ניקולו מקיאוולי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ניקולו מקיאוולי (3 במאי 1469 – 21 ביוני 1527) היה מדינאי ופילוסוף פוליטי בן פירנצה. כתיאורטיקן, מקיאוולי היה דמות מפתח בתאוריה פוליטית ריאלית, וחשוב ביותר למדינאות האירופית בתקופת הרנסאנס. שני ספריו המפורסמים ביותר, "דיונים בעשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס", ו"הנסיך", נכתבו בתקווה לשפר את התנאים של הנסיכויות הצפון-איטלקיות, אך נעשו לספרי הדרכה כלליים לסגנון חדש בפוליטיקה. "הנסיך", שנכתב על מנת לעודד את הופעתו של אדם שיאחד את המדינות-הערים המושחתות, ולהגן עליהם מפני פלישה מבחוץ, תמך ברעיון שכל מה שמועיל צריך להעשות; זו הייתה דוגמה מוקדמת של תועלתנות וריאליזם פוליטי.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
ניקולו מקיאוולי נולד ב-1469 בפירנצה, והיה לבנם השני של ברננדו דה ניקולו מקיאוולי, עורך דין בעל מוניטין מסוים, ואשתו ברתולומיא דה סטפאנו נלי. שני הוריו היו בני האצולה הפלורנטינית העתיקה.
מ־1494 ועד 1512, מקיאוולי הצעיר אחז בתפקיד ממשלתי רשמי. בזמן זה, הוא נסע לחצרות מלוכה שונות ברחבי אירופה, בצרפת, גרמניה, ובערים איטלקיות במשימות דיפלומטיות. מקיאוולי נעצר לזמן קצר בפירנצה ב־1512, ואח"כ הוגלה והוחזר לסן קביאנו. הוא מת בפירנצה ב־1527 ונקבר שם, בבזיליקה דה סנטה קרוס.
[עריכה] ביוגרפיה מפורטת
ניתן לחלק את חייו לשלוש תקופות, שכל אחת מהן מהווה תקופה משמעותית ונפרדת בהיסטוריה של פירנצה. צעירותו הייתה התקופה של גדולתה של פירנצה כמעצמה איטלקית תחת חסותו של לורנצו דה מדיצ'י, "המפואר". ירידתם של בני מדיצ'י בפירנצה ב־1494, הייתה באותה השנה שבה מקיאוולי החל בשירותו הציבורי. בזמן תפקידו הרשמי, הייתה פירנצה תחת שלטון הרפובליקה, עד אשר בני מדיצ'י חזרו לשלוט ומקיאוולי איבד את משרתו. בני מדיצ'י שלטו מ־1512 ועד 1517, וגורשו משם שנית. תקופה זו הייתה תקופתו הספרותית של מקיאוולי, ושל השפעה מתגברת. אך הוא מת מספר שבועות לאחר גירוש בני מדיצ'י, ב־22 ביוני 1527, בהיותו בן 58, בלי שחזר למשרתו הקודמת.
[עריכה] צעירותו
אף כי ידוע אך מעט על צעירותו, ידועים מאוד התנאים בפירנצה של אותם ימים כך שניתן להבין בקלות את הרקע בו גדל. פירנצה תוארה כעיר בעלת שני זרמים מתנגדים, אחד המונהג על ידי ג'ירולמו סבונרולה האדוק, והשני על ידי לורנצו רודף התענוגות. כנראה כי השפעתו של סבונרולה על מקיאוולי הצעיר לא הייתה רבה, אף כי באותו זמן הייתה לו השפעה רבה על גורלה של פירנצה, שכן הוא משמש רק כמושא ללעג ב"הנסיך", שם הוא מובא כדוגמה לאיש דת לא חמוש, ולכן לא מוצלח. זאת בעוד שהפאר של השלטון של בני מדיצ'י בזמן חייו של לורנצו הרשים מאוד את מקיאוולי, שכן הוא מתייחס לנושא זה פעמים רבות בכתביו, והוא מקדיש את ספרו "הנסיך" לנכדו של לורנצו. בספרו ה"היסטוריה של פירנצה", מקיאוולי מצייר תמונה של האנשים הצעירים שאיתם הוא העביר את נעוריו. הוא כותב: "הם היו חופשיים יותר מאבותיהם בלבושם ובחייהם, ופיזרו יותר על מיני תענוגות, מבזבזים את זמנם וכספם בבטלה, הימורים ונשים; מטרתם העיקרית היא להתלבש טוב ולדבר בצורה מתוחכמת, כאשר זה שמצליח לפגוע באחר בצורה המתוחכמת יותר נחשב לחכם ביותר..." במכתב לבנו גואידו הוא מספר כיצד לדעתו יש לנצל את הזמן בימי הנעורים, ונותן את הרושם כי הוא עצמו גם כן ניצל אותם היטב: "קיבלתי את מכתבך, שהסב לי עונג רב ביותר, בעיקר מפני שסיפרת כי הבראת לחלוטין; כי אם האל יעניק לך ולי חיים, אני מקווה לעשות ממך אדם טוב, אם תהיה מוכן לבצע את חלקך". וכשהוא כותב על פטרון חדש: "זה יהיה טוב לך, אך עליך ללמוד היטב, מפני שאין לך עוד את התירוץ של החולי, ולפיכך השקע בלימוד ספרים ומוזיקה, שכן רואה אתה איזה כבוד אני מקבל בשל המעט שאני יודע; לפיכך, בני, אם תרצה לרצות אותי, ולזכות בכבוד ובהצלחה, למד היטב. כי אחרים יעזרו לך אם תעזור לעצמך."
[עריכה] תפקיד רשמי
החלק השני של חייו הועבר בשירות הרפובליקה החופשית של פירנצה, שפרחה בין גירוש בני מדיצ'י ב־1494 ועד שובם ב־1512. לאחר ששירת במשך ארבע שנים באחד מהמשרדים הציבוריים, הוא מונה לשר ולמזכיר של לשכת השגרירות השניה. כאן אנו נמצאים על קרקע מוצקה, שכן בזמן זה הוא לקח חלק בעניינים חשובים של הרפובליקה, ולכן יש לנו צווים, זכרונות ומכתבים שלו להנחות אותנו, כמו גם את כתביו שלו. סיכום קצר של עסקיו עם מדינאים וקצינים אחדים בני זמנו נותן לנו הבנה טובה של מעשיו, ומספק את המקורות שמהם הוא שאב את החוויות ואת הדמויות שמעטרות את "הנסיך". שליחותו הראשונה הייתה ב־1499 לקתרינה ספורצה, "הגבירה מפורלי" המופיעה ב"הנסיך", שממעשיה לימד את הלקח שעדיף לרכוש את אהדת הציבור מאשר לסמוך על מבצרים. עיקרון זה בולט אצל מקיאוולי, והוא מדגיש אותו כמה פעמים כבעל חשיבות רבה לנסיכים.
ב־1500 נשלח מקיאוולי לצרפת על מנת לקבל את תנאיו של לואי השביעי מלך צרפת, להמשך המלחמה כנגד פיזה; מלך זה, במהלכיו באיטליה, עשה חמש טעויות קשות במדיניות שסוכמו ב"הנסיך", ואלה גרמו בסופו של דבר לגירושו מאיטליה. הוא גם זה שהציב את פירוק נישואיו כתנאי לתמיכתו באפיפיור אלכסנדר השישי, דבר שהוביל את מקיאוולי לכתוב את דעתו לגבי אמונתם של נסיכים.
מקיאוולי היה מאוד מעורב באירועים שקמו כתוצאה מהשאיפות של האפיפיור אלכסנדר השישי ובנו, צ'זארה בורג'ה (שנודע גם כ"הדוכס ולנטינו"), ודמויות אלו תופסות מקום משמעותי ב"הנסיך". מקיאוולי אינו חושש לציין את מעשיו של הדוכס כמועילים ביותר למי שמנסה להחזיק במדינה לאחר שאחז בה; לדעתו, המהלכים של צ'זארה בורג'ה היו מוצלחים ביותר, עד שיש אומרים כי צ'זארה הוא ה"גיבור" של "הנסיך". אך ב"הנסיך", מומשל הדוכס גם לזה שעולה לגדולה בשל עלייתם של אחרים, ולכן גם נופל עימם; שעושה כל מה שאדם חכם היה עושה מלבד זה שיציל אותו; שמוכן לכל המקרים שיקרו מלבד זה שאכן קורה, ושכאשר הכשרונות שלו אינם מחזיקים יותר, טוען כי לא היה הדבר באשמתו, אלא מקרה שלא ניתן היה לחזות אותו מראש.
עם מותו של האפיפיור פיוס השלישי, ב־1503, נשלח מקיאוולי לרומא על מנת לצפות בבחירת יורשו, ושם ראה כי הצליחו לרמות את צ'זארה בורג'ה עד שאיפשר את בחירתו של ג'וליאנו דלה רוברה (האפיפיור יוליוס השני), על אף שהיה אחד מהקרדינלים שהיה על הדוכס לחשוש מהם ביותר. כשמקיאוולי מעיר על בחירה זו, הוא אומר כי מי שחושב שניתן לקנות בטובות הנאה מישהו ששונא אותך מזה זמן רב, אינו אלא טועה. יוליוס לא נח עד שהרס את מעמדו של צ'זארה לחלוטין.
מקיאוולי נשלח אל יוליוס השני ב־1506, בזמן שהאחרון החל במהלכיו כנגד בולוניה, מהלכים שבהם הצליח בשל אופיו קצר הרוח. מקיאוולי דיבר על גורלו של יוליוס כאשר הוא השווה בין הגורל לנשים, ואמר כי אדם נועז יותר מאשר אדם זהיר הוא שיצליח לכבוש את שניהם.
לא ניתן לעקוב כאן אחר כל תהפוכותיהן של המדינות האיטלקיות, שב־1507 נשלטו בידי צרפת, ספרד וגרמניה עם תוצאות ששרדו עד היום; אנו מעוניינים בארועים אלה רק בשל הקשר שלהם לאישיותו של מקיאוולי. הוא נפגש מספר פעמים עם לואי השביעי מצרפת. מקיאוולי צייר את פרננדו השני מלך אראגון כאדם שהצליח בדברים רבים תחת מחסה הדת, אף כי למעשה לא הייתה לו כל הומניות, אמונה, רחמים או יושר, וכי אם הוא היה מאפשר לעצמו להיות מושפע על ידי גורמים אלו הוא היה נהרס. הקיסר מקסמיליאן היה אחד מהאנשים המעניינים בתקופה, ורבים שרטטו את דמותו; אך מקיאוולי, שהיה בחצרו בשנים 1507 - 1508 מגלה את הסוד של רבים מכשלונותיו כשהוא מתאר אותו כאדם צופן סוד, בעל אישיות חלשה, שלא שם לב לאנשים שלהם היה זקוק בכדי לבצע את פעולותיו, ולא עמד על כך שימולאו דרישותיו.
בשנים האחרונות של הקריירה שלו, מקיאוולי היה עסוק בדברים שאירעו כתוצאה מהליגה של קמבריי, שנעשתה ב־1508 בין שלושת הכוחות האירופאיים הגדולים שכבר צוינו ובין האפיפיור, כשמטרתה למחוץ את הרפובליקה הווניציאנית. תוצאה זו הושגה בקרב ויילה (הידוע יותר כקרב אגנדלו), בו ונציה איבדה בשנה אחת את כל שהרוויחה במשך שמונה מאות שנה. לפירנצה היה תפקיד מסובך בארועים אלה, בשל הריב שקם בין האפיפיור לצרפת, ובשל התלות המוחלטת של פירנצה בצרפת. כשהקים האפיפיור יוליוס השני ב־1511 את הליגה הקדושה כנגד צרפת, ובעזרת השווייצרים גירש את הצרפתים מאיטליה, הייתה פירנצה חסרת מגן כנגד האפיפיור, ונאלצה להסכים לתנאיו, שאחד מהם היה כי בני מדיצ'י יחזרו לשלוט בעיר. שובם של בני מדיצ'י בראשון בספטמבר, 1512, ונפילתה של הרפובליקה, היו האות לגירושם של מקיאוולי וחבריו, ושל סיום הקריירה הציבורית שלהם.
[עריכה] כתביו ומותו
עם שובם של בני מדיצ'י, מקיאוולי, שקיווה במשך כמה שבועות לקבל תפקיד תחת האדונים החדשים, פוטר בצו מה-7 בנובמבר 1512. זמן קצר לאחר מכן הואשם בתכנון קונספירציה כנגד בני מדיצ'י, וכתוצאה מכך נאסר ונידון למוות. הוא שוחרר לאחר חנינה כללית שהוענקה לאחר הפיכת אחד מבני מדיצ'י, ג'ובאני, לאפיפיור ליאו העשירי, ופרש לסן קסיאנו, ליד פירנצה, שם עסק בכתיבה. במכתב לפרנצ'סקו וטורי, מה־13 בדצמבר 1513, מתאר מקיאוולי את חייו בתקופה זו, ומספר על שיטותיו ומטרותיו בכתיבת "הנסיך". לאחר תיאור עיסוקיו היומיים עם משפחתו וחבריו, הוא כותב:
"עם בוא הערב אני חוזר הביתה ונכנס לחדר העבודה; על המפתן אני פושט את בגדי היום-יום המלאים בבוץ וברפש, ולובש בגדים היאים לחצר מלך או אפיפיור. ולאחר שהעליתי עליי כסות ראויה, אני נכנס לחצרותיהם העתיקות של הקדמונים והם מקבלים שם את פני באהדה. שם אני ניזון מאותו מזון שהוא שלי בלבד, ואשר בשבילו נולדתי. שם איני בוש לדבר איתם ולשאול על הסיבה לפעולותיהם; ואלה, באנושיותם, עונים לי, ובמשך פרק זמן של ארבע שעות איני חש כלל שעמום, אני שוכח את כל הדאגות, איני חושש מהעוני, המוות אינו מבהיל אותי. אני מטמיע את עצמי בהם כל-כולי. ומכיוון שלדברי דאנטה, אין ידיעה אם לא זוכרים את הדבר שמבינים, רשמתי את מה שהפקתי מתוך שיחתם, וכתבתי חיבור קצר, על הנסיכויות, שבו אני מעמיק כמיטב יכולתי במחשבות על הנושא הזה ודן בשאלה מה היא נסיכות, אילו הם סוגי הנסיכויות, איך רוכשים אותן ומשמרים אותן ומדוע מאבדים אותן. ואם אי-פעם מצא חן בעיניך איזה שיגיון שלי, זה הנוכחי לא יהיה כנראה למורת רוחך; והוא צריך להתקבל בברכה על-ידי נסיך, ובמיוחד על-ידי נסיך חדש. לכן אני ממען אותו להוד רוממותו ג'וליאנו. פיליפ קאזאווקיה ראה אותו; הוא יוכל ליידע אותך חלקית, הן על עצם הדבר והן על הדיונים שהיו לי איתו, אף שאני מעבה ומלטש אותו ללא הרף".
ה"ספר הקטן" הזה עבר שינויים רבים לפני שהגיע לצורה שבה הגיע אלינו. השפעות שונות היו על המחבר בזמן הכתיבה; הכותרת והפטרון שלו הוחלפו; ומסיבה בלתי ידועה הוקדש הספר לבסף ללורנצו דה מדיצ'י השני. על אף שמקיאוולי דן עם קסאבצ'יו האם צריך להביא את הספר ללורנצו, אין כל עדות שלורנצו אכן קיבל את הספר או קרא אותו; הוא בהחלט לא נתן למקיאוולי משרה כלשהי. אף שהיו שגנבו מהספר עוד בימי חייו, "הנסיך" מעולם לא פורסם על ידו, וישנן עדיין מחלוקות לגבי הטקסט המדוייק.
עוד טרם סיום "הנסיך", החל מקיאוולי לעבוד על הספר "דיונים בעשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס", שעליו להקרא יחד עם "הנסיך". חיבור זה וחיבורים קטנים נוספים העסיקו אותו עד ל־1518, כאשר קיבל משכורת קטנה על מנת לדאוג לענייניו של סוחר פלורנטיני בגנואה. ב־1519 השליטים של פירנצה העניקו מספר זכויות פוליטיות לאזרחים, ויחד עם אחרים עסק מקיאוולי בהכנת חוקה חדשה, שתחתיה המועצה הגדולה של פירנצה הייתה אמורה להיות מוקמת בשנית; אך תחת תירוצים שונים החוקה לא אושרה.
ב־1520 הסוחרים של פירנצה פנו שוב למקיאוולי כדי שיישב את בעיותיהם עם לוקה, אך מעבר לכל הוא נכנס שוב בשנה זו לחברה הספרותית בפירנצה, שם זכה לפופולריות רבה. כמו כן ספרו "אמנות המלחמה" הומחז. באותה שנה קיבל מקיאוולי מינוי מהקרדינל דה מדיצ'י לכתוב את "ההיסטוריה של פירנצה", משימה שהעסיקה אותו עד 1525. יתכן כי שובו להיות אהוד על-ידי הציבור היא שגרמה לקרדינל לתת לו את המינוי, שכן סופר אחר כותב כי "מדינאי מוכשר חסר עבודה, כמו לוויתן ענק, ינסה להפוך את הספינה אלא אם כן יתנו לו חבית ריקה לשחק בה".
כאשר סיים את "ההיסטוריה של פירנצה", לקח מקיאוולי את הספר לרומא על מנת להראותו לפטרונו שלו, ג'וליו דה מדיצ'י, שבינתיים נבחר להיות האפיפיור קלמנס השביעי. באותה שנה איבדה צרפת את השליטה באיטליה בקרב פאוויה שהותיר את מלך צרפת, פרנסואה הראשון, שבוי בידי יריבו, קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. לאחר מכן נבזזה רומא, ולשמע החדשות האלה העביר הפלג העממי בפירנצה מעליו את עול בני מדיצ'י, שגורשו שוב.
מקיאוולי לא שהה בפירנצה באותו זמן, אך הוא מיהר לשוב לשם, בתקווה לקבל שוב את משרתו הקודמת. אך הוא חלה זמן קצר לאחר שהגיע לפירנצה, ומת ב־22 ביוני 1527.
[עריכה] האיש ופועלו
איש אינו יודע היכן נחות עצמותיו של מקיאוולי, אך פירנצה המודרנית העמידה לו אנדרטה מרשימה בסנטה קרוס, לצד בניה המפורסמים ביותר, בשל ההבנה שגם אם אפשר למצוא דברים אחרים בחיבוריו, איטליה מצאה בהם את הרעיון של אחדותה. למרות המשמעות השלילית ששמו קיבל היום ("מקיאווליזם" בדרך כלל מציינת ציניות ואגואיסטיות, המקדשת את כל האמצעים לצורך המטרה), קונוטציה זו לא הייתה ידועה בימיו, ומחקרים מהזמן האחרון איפשרו לנו לפרש את דבריו בצורות יותר הגיוניות. הודות למחקרים אלה, דמותו השטנית של מקיאוולי כפי שהייתה במשך הדורות מתחילה להימוג.
אין ספק כי מקיאוולי היה איש בעל כוחות יוצאי דופן של ראייה מדוייקת וחריצות, כשהוא מציין לפניו כל דבר שהוא רואה, ובעל כשרון ספרותי להעביר את מה שראה אל הכתב. הוא לא מציג את עצמו, וגם בני זמנו אינם מציגים אותו, כתרכובת מיוחדת של מדינאי וסופר, שכן הקריירה שלו כמדינאי לא הייתה מזהירה, ורבות מהשליחויות הדיפלומטיות שלו לא הביאו כל תוצאה, נסיונותיו לבצר את פירנצה עלו בתוהו, והצבא שהוא ניסה לכנס היה מוג לב באורח בולט. הוא היה גם פחדן בעצמו – הוא לא העז להופיע לצד סודריני, שלו הוא חב כל כך הרבה, שכן פחד שהוא מסגיר כך את עצמו. נראה כי ג'וליו דה מדיצ'י עמד על אופיו האמיתי כשמינה אותו לכתוב את "ההיסטוריה של פירנצה" במקום לצרף אותו לשורות הדיפלומטיה. ובצד זה, הצד הספרותי של הקריירה שלו, אין אנו מוצאים כל חסר.
אף שכבר ארבע מאות שנה עברו מאז נכתב "הנסיך", הבעיות שהוא עוסק בהן עדיין משמעותיות ומעניינות, משום שהן הבעיות האלמותיות שבין השולטים לנשלטים. האתיקה שמופיעה בחיבור זה היא האתיקה שהייתה מקובלת בזמנו; אך אתיקה זו אינה מיושנת כל עוד מדינות אירופה נשענות על כוח פיזי ולא על כוחות מוסריים. המקרים ההיסטוריים שהוא מביא מעניינים מכיוון שמקיאוולי משתמש בהם על מנת להדגים את התאוריות שלו של ממשל ומדינה.
עובדות רבות ש"הנסיך" מציין, עדיין נכונות: אנשים עדיין נשלטים בידי פשטותם ותאוותם, כפי שהיו בימיו של אלכסנדר הרביעי. הדת עדיין משמשת מחסה לפגמים מוסריים אותם חשף באישיותו של פרננדו מארגון. אנשים אינם אוהבים לראות את הדברים כפי שהם, אלא כפי שהם רוצים שיהיו – ולכן הם לא מצליחים. אין בפוליטיקה דרכים בטוחות – החכמה היא בלבחור את הדרך הפחות מסוכנת. אם נעבור למישור אחר – בפשעים ניתן לקנות אימפריה, אך לא כבוד; מלחמה היא רק מלחמה, ולא דבר קדוש, אלא אם כן אין לעם כל ברירה אלא להלחם.
רק שנים רבות לאחר מקיאוולי יצאה הקריאה כי הממשל צריך להיות כח מוסרי, שמנסה לגרום לעם להכיר בעקרונות הצדק והיושר; לרעיון זה "הנסיך" אינו תורם כלל. "הנסיך" טוען כי צורת הממשל הטובה ביותר היא אריסטוקרטיה מצומצמת, שהוא חושב כי תוכל לדאוג לכך שלא ישתרר כאוס במדינה.
[עריכה] יצירתו
ספרים, חיבורים ועבודות:
- הנסיך, 1513 (Il Principe)
- עיונים
- על אמנות המלחמה 1519-1521 (Dell'arte della guerra)
- ההיסטוריה הפלורנטינית, שמונה כרכים, 1521-1525
- עיונים בעשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס, 1512-1517.
- לה מנדראגולה ("La mandragola" - "הדודא")
כמו כן חיבר מקיאוולי מספר שירים.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: ניקולו מקיאוולי |
- דמותו של מקיאוולי, בכתביו של פרנסיס בייקון.
- הטקסט של "הנסיך", בפרויקט גוטנברג.
- מאיה קציר, ניקולו מקיאוולי - האם האדם יכול להיות טוב?.
- מנדראגולה ("דודאים", מחזה).
