קורפורטיזם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הקורפורטיזם, או השיטה הקורפורטיבית, הוא רעיון שצמח באיטליה בסוף המאה ה-19, והגיע לשיאו באיטליה הפשיסטית בשנות העשרים של המאה העשרים, כתחליף לליברליזם ולסוציאליזם. במרכז הרעיון ניצבו הקורפורציות, איגודים מקצועיים, שכללו לא רק עובדים אלא גם את מעבידיהם. מקור המילה "קורפורציה" במילה הלטינית corpus, שפירושה "גוף".
לראשונה העלה את הרעיון האפיפיור לאו השלושה-עשר בשנת 1891, כתחליף למלחמת המעמדות. הצעה זו השפיעה על ארגוני עובדים קתוליים, כמשקל נגד להשפעה של ארגוני עובדים סוציאליסטיים. הפטריוט האיטלקי גבריאלה ד'אנונציו והאנרכו-סינדיקליסט Alceste de Ambris הכניסו את הקורפורטיזם לחוקת פיומה.
באיטליה הפשיסטית הקים מוסוליני 22 קורפורציות, וביולי 1926 הוקם משרד לקורפורציות, שתפקידו לקבוע שכר ותנאי עבודה ולווסת את הכלכלה. הקורפורציות נועדו לעסוק בתיאום יחסי העבודה תוך צמצום סכסוכים, שהרי בכל קורפורציה מיוצגים כל הצדדים ליחסי העבודה, שהם פשיסטים נאמנים, שלא יבזבזו זמנם בסכסוכי עבודה. הרמוניה כזו בין עובדים למעבידים מתאפשרת בזכות המשטר הפשיסטי, שבו היחיד משועבד לצרכיה של המדינה.
ב-1929 הכריז מוסוליני שהניגוד בין הון לעבודה הסתיים, ושני הצדדים ליחסי העבודה פועלים מתוך שוויון גמור של זכויות וחובות. הוא אף הציע שסמכויות חקיקה בתחומי כלכלה יועברו מהפרלמנט לקורפורציות ואמר "המדינה הפשיסטית, או שהיא קורפורטיבית או שהיא לא כלום".
למעשה השיטה הקורפורטיבית לא התממשה. אף שהמדינה הצליחה להכניע את העובדים, לא היה בכוחה לשלוט במעבידים. מצב זה לא הפריע להתפתחותה של ביורוקרטיה קורפורטיבית ענפה, שמטרתה ותועלתה לא היו ברורים, ועיקר פעולתה היה הבטחת המשך קיומה.
