קליניקוס היה דיפלומט מיומן ושיחות השלום חודשו. הסכם השלום שנחתם בשנת 599, לשמחתו של גרגוריוס, לא שרד יותר משנתיים: בשנת 601 פרצה מלחמה מחדש, לאחר מתקפה של קליניקוס, שהודח שנתיים לאחר מכן. יורשו, סמאראגדוס, חידש את השלום עם הלומברדים, שלום שנשמר עד אחרי מותו של גרגוריוס.
[עריכה] סרבוס סרבורום דאי
גרגוריוס היה בין האפיפיורים הראשונים שהדגישו את עליונות מוסד האפיפיורות. למרות שהוא לא השתמש במונח "אפיפיור", הוא ריכז את סמכויות הבישוף של רומא תחת תואר רשמי – סרבוס סרבורום דאי – משרתו של משרתי האל. כפי שבנדיקטוס הקדוש הצדיק את סמכותו העליונה של אב המנזר על הנשמות שתחת חסותו, כך ביטא גרגורי את העקרון ההיראטי (מקודש) שהוא האחראי הישיר בפני אלוהים על הכהונה.
בתקופת מנהיגותו של גרגוריוס עוצב מושג הכפרה שמוסד לאחר מכן בכנסייה. הכפרה שעוברת הנשמה בתופת יכולה להתחיל במהלך חיי האדם, באמצעות מעשים טובים, צייתנות והתנהגות "נוצרית". כך, יתקצרו הייסורים שיעבור אדם בתופת לקצרים וקלים יותר. רק קדושים יעברו ישירות לשמיים. חזון אופטימי זה יכל לגרום למאמין להרגיש מחוזק לגבי עתידו, לאחר מותו.
יחסיו של גרגוריוס עם קיסר ביזנטיון נותרו רגישים. הוא התמקד במערב, ורבות מאגרותיו עוסקות בטיפול בנכסי הוותיקן. יחסיו עם המלכים המרובינגים, המתומצתים בהתכתבותו עם חילדברט השני, הניחו את המסד לברית של האפיפיור עם הפרנקים, שלאחר מכן תהפוך את המנהיגות הגרמאנית לסוכן התנצרות בלב אירופה, ותשפיע על עתיד אירופה כולה. עם זאת, הוא גם נודע כאחד הגורמים שפעלו ללא לאות לקידום דיאלוג בין הנצרות המערבית והמזרחית.
גרגוריוס ראה חשיבות בהפצת הנצרות והמרת דת בממלכות האנגלו-סקסיות, מכיוון שחוסר פעילות באזור האיים הבריטיים יכלה לעודד את הנצרות הקלטית. לפני שאוגוסטין מקנטרברי נשלח להמיר את ממלכת קנט, הקרקע הוכנה באמצעות נישואיו של המלך לנסיכה מרובינגית, אשר הביאה עמה את הכומר שלה. עם מותו של גרגוריוס, האצולה בקנט הומרה ובוסס מרכז נוצרי בקנטרברי.
לפני גרגוריוס, האפיפיור היה ידוע בראש ובראשונה כ"ראשון בין שווים", וללא סמכות מעבר למחוז הבישופות שלו. גרגוריוס שינה את המצב ולמעשה במהלך תקופתו הוא הגביר במידה ניכרת את כוחה של האפיפיורות. על פי האנציקלופדיה הקתולית הוא הוכרז כקדוש מיד לאחר מותו ב"הסכמה ציבורית נרחבת".
[עריכה] עבודות ופרסומים
גרגוריוס הוא האפיפיור היחיד שכיהן בין המאות החמישית וה-11 אשר נותר גוף משמעותי של כתביו. ההיסטוריון נורמן פ. קנטור כתב (Cantor, 1993, p. 157) כי "דמותו [של גרגוריוס] היא אניגמטית. מצד אחד, הוא היה מנהל נחוש ומוכשר, דיפלומט מיומן ופיקח ומנהיג שהפגין חזון ותחכום; מצד שני כתביו מציגים נזיר פותה ומלא אמונות טפלות, עוין להשכלה, תאולוג מוגבל המקדיש מסירות מוגזמת לקדושים, ניסים וקמעות" – כמו כל אירופאי אחר בדורו, ניתן להוסיף.
הוא הותיר אחריו:
- דרשות (ארבעים שעוסקות בכתבי הברית החדשה הוכרו כאותנטיות, 22 על ספר יחזקאל ושתיים על שיר השירים).
- דיאלוגים על חייו של בנדיקטוס הקדוש
- פרשנות על ספר איוב, בלטינית Magna Moralia
- על שלטון הכמרים, כתב יד שבו הוא העמיד את תפקיד הכמרים כמנהיגי קהילותיהם וכ"אצולה" כנסייתית.
- כ-850 אגרות מתקופתו שרדו. הן מקור ראשוני להיסטוריונים החוקרים תקופה זו.
- טקסים בכנסייה האורתודוקסית
- רפורמות מועטות לליטורגיה בכנסייה הקתולית.
בנוסף, המזמור הגרגוריאני, אחד מסגנונות המוזיקה של ימי הביניים, נקרא על שמו. לא ידוע שהוא כתב מזמורים בעצמו – מרבית המזמורים שנכתבו באותה תקופה פורסמו באופן אנונימי – השפעתו על הכנסייה גרמה לכך שהסגנון יקרא על שמו.
[עריכה] לאחר מותו
בשנת 1295 הכריז האפיפיור בוניפציוס השמיני על גרגוריוס כקדוש. גרגוריוס נחשב כקדוש ופטרון במספר מזרמי הנצרות. בנצרות הקתולית והאנגליקנית נחגג יום גרגוריוס הקדוש ב-3 בספטמבר., היום שבו מונה כאפיפיור. בכנסיות הקתולית, האורתודוקסית והפרוטסטנטית, מצוין ה-12 במרץ, יום קבורתו.
הסופר תומאס מאן השתמש באגדה גרגוריוס על האבן מימי הביניים, על הולדתו וחייו של גרגוריוס הראשון כבסיס לספרו "הנבחר" (1951) , העוסק בקשר בין רשע וקסם.
[עריכה] ביבליוגרפיה
- Norman F. Cantor, 1993. The Civilization of the Middles Ages (אנגלית)
| הקודם: פלגיוס השני |
אפיפיור (רשימה) |
הבא: סאביניאן |
