נאו חסידות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נאו חסידות - אהדה מודרנית אל החסידות ומורשתה, אם בכתיבה ואם בדרכים אחרות.
ראשוני סופרי תנועת ההשכלה היהודית הסתייגו מן החסידות, כמו גם אנשי חכמת ישראל במערב אירופה. אצל היינריך גרץ מכונה החסידות 'הזייה', והוא מעמת בין הופעתה החשוכה לבין הופעת אור ההשכלה בישראל, על ידי משה מנדלסון. גם בספרות ההשכלה בגליציה עמדה החסידות במוקד התקפות ארסיות, כמו בחיבוריהם הסאטיריים של יוסף פרל ויצחק ארטר.
אם בספרותה של תנועת ההשכלה היהודית מקובל היה להציג את החסידות באור שלילי ביותר, באה תקופת התחייה בספרות היהודית החדשה ושינתה במידה רבה את היחס המודרני אל החסידות.
בין הסופרים וההוגים המודרניים שעסקו בכך ניתן למנות את אליעזר צוייפל, שמעון דובנוב בצעירותו, י"ל פרץ, יהודה שטיינברג, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מרטין בובר, הלל צייטלין, בר טוביה, שמואל אבא הורודצקי ומרדכי בן יחזקאל
גם בדורות שלאחר מכן הופיעו חיבורים מודרניים המציגים את המאור שבחסידות, כמו יצירות של אברהם יהושע השל, אלי ויזל או חיים פוטוק.
