ש"י
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ש"י (שירות ידיעות), שירות המודיעין של ארגון "ההגנה" שעל בסיסו קמו שירותי הביטחון והמודיעין של מדינת ישראל.
תוכן עניינים |
[עריכה] טרום הש"י
ש"י הוקם בשנת 1940 כשירות מודיעין ארצי של ההגנה, אולם יסודותיו נוצרו בראשית העלייה הציונית לארץ ישראל. כבר בימי השלטון העותמני שאפו מנהיגי "היישוב" (השם שבו כינו עצמם יהודי ארץ ישראל בתקופה שקדמה להקמת המדינה) להשיג מידע מודיעיני כדי שיוכלו לסכל את גזירות השלטון התורכי נגד היישוב. אנשי ארגון "השומר" ידעו שהצלחתם לשמור ולהגן על הרכוש והנפש טמונה ביכולתם לגלות שודדים ורוצחים, וביצעו פעולות מודיעין, כשם שביצעו פעולות מגן, עוד לפני שנוסד ארגון ההגנה.
בשנת 1918 הוקם ביוזמתם של זאב ז'בוטינסקי ואחרים שירות ידיעות של ועד הצירים (משלחת ציונית בראשותו של ד"ר חיים ויצמן שהגיעה לארץ לאחר הכיבוש הבריטי), שנקרא בשם "משרד מודיעין" (Information Bureau), ותפקידו היה איסוף ידיעות על הנעשה בקרב הערבים ומעקב אחרי אגודותיהם הלאומיות. המשרד אסף חומר רב על הכנות הערבים לפרעות ביהודים ולמרידות בבריטים. כן ארגן המשרד את השמירה על מנהיגי הציונות. הקמת המשרד עוררה ביקורת מצד אחדים ממנהיגי היישוב ובראשם מנחם אוסישקין, אשר לאחר בואו של הנציב העליון הבריטי הראשון, היהודי הרברט סמואל, נדמה היה להם כי ביטחונו של היישוב נמצא בידיים נאמנות, והמשרד פורק ב-1920.
עם הקמת ארגון ההגנה בשנת 1920, היה איסוף מידע מודיעיני חלק מפעולותיו של הארגון. בימי הבראשית של הארגון עסקו אחדים ממפקדיו באיסוף ידיעות בין הערבים. איש ירושלים בשם אהרון חיים כהן חדר לאסיפות הערבים בערי וכפרי הארץ והגיע גם אל עבר הירדן, כשהוא לבוש ומתנהג כערבי.
בראשית שנות ה-30 החלו בארגון פעולות איסוף ידיעות מודיעין אליהו אילת (אז אפשטיין ולימים שגריר ישראל הראשון בארצות הברית ולאחר מכן שגריר ישראל בבריטניה ונשיא האוניברסיטה העברית) ולאחריו ראובן שילוח (אז זסלני ולימים ראש המוסד הראשון).
בשנת 1933 נוסד בסוכנות היהודית מדור ערבי שעסק במודיעין ופעולתו רוכזה בידי אליהו ששון (לימים ציר ישראל בתורכיה, שגריר ברומא ושר בממשלות ישראל).
לסניפי ההגנה בערים היו מחלקות לא מאורגנות לאיסוף ידיעות, אשר המידע שאספו הועבר למרכז ההגנה. בתל אביב הוקמה לראשונה מחלקת ידיעות קבועה בשנת 1933 ובראשה הועמד אפרים קרסנר (לימים דקל, מי שיכתוב את ספר הזיכרונות "עלילות ש"י"). בשנת 1940 עם הקמת הש"י הארצי השתלבה בו מחלקת הידיעות של תל אביב.
מקור מודיעיני חשוב היו השוטרים והקצינים היהודים ששירתו במשטרת המנדט, אשר מסרו מידע רב על הנעשה בישוב היהודי ובקרב הבריטים והערבים, אותו שאבו מהידיעות הרבות שזרמו למשטרה. הם גם שימשו מקור התרעה על כוונות הבריטים לערוך חיפושי נשק ומאסרים. מידע רב נתקבל מפקידים יהודים בשירות המחלקות השונות של ממשלת המנדט.
הידיעות מן המקורות השונים הועברו למפקדת ההגנה ששכנה בבית הוועד הפועל של ההסתדרות בתל אביב, לידיהם של אליהו גולומב ודב הוז.
בשנת 1939, לאחר שלוש שנות המרד הערבי, שהיה ידוע בישוב כמאורעות תרצ"ו, החליטו הבריטים לפתור את המצב על ידי הפיכת מדיניותם לפרו-ערבית שלמה. הם הוציאו את "הספר הלבן", שבו נקבעו הגבלות חמורות על העלייה היהודית ואיסור מכירת אדמות הערבים ליהודים.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש הבזק של פולין נשתרר קיפאון בחזית המערב, כשעמדו זה מול זה כוחות הצבא הצרפתי וחיל המשלוח הבריטי מול הצבא הגרמני, מבלי שאחד הצדדים פתח בפעולה התקפית. מצב זה, שנמשך עד לפלישת הנאצים לסקנדינביה ומערב אירופה באביב 1940, נקרא "המלחמה המזויפת" - Phony War. מעין-הפוגה זו זימנה לבריטים את ההזדמנות לכפות הלכה למעשה את מדיניות הספר הלבן ולדכא את היישוב. אחד הצעדים הראשונים היה החמרת היחס כלפי ארגון ההגנה, רדיפת חבריו והחרמת נשקו. ב-5 באוקטובר 1939 נאסרו 43 מפקדים בהגנה (המ"ג), שהתאמנו בנשק בגליל התחתון, וביניהם משה דיין. נשקם הוחרם וכולם נדונו ל-10 שנות מאסר, מלבד אחד מהם אשר לטענת הבריטים כיוון את נשקו מולם בעת המעצר, שנדון למאסר עולם. ב-28 בפברואר 1940 מצאו הבריטים לנכון לחוקק תקנות ביצוע לספר הלבן, שכונו בפי אנשי היישוב "חוק הקרקעות", אשר הפכו את הספר הלבן מהצהרת כוונות לדבר חקיקה.
[עריכה] הר"ן
כשנתברר למרכז ההגנה כי הבריטים מתנכלים לעצם קיום ההגנה, הוחלט להקים מחלקת ריגול נגדי שכונתה ר"ן, שתסכל את כוונות הבריטים. המחלקה הוקמה על ידי שאול אביגור (אז מאירוב), אליו הצטרפו איש הרכש יהודה ארזי ודוד שאלתיאל, שהיה בעל ניסיון צבאי משירותו כקצין בלגיון הזרים הצרפתי. הר"ן עסק בבילוש אחר חשודים במסירת מידע לבריטים, נשים שקיימו יחסים עם שוטרים ופקידים בריטיים, אנשי העולם התחתון ואחרים.
[עריכה] הש"י
בקיץ 1940 הגיע שאול אביגור למסקנה כי הגיעה העת לייסד שירות ידיעות כלל ארצי. הוא הציע למפקדה הארצית של ההגנה ולמשה שרת (אז שרתוק), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות (שר החוץ של המדינה שבדרך) להקים את הש"י. בספטמבר 1940 הוקם הש"י רשמית והר"ן שולב בשורותיו. כן שובצה בש"י המחלקה הערבית שנוסדה ביוני 1940 בראשותו של עזרא דנין.
אחת המשימות של הש"י עם היווסדו הייתה לברר את טענות הבריטים כי בין המעפילים שעלו ארצה ערב המלחמה הסתננו סוכנים נאצים. חקירת הש"י העלתה כי אין יסוד לחשדות.
תפקיד נוסף שהוטל על הש"י היה מעקב אחר ארגוני האצ"ל והלח"י שלא סרו למרות הנהגת היישוב.
בראש הש"י, בכפיפות לראשותו של המייסד שאול אביגור, פיקדו על הש"י, עם היווסדו, דוד שאלתיאל שטיפל במודיעין הצבאי וזאב שרף שתחום טיפולו היה ארגוני האצ"ל והלח"י. ב-1943 החליף את שניהם כראש הש"י ישראל עמיר (אז זבלדובסקי). תחת פיקודו הושלם האיחוד המלא בין הר"ן לבין הש"י וכל מטה הש"י למחלקותיו השונות רוכז במשרד אחד בתל אביב תחת הכיסוי של "הוועד למען החייל".
אחת המחלקות החשובות בש"י הייתה המחלקה הבריטית, שמשימתה העיקרית הייתה לשאוב מידע ממשרדיה ומארכיונה של הבולשת הבריטית, שנקראה "המחלקה לחקירת פשעים", ה-C.I.D. לרשות המחלקה הבריטית עמדו מאות שוטרים ופקידי ממשל יהודים, שנאמנותם הראשונה הייתה לארגון ההגנה, והם השיגו עבור הש"י מידע רב ערך.
הש"י קיים שירות האזנה שיירט תשדורות סודיות של הבריטים ועסק בפענוח הצפנים הבריטיים. במשך תקופה מסוימת הצליח הש"י לשים ידו על "הצופן האימפריאלי" שבו נשלחו המברקים המדיניים החשובים ביותר ללונדון.
בשנת 1944 הצטרף למטה הש"י איסר הראל (אז הלפרין), איש משמר החופים ומשטרת היישובים העבריים, תחילה כמזכיר המחלקה היהודית ולאחר מכן כראש המחלקה, ומשנת 1947 ועד לקום המדינה היה מפקד מחוז תל אביב.
[עריכה] בשנות המאבק
בשנות המאבק בבריטים שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה התרחב מאוד הש"י וכלל עשרות עובדים ומתנדבים רבים. לש"י היו באותה עת שלוש מחלקות: המחלקה הערבית בראשותו של זלמן דיבון (אז זלמן זליגסון) שהפעילה עשרות מודיעים ערביים בכל רחבי הארץ, המחלקה המדינית בראשותו של בוריס גוריאל שעסקה באיסוף מידע על השלטונות והצבא הבריטי והמחלקה הפנימית (שקודם לכן נקראה המחלקה היהודית), שעסקה בפיקוח על הארגונים מימין ומשמאל שלא סרו למרות הנהגת היישוב, האצ"ל והלח"י מחד, והקומוניסטים מאידך.
ההישגים הגדולים של הש"י היו השגת התוכניות של הגשרים בין ארץ ישראל לשכנותיה לקראת ליל הגשרים ב-17 ביוני 1946, שבו פוצצו הגשרים על ידי כוחות ההגנה, וכן השגת תוכנית המתקפה הבריטית על הנהגת היישוב וארגון ההגנה בשבת השחורה, ה-29 ביוני 1946. התוכנית הוצאה מרשות הבריטים ונמסרה לש"י על ידי קצין בריטי אוהד. התוכנית על מאות עמודיה צולמה במשך לילה שלם באחד הקיבוצים, באמצעי הצילום הפשוטים של אותה תקופה, והושבה עם בוקר למקומה.
[עריכה] הש"י בפלמ"ח
יחידות הפלמ"ח שימשו ככוחות המיוחדים של ההגנה. הפלמ"ח הוקם בשנת 1941, כאשר סכנת פלישה מסוריה ולבנון איימה על היישוב. הקמתו הייתה בתיאום עם הבריטים שנזקקו לסיוע של היישוב היהודי בהגנת הארץ ולכוח גרילה מאומן שיופעל אם הארץ תיכבש.
הפלמ"ח ניהל פעילות מודיעין בכפיפות למטכ"ל ההגנה ולש"י ובהנחיית המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהייתה משרד החוץ של המדינה בדרך. המידע שנאסף רוכז במטה הפלמ"ח והוזרם לש"י ולמחלקה המדינית.
משנת 1943 ועד תחילת מלחמת העצמאות, עסקו צוותים של הפלמ"ח בסיורים ברחבי הארץ במטרה להכין תיקים לכפרים ולישובים הערביים ולאתר יעדים ערביים ובריטיים לתקיפה.
לפלמ"ח הייתה מחלקה ערבית, שהייתה מחלקת מסתערבים שחדרה למטרות מודיעין ליישובי הערבים בארץ ובמדינות ערב השכנות. בראשה עמד ירוחם כהן, ואחריו, בתקופת המאבק, שאול ביבר.
משנת 1946 הצטרפה לפעולת מודיעין זאת מחלקת הטייס של הפלמ"ח, שעסקה בצילומי אוויר של היעדים. במקביל הופעלה המחלקה הערבית של הפלמ"ח באיסוף מידע למטרות לחימה ומבצעים מיוחדים. בשלהי שנת 1946 מונה ירוחם כהן לתפקיד קצין המודיעין הראשון של הפלמ"ח.
פעולות המודיעין של הפלמ"ח הביאו תועלת מבצעית רבה בימי תנועת המרי העברי ובקרבות מלחמת העצמאות.
באוגוסט 1948 הועברה המחלקה הערבית של הפלמ"ח בשלמותה לצה"ל כיחידה מיוחדת בחיל המודיעין, שנקרא באותה עת "שירות המודיעין".
[עריכה] לקראת הכרזת העצמאות
לקראת הכרזת העצמאות הייתה משימת הש"י לעמוד על כוונותיהם של ערביי ארץ ישראל ושל מדינות ערב השכנות. מחוז תל אביב של הש"י בראשות איסר הראל, שעמד בחזית המודיעינית החשובה ביותר, מול יפו הערבית שהייתה המרכז המדיני והצבאי החשוב ביותר של הערבים, הצליח להשיג מידע רב ערך. לקראת הכרזת המדינה הפעיל איסר הראל סוכן ערבי שיצא לרבת עמון כדי לעמוד על כוונות הירדנים ולבדוק האם הם עומדים לצאת למלחמה. הסוכן הביא את הידיעה כי בכוונת הירדנים לצאת למלחמה ואיסר נחפז להודיע על כך לדוד בן גוריון.
[עריכה] עם הקמת המדינה
עם הקמת המדינה היה הש"י, על מנגנוניו ואנשיו, התשתית שעליה הוקמו המודיעין הצבאי ושירות הביטחון. איסר בארי, שהיה ראש הש"י בפועל, נתמנה לראש המודיעין הצבאי (לימים אגף המודיעין) ואיסר הראל נתמנה לראש שירות הביטחון (לימים שירות הביטחון הכללי). לשניהם הוענקה דרגת סגן אלוף , שהייתה בראשיתו של צה"ל דרגה בכירה ביותר, מייד מתחת לדרגת אלוף. קהילת המודיעין של ישראל לא קמה יש מאין, היא קמה על היסודות שנוצקו על ידי הש"י במשך שנות קיומו.
[עריכה] מפקדים בש"י
- שאול אביגור (מאירוב) (1899 - 1978)
- ממנהיגי היישוב. איש בטחון, רכש, מודיעין, העפלה ועליה. ממקימי הש"י. במלחמת השחרור שימש כסגן שר הביטחון. לפני קום המדינה עמד בראש המוסד לעלייה ב' אשר אירגן את ההעפלה ובשנות המדינה המשיך לעסוק בעלייה מארצות המצוקה, בעיקר מברית המועצות, כראש נתיב. בנו גור נפל במלחמת העצמאות והוא החליף את שם משפחתו לאביגור להנצחת זכר הבן.
- יהודה ארזי (1907 - 1959)
- חבר המטה הכללי של ההגנה. מראשי הרכש. ממקימי הר"ן והש"י. בשנים 1945 - 1947 עמד בראש השלוחה של המוסד לעליה ב' באיטליה.
- ישראל עמיר (זבלדובסקי) (1903 - 2002)
- עמד בראש הש"י בתקופה שלפני קום המדינה. לפני כן שימש בתפקידי פיקוד בהגנה ועמד בראש התעשייה הצבאית. לאחר קום המדינה היה לסגן אלוף בצה"ל, שירת זמן קצר כמפקדו הראשון של חיל האוויר ולאחר מכן כראש אגף האפסנאות וראש אגף כוח אדם.
- דוד שאלתיאל (1903 - 1969)
- פיקד על הש"י עם היווסדו בשנת 1940, ביחד עם זאב שרף. היה בעל רקע פיקודי בהיותו סרן בלגיון הזרים הצרפתי בראשית שנות ה-30. נשלח על ידי ההגנה לאירופה למטרות רכש ונתפש על ידי הנאצים ונכלא למשך 8 חודשים במחנה הריכוז בדכאו. חזר ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה וחזר לפעילותו בהגנה ולאחר הווסד הש"י נמנה על מפקדיו. לאחר קום המדינה היה לאלוף בצה"ל. פיקד על המערכה הצבאית בירושלים במהלך מלחמת העצמאות. על ביצועיו בתפקיד זה נמתחה ביקורת חריפה על ידי מושל ירושלים דב יוסף. פיקד על חיל הספר (גלגולו הראשון של משמר הגבול) ולאחר מכן שימש כנספח צה"ל בפריז ושגריר ישראל בברזיל, מכסיקו והולנד.
- עמד בראש המחלקה היהודית של הש"י ובראש מחוז תל אביב של הש"י עד לקום המדינה. בראשית ימי המדינה נתמנה לראש השב"כ (הש"ב כפי שנקרא אז) ומ-1952 עד 1963 כיהן כראש המוסד. בנוסף לתפקידו כראש המוסד היה גם האחראי כלפי ראש הממשלה על פעולותיו של השב"כ וזכה לתואר "הממונה על שירותי הביטחון", תואר שבוטל עם פרישתו.
- שירת במטה הש"י החל מ-1947. בראשית שנת 1948 היה לראש הש"י בפועל. עם קום המדינה נתמנה לראש המודיעין הצבאי בדרגת סגן אלוף. תוך זמן קצרה הסתבך בפרשיות של שימוש לרעה בסמכויותיו, בניסיון להפליל בבגידה את אבא חושי ובאחריות למותו של מודיע ערבי. נשפט הורד לדרגת טוראי וסולק מן הצבא. עוד קודם לכן היה אב בית דין שדה שדן למוות את מאיר טוביאנסקי. בעקבות חקירה שנערכה בשנת 1949, שהעלתה כי טוביאנסקי היה חף מפשע, הועמד בארי למשפט ונדון למאסר של יום אחד אך זכה לחנינה מנשיא המדינה.
- בנימין גיבלי (יליד 1919)
- שירת במשטרת היישובים העבריים והיה פעיל בשירות הש"י. עם קום המדינה מונה לקצין המודיעין של מחוז ירושלים. היה אחד השופטים בבית דין השדה שדן למוות את מאיר טוביאנסקי. משנת 1950 היה לראש המודיעין הצבאי, אג"ם ממ"ן (מ-1953 אמ"ן). היה מעורב בעסק הביש ובעקבות זאת הועבר מתפקידו ומונה לראש מטה פיקוד צפון ולאחר מכן למפקד חטיבת גולני ולממלא מקום אלוף פיקוד מרכז. דוד בן גוריון סירב להעלותו לדרגת אלוף בגלל חלקו בעסק הביש. סיים שירותו כנספח צה"ל בבריטניה ובסקנדינביה.
- היה מפקד מחוז תל אביב של הש"י. לאחר מלחמת העולם השנייה החלו הבריטים לחפשו, ואז עזב את תפקידו ויצא לאירופה לפעול במסגרת הבריחה, הארגון שעסק בהבאתם לארץ של ניצולי השואה במסגרת ההעפלה. בתקופת המדינה כתב את ספרו "עלילות ש"י", ובו זיכרונותיו כמפקד בש"י.
- איש המחלקה הערבית של הש"י. בשנת 1941, כאשר סוריה ולבנון היו תחת שלטון צרפת של וישי והבריטים התכוננו לפלוש אליהן מארץ ישראל, הוא פיקד על קבוצה של 12 מסתערבים שנשלחו לביירות ודמשק, לפעולות מודיעין וחבלה כהכנה לפלישה. בתום מלחמת העצמאות השתתף בשיחות עם הסורים להשגת שביתת נשק והוא אחד משלושת החותמים בשם מדינת ישראל על הסכם שביתת הנשק עם סוריה. בראשית תקופת המדינה שימש כיועץ לענייני מיעוטים של ראש הממשלה.
- בטרם ייסוד הש"י עמד בראש שירות הידיעות האזורי של ארגון ההגנה במרכז הארץ ("גליל תיכון"). מאז ייסוד הש"י ועד למלחמת העצמאות עמד בראש המחלקה הערבית של הש"י. היה ממקימי המחלקה הסורית של הפלמ"ח שכללה מסתערבים שחדרו לסוריה ולבנון שבשלטון וישי ב-1941, כהכנה לפלישה הבריטית. נתלווה לגולדה מאיר (אז מאירסון) בפגישתה עם המלך עבדאללה הראשון בנהריים ערב מלחמת העצמאות. לאחר קום המדינה היה יועץ למחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ.
- מראשוני המתנדבים לפלמ"ח. הקים את המחלקה הערבית בפלמ"ח ועמד בראשה. ב-1945 נשלח לארגן ולהבריח לארץ את הנוער היהודי בלבנון ובסוריה. ב-1946 נתמנה למפקד מחלקת המודיעין של הפלמ"ח. במלחמת העצמאות שירת כקצין מודיעין והיה קצין הקישור אל הכוחות המצריים הנצורים בכיס פלוג'ה, שם פגש בקולונל גמאל עבדול נאצר, לימים נשיא מצרים, שנמנה על הנצורים. היה חבר בוועדת שביתת הנשק בין ישראל למצרים. לאחר קום המדינה היה שגריר ישראל בליבריה ובניגריה, ועסק גם בעיתונאות, כתיבה ומחקר (מספריו: "לאור היום ובמחשך").
- איש הש"י. ממייסדי קיבוץ כפר מנחם בדרום. הפעיל סוכנים ומודיעים בקרב שבטי הבדואים בדרום. במלחמת העצמאות שירת כקצין מודיעין. היה אחד משלושת חברי בית דין השדה שדנו למוות את מאיר טוביאנסקי. שירת כסגן אלוף באמ"ן ולאחר מכן במוסד.
- פיקד על הש"י עם היווסדו ב-1940, ביחד עם דוד שאלתיאל. בשנת 1945 נתמנה למזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בשנת 1947 נתמנה למזכיר ועדת המצב, הוועדה שהתכוננה לקראת הכרזת המדינה והכינה את מנגנון המדינה. לאחר קום המדינה כיהן כמזכיר הממשלה, הממונה על הכנסות המדינה, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל.
- עמד בראש המחלקה הערבית של הש"י לאחר עזרא דנין. בימי המדינה שימש כראש מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ.
- היה מנהל המחלקה היהודית של הש"י. משנת 1945 היה בין מפעילי תחנת הרדיו של ההגנה "קול ישראל". ב-1946 נכלא על ידי הבריטים בשבת השחורה ולאחר שחרורו נתמנה למפקד הש"י במחוז תל אביב. לאחר קום המדינה היה ממנהלי רשות השידור.
- משה בר אילן (1907 - 1999)
- עמד בראש המחלקה המדינית עם הקמת הש"י. ב-1941 מונה למזכיר המטכ"ל של ההגנה, וב-1946 מונה לראש שירות ציוד והספקה, ומילא תפקיד זה בזמן מלחמת השחרור. עם קום המדינה, הפך להיות מפקדו הראשון של חיל ההספקה של צה"ל, לימים חיל התחזוקה.
- עמד בראש המחלקה המדינית של הש"י, לאחר משה בר אילן. לאחר קום המדינה עמד בראש המחלקה המדינית של משרד החוץ. פרש בשנת 1951 לקראת הקמת המוסד במחאה על כך שהמוסד עתיד לקבל את רוב הסמכויות בתחום המודיעין של המחלקה המדינית.
- היה מפקד המחלקה הערבית, לאחר ירוחם כהן, בתקופת המאבק. בתקופת המדינה שירת כקצין חינוך בצה"ל, וכמארגן להקות צבאיות.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אפרים דקל, עלילות ש"י - מילקוטו של מפקד בשרות-הידיעות של ה"הגנה". הוצאת מערכות, 1953.
- יואב גלבר, שורשי החבצלת - המודיעין בישוב. הוצאת משרד הבטחון, 1992.
- יגאל עילם, ההגנה - הדרך הציונית אל הכוח. הוצאת זמורה ביתן מודן, 1979.
- איסר הראל, בטחון ודמוקרטיה. הוצאת עידנים, 1989.
- מיכאל בר זוהר, הממונה. הוצאת וידנפלד וניקולסון, 1970.
- מרדכי נאור, ההגנה-ארגון המגן של היישוב היהודי בארץ ישראל. ההוצאה לאור של משרד הבטחון, 1986.
- מרדכי נאור, לקסיקון כח המגן - ההגנה. ההוצאה לאור של משרד הבטחון, 1992.
- אפרים תלמי, מה ומי בהגנה ובמאבק. ספרית דבר, 1975.
- ירוחם כהן, לאור היום ובמחשך. הוצאת עמיקם, 1969.
- יעל רוזמן, מלך התחבולות - סיפורו של יהודה ארזי. הוצאת יד בן צבי, 1995.
- יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה. הוצאת עם עובד, 1972.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ש"י-שירות הידיעות של ההגנה באתר "ההגנה".
| ערך מומלץ |
