איברהים באשא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

איברהים באשא

ואלי מצרים למניין: ואלי ה-2 מנהיג קודם: מוחמד עלי מנהיג הבא אחריו: עבאס ה-1 תחילת כהונה: יולי 1848 סוף כהונה: נובמבר 1848 תאריך לידה: 1789 מקום לידה: קאבאלה, יוון תאריך פטירה: 1848 מקום פטירה: {{{מקום פטירה}}} מקום קבורה: {{{מקום קבורה}}} מפלגה: {{{מפלגה}}} בעל: {{{בעל}}} אישה: {{{אישה}}} שם בשפת אם: {{{שם בשפת אם}}} חתימה: {{{חתימה}}}

איברהים באשא 1789 - 1848, קצין מצרי שנלחם בהצלחה נגד האימפריה העות'מאנית והשתלט על סוריה וארץ ישראל. בנו (יש הטוענים - המאומץ) של שליט מצרים מוחמד עלי.

איברהים ידוע בהיסטוריה היהודית בגלל מעורבותו בעלילת הדם של דמשק, שהייתה חלק מסכסוך בינלאומי גדול שבעקבותיו אולץ לעזוב את סוריה.

תוכן עניינים 1 תחילת הקריירה 2 מלחמות בוהאבים 3 הקרבות במוריאה 4 איברהים בסוריה 5 איברהים ועלילת הדם של דמשק 6 איברהים בארץ ישראל 7 שנותיו האחרונות

[עריכה] תחילת הקריירה

איברהים נולד בעיר קאבאלה (Kavala), הנמצאת כיום באזור מקדוניה שביוון שהייתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית. גם אביו המאמץ יליד אותה עיר.

בשנת 1805 בזמן מאבקו של אביו להשתלט על מצרים, שלח את בנו בן ה-16 להיות בן ערובה אצל הקפיטן באשא העות'מאני ( אדמירל הצי). אולם כאשר שלטון אביו במצרים הוכר על ידי "השער הגדול" ואף הצליח להביס את המשלחת הצבאית האנגלית של מייג'ור ג'נרל אלכסנדר מקנזי פרייזר, הותר לאיברהים לחזור למצרים.

כאשר יצא מוחמד עלי לחצי האי ערב להילחם בוהאבים , השאיר את איברהים לפקד על מצרים העליונה, שם המשיך במלחמתו נגד כוחם המדולדל של הממלוכים אותם הצליח לנצח. ב1816 נתמנה כמפקד הצבא המצרי בערב.

[עריכה] מלחמות בוהאבים

איברהים עמד בראש המערכה נגד הווהאבים שהשתלטו על ערי הקודש האיסלמיות מכה ומדינה. ב1816 נחת איברהים בנמל ינבו, נמלה של מדינה והשתלט חיש מהר על הערים הקדושות. משם יצא למסע אל מדבר נג'ד כדי לכבוש את המצודה הוהאבית דראיה. החיילים המצריים , למרות שהיו מאומנים ומצוידים היטב, והחזיקו ביתרון גדול בארטילריה, התקשו לצעוד בתנאי המדבר הקשים, אולם איברהים הוליך את צבאו בנחישות דרך המדבר , בתנאים קשים אותם חלק עם חייליו, עד שבספטמבר 1818 כפה על המנהיג הווהאבי להכנע, כבש והרס את מצודתו.

[עריכה] הקרבות במוריאה

ב1819 חזר איברהים באש במסע ניצחון לקהיר. בקהיר סייע איברהים לקולונל הצרפתי סֶב הידוע גם כסוליימן באשא, שנשכר כדי לאמן את הצבא המצרי בשיטות אירופיות. ב1824 נתמנה איברהים להיות משול מוריאה ( השם שבו נקרא חצי האי פלופונז) על ידי הסולטון מחמוד השני . איברהים נתבקש להילחם במלחמת השחרור היוונית ( 1821 - 1832). הוא יצא בראש שייטת וצבא בן 17,000 חיילים לפלופונז. מסעו נתקל בקשיים בגלל חששו מספינות האש היווניות ובשל התקוממות המלחים היוונים של ספינותיו, אולם לבסוף הצליח לנחות במוריאה, להשתלט על שטחים נרחבים בייון, ולהעניש את תושביה. הוא החריב שטחים נרחבים ומכר את תושביהם לעבדים במצרים. מעשי האכזריות והדיכוי שלו כנגד אוכלוסייה נוצרית עורו זעזוע במערב, ומעצמות המערב התערבו במלחמה, בקרב נוורינו ובהנחתת חיל משלוח צרפתי ביוון ב - 1827. חבסוף כפו עליו מעצמות המערב להכנע באוקטובר 1828, ואיברהים נאלץ לעזוב את יוון.

[עריכה] איברהים בסוריה

הממשלה העות'מאנית ניסתה כנראה למנוע את חזרתו של איברהים באשא למצרים, מאחר וחששה מכוחו הצבאי הרב.

מוחמד עלי , שהיה מסוכסך עם השער העליון שלח את בנו ב 1831 בראש צבא לכבוש את סוריה, מבצע אותו מילא בהצלחה רבה.

הוא כבש את עכו לאחר מצור קשה ב-27 במאי 1832, כבש את דמשק, הביס צבא עות'מאני בחומס ב 8 ביולי , צבא נוסף בביילן ב 29 ביולי, פלש לאסיה הקטנה, ולבסוף הביס את הוזיר הגדול ב 21 בדצמבר.

על פי תנאי אמנת קוטניה הפך איברהים לשליט סוריה וארץ ישראל . בתחילה היה פופולרי מאוד בקרב התושבים, אולם בגלל הגזרות שאולץ לגזור על התושבים על ידי אביו, החלו אי שביעות רצון ומרידות להתחולל במדינה. ב1838 חידשו העות'מאנים את המלחמה האיברהים. תחלה זכה איברהים בניצחון בקרב נזיב ב1839 אולם לאחר מכן התערבו הממלכה המוחדת והאימפריה האוסטרו-הונגרית , בניסיון להציל את האימפריה העות'מאנית וכפו על איברהים לעזוב את סוריה ולהחזירה לשלטון עות'מאני.

[עריכה] איברהים ועלילת הדם של דמשק

ב-1840, בשלהי שלטונו של איברהים בסוריה התחוללה עלילת הדם של דמשק. ככלל היה יחסו של איברהים ליהודי סוריה טוב והם ציפו כי יושיע אותם מן הרדיפות שהיו מנת חלקם קודם לכן. בה בשעה שהשלטון המצרי התייחס ליהודים בסובלנות רבה, הרי הנוצרים היוונים, הארמנים והרומאים - קתולים שבארץ -ישראל ובסוריה, היו "אויבים קשים ליהודים אפילו יותר מאשר המוסלמים". בעלילת הדם של דמשק היה מעורב הקונסול הצרפתי. הקונסול , שכנע את הפחה לחקור בעינויים את יהודי דמשק ואף היה מעורב אישית בעינויים אלה.

אנשי העדה היוונית והרומית-קתולית, לא זו בלבד שלא סלדה נפשם מן הרדיפות המגונות והאכזריות, אלא יתר על כן, הם שמחו על כך ואף עודדו את הרדיפות של המוסלמים נגד העם היהודי.

באותו זמן התערבו הקונסולים של בריטניה ואוסטריה לטובת היהודים. התערבותו של הקונסול הבריטי נבעה גם מתוך אידאולוגיה פרוטסטנטית-מיסיונרית, ואולם בעיקר נבעה התערבותם של שני קונסולים אלו מתוך ההתחרות בהשפעה הצרפתית הגדולה בסוריה. בסופו של דבר הביאה התערבות זו , כאמור , לסילוק השלטון המצרי מסוריה.

[עריכה] איברהים בארץ ישראל

לאיברהים באשא מקום חשוב בהיסטוריה של ארץ ישראל. ב-1831 עלה איברהים בראש צבא בן 40,000 חיילים על ארץ ישראל. הוא כבש את עזה, רמלה, יפו, חיפה וירושלים ללא קרב, ואת עכו לאחר מצור אכזרי של ששה חודשים.

כיבוש הארץ בידי איברהים פחה הביא לשינוי דמוגרפי מהותי. איברהים פחה הביא עמו עשרות אלפי מצרים, ביניהם גם פלאחים, לשם ביצוע עבודות שונות ועל מנת לקבץ סביבו נאמני שלטון. מצרִים אלה התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף שהייתה למעשה ריקה, לדוגמה ביישוב ערב-אוּפּי בוואדי חוורה (עמק חפר) והיישוב ערב-דמארה באזור חדרה; שכונות מצריות אחדות ביפו וכפרים בסביבתה, כגון פג'ה, סומייל, ג'לג'וליה, אמלבס (פתח תקוה), קובֵּיבה ועוד; תושבי קטרה (גדרה) באו בתקופה זו מלוב; בואדי ערה ודרומית לו, התיישבו מאות משפחות של מהגרים מצריים בכפרים ערה, ערערה, כפר קרע, כפר קאסם, טייבה, קלנסואה, אום אל פאחם ואחרים.

כשיצא איברהים למסע כיבוש נמל יפו מידי הסולטן הטורקי הקים מפקדה צבאית על הרכס שמדרום לעיר העתיקה ותיכנן להפוך את יפו לעיר נמל מרכזית. איברהים פחה הביא לארץ חיילים משוחררים ממצרים והושיב אותם בשכונות מסביב לחומות. לשכונות האלה קראו "סכנות" - ומכאן צמח המושג שכונה.

איברהים התייחס באהדה לאוכלוסייה היהודית והנוצרית בארץ אך הטיל גזרות על התושבים המוסלמים. הוא ציווה לאסוף את הנשק מתושבי ארץ ישראל, שלל זכויות של נכבדיהם ודרש מן התושבים המוסלמים לגייס לצבאו אחד מכל חמישה צעירים. כדוגמה ל"זכויות" שנשללו ניתן לציין את ה"מס" שמשפחת אבוגוש נהגה לגבות מכל מי שעבר בדרך לירושלים.

גזרותיו של איברהים, כמו גם עידוד עות'מאני מבחוץ וסיוע של האימפריה הבריטית, הביאו להתקוממות של המוסלמים בארץ ישראל נגד השלטון המצרי.

ב-1834 שלח איברהים אזהרה חמורה למוסלמים לבל יפגעו בקדשיהם של הנוצרים והיהודים.

ההתקוממות נגד שלטון איברהים פרצה במקומות רבים בארץ ישראל, בין היתר בבית ג'אלה, יפו, א-סאלט, שכם בית-לחם, שער הגיא, עזה וצפת.

המורדים צרו על מצודת ירושלים והתחוללו מהומות קשות במשך ששה ימים. הנוצרים התחבאו במנזרים והיהודים בבתי הכנסת אולם רבים מהם נהרגו. איברהים באשא חזר לירושלים, עלה למסגד אל אקצה והכריז על חנינה כללית, אולם המורדים סרבו להכנע. בעקבות כך איברהים נלחם בהם והביס אותם.

[עריכה] שנותיו האחרונות

איברהים בילה את שנותיו האחרונות בשלווה אולם היה חולה מאד, כנראה עקב משקל עודף. ביולי 1848 כאשר נעשה אביו סנילי, מונה איברהים כעוצר אולם נפטר ב-10 בנובמבר 1848.