מלחמת החורף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

קו מנרהיים שנפרס מהמפרץ הפיני ועד לאגם לדוגה הגן על גבולה הדרומי של פינלנד

תצלום חיילים פינים בעת המלחמה

מלחמת החורף או המלחמה הסובייטו-פינית, פרצה כאשר ברית המועצות תקפה את פינלנד ב-30 בנובמבר 1939, שלושה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. כתוצאה מפלישתה זו, הושעתה ברית המועצות מחבר הלאומים ב-14 בדצמבר. סטלין לא צפה קשיים, והניח כי הצבא האדום יכבוש את פינלנד כולה עד סוף 1939. ואולם הצבא הפיני, שנחיתותו המספרית התבטאה בהתחלה לכל הפחות ביחס של אחד לשלושה ואחר כך גדלה עוד יותר, הוכיח התנגדות שהיה בה כדי להפתיע את הסובייטים, לתסכל אותם ולהסב להם אבדות ניכרות. פינלנד החזיקה מעמד עד חודש מרץ, 1940, ואז נחתם הסכם שלום בין המדינות, אשר חייב את פינלנד לוותר על כעשירית משטחה ועל כחמישית מהיכולת התעשייתית שלה לטובת ברית המועצות בתמורה להפסקת הלחימה.

על תוצאות המלחמה מבחינת ברית המועצות, אמר גנרל סובייטי:

"השגנו שטח בן 57,000 קמ"ר. זה יספיק כדי לקבור את מתינו."

צרפת ובריטניה פתחו בהכנות לקראת סיוע לפינלנד דרך צפון סקנדינביה. תוכניתן זו, שכללה אף תפיסה זמנית של מכרות ומחצבים בנורבגיה ובשבדיה, דרבנה את גרמניה הנאצית לפלוש לדנמרק ולנורבגיה כחודש בלבד לאחר מלחמת החורף (ראה מבצע ווסרובונג). זאת ועוד, יש מקום לטענה שהתפקוד הלקוי של הכוחות הסובייטיים במלחמת החורף עודד את אדולף היטלר להכריז מלחמה על ברית המועצות ולהוציא אל הפועל את מבצע ברברוסה בשנת 1941.

[עריכה] רקע

בשנת 1808, בעקבות סיכום עם נפוליון, כבשו צבאותיו של הצאר הרוסי את פינלנד, שהייתה במשך כמה מאות שנים חלק בלתי נפרד מהממלכה השבדית. לאחר סוף מלחמת העולם הראשונה, ובעקבות המהפכה שהעלתה את הקומוניסטים לשלטון ברוסיה, הכריזה פינלנד על עצמאותה ב-6 בדצמבר 1917. פינלנד ניהלה קשרים קרובים עם גרמניה, אולם אהדתה את הנאצים שתפסו בה את השלטון הייתה מועטה ביותר. מקורם של קשרים אלה היה בתמיכה שהעניק הצבא הקיסרי הגרמני למחתרת הלאומית הפינית במהלך מלחמת העולם הראשונה וכן במלחמת האזרחים בפינלנד שפרצה אחריה. רק תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה הכשילה את הקמתה של ממלכה פינית פרו-גרמנית תחת שלטונו של ואינו הראשון (Väinö I).

מערכת היחסים בין ברית המועצות לבין פינלנד הייתה מתוחה וצוננת. ניסיונותיה של רוסיה הצארית לכפות רוסיפיקציה של פינלנד בתחילת המאה, וכן תבוסת הקומוניסטים במלחמת האזרחים בפינלנד, הגבירו את חוסר האמון ההדדי אשר שרר ביחסים בין שתי המדינות. סטלין חשש שגרמניה הנאצית עלולה לתקוף במוקדם או במאוחר, וביקש למנוע התקפה גרמנית על לנינגרד (סנקט פטרבורג היום) שתתבצע דרך אדמת פינלנד. בשנת 1932 נחתם הסכם אי התקפה עם פינלנד. ההסכם אושר מחדש ב-1934 לתקופה בת עשר שנים.

ב-23 באוגוסט 1939, חתמו שרי החוץ של גרמניה הנאצית וברית המועצות על הסכם אי התקפה, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. סעיף סודי בהסכם כלל חלוקה של מזרח אירופה לאזורי השפעה, כאשר פינלנד נכללה באזור הסובייטי. כך הגיבה ברית המועצות להתקפה הגרמנית על פולין ב-1 בספטמבר בסיפוח של מזרח פולין שבועיים לאחר מכן. בתוך מספר שבועות חולקה פולין בין בריה"מ לגרמניה. מדינות הסביבה הבינו כי גורלן עלול להיות זהה. לאורך סתיו 1939 תבע סטלין כי פינלנד והמדינות הבלטיות יאפשרו לברית המועצות להקים בסיסים צבאיים על אדמתם - לכאורה למטרות הגנה. ממשלת פינלנד חשה כי אין לה ברירה אלא לסרב לתביעתו של סטלין.

[עריכה] המלחמה

תצלום "בקבוק מולוטוב" מתוצרת פינית, כדוגמת אלו בהם עשו הפינים שימוש במלחמה

תצלום חיילי יחידות סקי פינים

משכשלו המגעים והצעות הפשרה, תקפו הסובייטים ב-30 בנובמבר את דרום מזרח פינלנד, בכוח של 250,000 חיילים המאורגנים ב-26 דיוויזיות בנות 14,000 איש האחת, ונתמך על ידי סיוע אווירי וארטילרי (עד סוף המלחמה ישולבו עוד קרוב ל 600,000 חיילים סובייטים במלחמה) [1]. עד מהרה הגיע כוח הפלישה לקו מנרהיים, שם התייצבה החזית. העילה למלחמה התבססה על תקרית ירי מזויפת, שזכתה לכינוי הפגזת מיינילה: הסובייטים הפגיזו את כוחותיהם והאשימו בהפגזה את הפינים.

הסובייטים כבשו את עיירת הגבול הפינית טריוקי (Terijoki) וב-1 בדצמבר 1939, והקימו בה ממשלת בובות בראשות הקומוניסט הפיני אוטו וילה קוסינן (Otto Ville Kuusinen). בצעד זה ביקשו הסובייטים להמחיש את אי-הכרתם בממשלתה הנבחרת של פינלנד, וגם לעודד את עריקתם של הסוציאליסטים הפינים משורות הצבא. ואולם ממשלת הבובות לא נחלה הצלחה מזהירה, ושטחה סופח בסופו של דבר לגבולות בריה"מ בתור המחוז של קרליה.

עם פרוץ המלחמה מנה הצבא הפיני תשע דיוויזיות בנות 11,000 חיילים האחת. בשלביה הראשונים של המלחמה עלה בידי ממשלת פינלנד לגייס ולשנע 160,000 חיילים בלבד. על אף נחיתות מספרית זו, התגלו הכוחות הפיניים כיריב נועז ומיומן, בהשתמשם בטקטיקת גרילה, ביחידות אלפיניסטיות מהירות העוטות מדים לבנים, ומעל לכל - בידע שרכשו אודות לחימת חורף. הפינים השתמשו בפצצת דלק קטנה ומאולתרת שמקורה במלחמת האזרחים הספרדית, אשר התפרסמה מאוחר יותר תחת הכינוי "בקבוק מולוטוב". חורף 1939/1940 היה קשה ביותר, והטמפרטורות צנחו לעתים תכופות לקו מינוס 40 מעלות צלזיוס. הפינים הצליחו לנצל זאת לטובתם.

נוסף על כך, להפתעתה של ההנהגה הסובייטית, הסתבר שרוב הסוציאליסטים הפינים לא תמכו בפלישה הסובייטית לפינלנד, אלא דווקא לחמו לצד בני עמם נגד האויב המשותף. קומוניסטים פינים אחדים היגרו לברית המועצות בשנות השלושים על מנת "לבנות את הסוציאליזם," ואולם מסעם הסתיים במפח נפש עת נפלו קורבן לטיהורים הגדולים של סטלין. אלה הביאו להתפכחות בקרב סוציאליסטים פיניים רבים ואף לשנאה גלויה כלפי המשטר הסובייטי. תחושה זו של "איחוי הקרעים" מכונה עד היום בפינלנד "רוח מלחמת החורף". יש לציין, עם זאת, כי קומוניסטים רבים לא היו יכולים להתגייס לצבא הפיני בלאו הכי, מפאת הרקע הפוליטי שממנו באו.

היהירות הסובייטית שיחקה תפקיד משמעותי במלחמה זו. הצבא האדום לא ציפה למאבק ממשי וטיהוריו של סטלין פגעו אנושות בצמרת הפיקוד שלו וכך גם בצבא כולו: הקצינים הסובייטיים היו אמנם צייתנים יותר אך איכותיים פחות, ועשו שימוש בטקטיקות שאבד עליהן הכלח כבר במלחמת העולם הראשונה. טקטיקת הלחימה הסובייטית הייתה שבלונית ונעדרה יצירתיות כלשהי, קרוב לוודאי כיוון שאלה שגילו יוזמה, אך נכשלו - זכו ליחס קשה, שלילת דרגות, מאסר, הגליה לגולאגים ואף הוצאה להורג. בנוסף, הצבא הסובייטי לא התכונן היטב ללוחמת חורף, ובמיוחד בשטחים מיוערים. מסיבה זו הרבו יחידותיו להשתמש ברכבים ממונעים, וכך חשפו את עצמם לפגיעה. באחד המקרים, בקרב סואומוסאלמי, הושמדה דיוויזיה סובייטית שלמה לאחר שצעדה אל תוך היער, היישר למארב של כוח פיני קטן בהרבה, אשר הסתתר בין העצים. אירוע זה עודו נלמד באקדמיות צבאיות בעולם ככלל "אל-תעשה".

הפינים סבלו מקשיים לוגיסטיים חמורים. בראשית המלחמה, רק החיילים שעברו טירונות ואימונים סדירים קיבלו מדים ונשק. שאר המגויסים נאלצו לתפור את מדיהם ואף להשיג נשק משלהם. הפינים נקטו במספר דרכים על מנת להתמודד עם המצב, כשהחשובה בהן הייתה תפיסת ציוד, כלי נשק ותחמושת מהאויב. למזלם, הצבא הפיני לא שינה את קוטר הנשק לאחר ההכרזה על עצמאות פינלנד, וכך יכולים היו להשתמש בתחמושת הסובייטית.

[עריכה] תמיכה חיצונית

דעת הקהל העולמית הייתה לצדה של פינלנד. יש לזכור כי פרט לכיבוש פולין, מלחמת העולם טרם פרצה במלוא עוזה, וכך ריכזה דווקא מלחמת החורף את מירב תשומת הלב העולמית. התוקפנות הסובייטית נתפסה כבלתי צודקת. ארגונים זרים שונים שלחו סיוע חומרי בדמות מוצרים רפואיים. מהגרים פיניים בארצות הברית ובקנדה שבו כדי להתגייס לצבא הפיני. גם מתנדבים רבים נסעו לפינלנד כדי להילחם למענה, ביניהם 1,010 דנים, ו-695 נורבגים. כתבים זרים בהלסינקי כתבו, ואף הגזימו, אודות הצלחות מזהירות של הצבא הפיני בקרב.

שבדיה, שכנתה של פינלנד ממערב, אשר הכריזה על עצמה כעל מדינה בלתי תוקפנית (Non-Belligerent) במלחמה זו, תרמה למאמץ המלחמתי הפיני בציוד צבאי, תחמושת, הון נזיל, אשראי, סיוע הומניטארי וכן 8,700 מתנדבים שבדים שהביעו נכונות למות למען פינלנד. קורפוס המתנדבים השבדי, אשר הציב כוח בן 8,402 חיילים בשטח פינלנד, הוזעק כתגבורת ולקראת אמצע פברואר 1940 סייע משמעותית לחמישה גדודים פיניים שלחמו במרקייארבי (Märkäjärvi). כוח התנדבותי משמעותי נוסף היה חיל האוויר השבדי המתנדב, אשר כלל 12 מטוסי קרב, 5 מפציצים ו-8 מטוסים אחרים - כשליש מחיל האוויר השבדי המלכותי. טייסים מתנדבים ומכונאים התגייסו לסייע. הטייס המפורסם קרל גוסטב פון רוזן, שהיה מקורב להרמן גרינג, התנדב באופן עצמאי. היה אף כוח פועלים מתנדב, שמנה כ-900 פועלים.

כוח המתנדבים השבדי נותר במחלוקת בין שבדים לפינים. הפינים הניחו כי היחסים ההדוקים שקיימו עם שבדיה לפני פרוץ המלחמה הצדיקו מתן סיוע גדול יותר ושליחת כוחות עזר רבים יותר לפינלנד. סיוע כזה יכול היה לשנות את תוצאות המלחמה ואף להרתיע את הרוסים מבעוד מועד לטענת הפינים, אם כי סביר להניח שהכח השבדי, גם אילו היו שולחים את כל הצבא, היה קטן מכדי להרתיע את סטלין.

חודשים ספורים לאחר תחילת המלחמה הרהרו המנהיגים הסובייטים באפשרות לנטוש את המבצע, שהלך והסתבך מבחינתם. הסכם שלום ראשוני הוצע לממשלת פינלנד כבר בסוף ינואר (בתיווך שבדי). עד אז, למעשה, פינלנד לחמה על עצם קיומה. משלמדו צרפת ובריטניה על איתותי השלום של הסובייטים ועל כוונתם להפסיק את מעשי האיבה, פחתה נכונותן לסייע לפינלנד. משלב זה לחמה האחרונה "רק" כדי לשמור על שטח רב ככל האפשר באזורים הגובלים בלנינגרד. הגם ששאלת העצמאות הפינית כבר לא הייתה על הפרק, בעיני הציבור נותרה מלחמתה של פינלנד בבחינת מאבק על חייה.

יתר-על-כן, בפברואר 1940 הציעו בעלות הברית סיוע צבאי ממשי. כמאה אלף חיילים אמורים היו לנחות בנמל נארוויק שבצפון נורבגיה, ולתמוך בפינלנד דרך שטח שבדיה. ואולם, רק חלק קטן מהכוח יועד להילחם לצד פינלנד. שבדיה ונורבגיה חששו כי מטרתו האמיתית של הכוח הייתה לתפוס ולהחזיק את נמל נארוויק וכן את מכרות הברזל שבצפון שבדיה, זאת על מנת לפגוע בייצוא המחצבים לגרמניה. כיוון שחששו כי ארצותיהם תהפוכנה בשל כך לשדה קרב בין בעלות הברית לרייך השלישי, סירבו נורבגיה ושבדיה לאשר את מעבר הכוח בשטחן. אחרי המלחמה התברר כי מפקד חיל המשלוח ששלחו בעלות הברית קיבל הנחיה מפורשת להימנע מכל מגע קרבי עם הסובייטים.

צרפת ובריטניה הבטיחו להקצות לפינלנד כוח עזר בן 20,000 חיילים עד סוף פברואר, בתנאי שבדרכו לחזית יותר לו לתפוס את אזוריה ההרריים של צפון שבדיה: הברזל שנחצב שם והועבר לגרמניה היה בבחינת עורק אספקה משמעותי למאמץ המלחמתי של הרייך השלישי. בעלות הברית סירבו להצעה להנחית כוחות עזר דרך נמל פטסאמו שבצפון מזרח פינלנד.

ממשלת שבדיה, בראשותו של פר אלבין הנסון (Per Albin Hansson), סירבה לאשר מעבר כוחות צבא מזוינים בשטחה. אף על פי ששבדיה לא הכריזה על ניטרליות במלחמת החורף, היא הייתה ניטרלית בסכסוכים שבין צרפת ובריטניה לבין ברית המועצות מזה ולבין וגרמניה מזה. הסכמה למעבר צבא צרפתי-בריטי בשטחה הייתה בבחינת סטייה משמעותית מהדין הבינלאומי אודות נייטרליות.

ממשלת שבדיה דחתה את בקשותיה החוזרות והנשנות של פינלנד להצבת כוחות שבדים סדירים בשטחה, ולקראת סוף המלחמה אף הבהירה כי לא תוכל להוסיף ולספק לפינים ציוד ותחמושת לאורך זמן. מבחינה דיפלומטית, פינלנד הוצבה בין הפטיש לסדן: בעוד שבעלות הברית קיוו למלחמה ארוכה וממושכת, שתתיש את ברית המועצות, ביקשו מדינות סקנדינביה לשים קץ למעשי האיבה באופן מיידי, מחשש שככל שתימשך המלחמה כך יגדל הסיכוי כי היא תגלוש לשטחן (יש הטוענים כי מדינות סקנדינביה חששו מגל הפליטים שהיו נאלצות לקלוט במקרה של תבוסה פינית). באשר לגרמניה, היא האיצה בפינלנד להגיע לפשרה.

בסוף פברואר הביע ראש המטה הכללי של צבא פינלנד, פילד מרשל מנרהיים, פסימיות באשר למצב הצבאי. עמדתו הביאה את הממשלה לפתוח במגעים לקראת הסכם שלום עם בריה"מ ב-29 בפברואר. באותו יום פתחו הסובייטים במתקפה על העיר ויבורג (Vyborg).

כשלמדו צרפת ובריטניה על כוונתה של פינלנד לחתום על הסכם שלום, הגישו הצעת לסיוע בן 50,000 חיילים. הגעתם הותנתה בכך שפינלנד תבקש את הסיוע לפני ה-12 במרץ. אולם בפועל, רק 6,000 מהחיילים הללו יועדו להילחם למען פינלנד; רוב הכוח יועד לאבטח את מכרות הברזל שבצפון שבדיה.

[עריכה] שביתת נשק

מאגרי התחמושת והציוד של צבא פינלנד, שהיו מדולדלים בלאו הכי, הלכו והתרוקנו. בנוסף, ב-1 בפברואר הצליח הצבא האדום להבקיע את קו מנרהיים, שהיה עד אז בלתי עביר ושבניסיונות לפורצו ספגו חייליו אבדות רבות. ב-6 בפברואר התבצעה ההתקפה הסובייטית העיקרית והאחרונה, שהתנהלה בדומה לקודמותיה: כוח סובייטי בן שלוש דיוויזיות, 150 טנקים ו-200 מטוסים תקף לאורך חזית בת כשמונה ק"מ, ספג אלפי אבדות אולם הצליח, הודות לתגבורת משמעותית מהעורף, להבקיע את קו ההגנה הפיני בין אגם לדוגה לבין המפרץ הפיני. הכוחות הפינים הלכו והצטמקו לכדי חצי מחוזקם המקורי, וב-14 בפברואר נסוגו לעמדות הגנתיות חדשות. הרוסים, מצדם, לא רדפו אחריהם.

בסוף החורף התברר כי הרוסים מאסו במלחמה. הם סבלו מאבדות רבות, והמלחמה עוררה מבוכה וזעם רב בקרב המשטר הסובייטי. עם בוא האביב, החשש שמא כוחות הצבא האדום יתקעו בבוץ היערות הביא את ברית המועצות להציג ב-12 בפברואר טיוטה רשמית של הסכם השלום בפני ממשלת פינלנד. כשהיססו הפינים לנוכח התנאים הנוקשים שנדרשו לקיים, האיץ בהם מלך שבדיה, גוסטב החמישי, לקבל את התנאים, באשרו מחדש את סירובה של הממשלה השבדית לאפשר לכוחות שבדים סדירים להילחם למען פינלנד.

ב-29 בפברואר הסכימה ממשלת פינלנד לפתוח במשא ומתן רשמי עם ברית המועצות. הסכם הפסקת אש נחתם ב-6 במרץ 1940, אף על פי שתקריות אש ספורדיות הוסיפו להתרחש בשטח. לפחות 125,000 חיילים סובייטים נפלו במהלך המלחמה. בתקופות מסוימות עמד קצב האבדות היומי של הצבא האדום על 10,000 חיילים הרוגים, לעומת 250 חיילים פינים שנהרגו מדי יום. הפינים איבדו קרוב ל 27,000 איש, ו 55,000 נפצעו: נזק משמעותי למדינה בת 4 מיליון תושבים בלבד. בנוסף, הפינים שילמו מחיר יקר תמורת השלום הזמני עם ברית המועצות.

[עריכה] הסכם השלום במוסקבה

עם חתימתה על הסכם השלום במוסקבה ב-12 במרץ, נאלצה פינלנד לוותר על האזור הפיני של קרליה (כעשירית מכלל שטחה של פינלנד; שם היה ליבה התעשייתי של המדינה כמו גם העיר השנייה בגודלה, ויפורי), אף על פי שחלקים גדולים ממנה עדיין הוחזקו על ידי הצבא הפיני. כ-422,000 פינים תושבי האזור, שהיוו בסך הכול 12% מהאוכלוסייה, איבדו את בתיהם ונאלצו לנדוד מערבה. פינוי האזרחים והחיילים מהאזור היה מהיר ביותר, מתוך נכונות שלא להיעשות נתיני ברית המועצות.

בנוסף, פינלנד נאלצה לוותר על חלקים מאזור סאלה (Salla), על חצי האי קלסטאינסארנטו (Kalastajansaarento), וכן על ארבעה איים במפרץ הפיני. חצי האי האנקו (Hanko) הוחכר לברית המועצות כבסיס צבאי לתקופה בת 30 שנים.

הפינים הזדעזעו לנוכח תנאי השלום הנוקשים. נראה כאילו מחיר השלום היה יקר ממחיר המלחמה. האהדה שגילה כלפיהם העולם, ושבדיה במיוחד - ערכה היה מועט. התנאים הללו הביאו את הפינים לבקש את תמיכתו של הרייך השלישי בעתיד, ולהתייחס לנקמה בברית המועצות כעשיית צדק.

ואמנם, מעשי האיבה שבו וחודשו בין פינלנד לברית המועצות כעבור שנה בלבד, במלחמת ההמשך.