מוסטפה כמאל אתא תורכ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוסטפה כמאל אתא תורכ (תורכית: Mustafa Kemal Atatürk - "אבי התורכים"; 12 במרץ 1881 - 10 בנובמבר 1938) היה מדינאי ומנהיג צבאי תורכי, מקימה ומייסדה של הרפובליקה של תורכיה ונשיאה הראשון. נחשב לאבי האומה התורכית.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו
נולד בעיר סלניק באימפריה העותומנית (כיום העיר סלוניקי ביוון). מקום הולדתו הוא כיום הקונסוליה התורכית, ומשמש אף כמוזיאון. בהתאם למנהג התורכי בזמן הולדתו, קיבל אתא תורכ את השם היחיד מוסטפה. אביו, עלי ריזה אפנדי, פקיד מכס, מת בעוד מוסטפה היה תינוק. שמה של אמו היה זוביידה.
מוסטפה למד באקדמיה הצבאית בסלוניקי, שם ניתן לו גם השם כמאל ("המושלם") על ידי מוריו מתוך הערכה לכישוריו. הוא נרשם לאקדמיה הצבאית במונסטיר (כיום ביטולה) בשנת 1895, וקיבל מינוי כקצין בשנת 1904. מוסטפה הוצב בדמשק. במהרה הצטרף לאגודה חשאית של קצינים שוחרי רפורמות בשם "וטן" (מולדת), והפך למתנגד פעיל למשטר העותומני. בשנת 1907 הוצב בסלניק, והצטרף ל"וועדה לאחדות ולקדמה" הידועה אף בכינוי "התורכים הצעירים".
התורכים הצעירים קיבלו את הכוח מידי הסולטן עבד אל חמיד השני בשנת 1908, ומוסטפה נהיה לדמות צבאית מובילה במשטר העותומני החדש. בשנת 1911 נשלח לפרובינציה לוב על מנת להגן מפני הפלישה האיטלקית. במהלך החלק הראשון של מלחמות הבלקן היה מוסטפא עסוק בלוב ולא יכול להשתתף, אך ביולי 1913 חזר לקונסטנטינופול ומונה למפקד ההגנה באזור גליפולי. ב-1914 מונה לנספח צבאי בסופיה בירת בולגריה, וזאת כנראה על מנת להרחיקו ממוקדי הכוח.
[עריכה] כמפקד צבאי
כאשר נכנסה האימפריה העותומנית למלחמת העולם הראשונה לצד גרמניה, הוצב מוסטפה כמאל ברודוסטו (כיום טקירדג) על ים מרמרה. שטח פיקודו כלל את אזור גליפולי, וכך היה למפקד האחראי על האזור בו בחרו כוחות מעצמות ההסכמה ובהם בריטניה, צרפת, אוסטרליה וניו זילנד לנחות באפריל 1915. מוסטפה עשה לעצמו שם כמנהיג צבאי מבריק, אם כי בזבזני בחייהם של חייליו, אשר נהרגו בכמויות גדולות בהתקפות "הגל האנושי" בקרב גליפולי. מוסטפה כמאל היה למפקד התורכי הראשון אי פעם שהביס צבא מערבי, והפך לגיבור לאומי ובעל התואר "פאשה" (מפקד).
בשנים 1917 ו-1918 הוצב מוסטפה כמאל בקווקז ולחם בכוחות הרוסיים בהצלחה מסוימת, ולאחר מכן באזור חיג'אז, שבו היה בעיצומו המרד הערבי כנגד השלטון העותומני. הוא הפך לביקורתי מאוד באשר לדרך בה מנהל המשטר העותומני את מלחמותיו, וכן באשר להשפעה הגרמנית על האימפריה. הוא התפטר מתפקידו, אך לבסוף חזר בו ומונה למפקד הכוחות העותומניים בארץ ישראל.
באוקטובר 1918 נכנעו העותומנים למעצמות ההסכמה, ומוסטפה הפך למנהיג המפלגה שהעדיפה את הגנת גבולות המולדת בהם שוכנים דוברי תורכית מאשר את שימור האימפריה. הרגש הלאומי התורכי התעורר על ידי הכיבוש היווני של איזמיר במאי 1919, על פי הוראות הסכם סוור, אשר נחתם על ידי הסולטן בלחץ המעצמות אך מעולם לא אושר על ידי הפרלמנט העותומני.
[עריכה] מנהיג לאומי
הממשלה שלחה את מוסטפה למזרח אנטוליה על מנת לדכא מרד, שהתברר כאזעקת שווא. הוא ניצל את ההזדמנות לעזוב את הבירה קונסטנטינופול (כיום: איסטנבול), ולהקים תנועה לאומית תורכית שבסיסה באנקרה. ב-1920 פרלמנט זמני באנקרה הציע למוסטפה את התואר "נשיא האספה הלאומית". גוף זה התנגד לממשלה ולהסכם סוור.
היוונים הבינו את האיום הנשקף מצעד זה למעמדם במזרח אנטוליה, וקידמו את כוחותיהם אל תוך תורכיה על מנת לפגוש את כוחותיו של מוסטפה. לאחר שהתקדמו את מרבית הדרך לאנקרה, הובסו היוונים על ידי מוסטפא כמאל וסגנו איסמט פאשה (לימים איסמט אינונו) בקרבות סקריה (אוגוסט 1921) ודולופינר (אוגוסט 1922). בספטמבר השיבו כוחותיו של מוסטפה את איזמיר לתורכיה. נצחונו של מוסטפה במלחמת העצמאות הציל את ריבונותה של תורכיה. הסכם לוזאן ביטל את הסכם סבר, ותורכיה השיבה לעצמה את כל שטח אנטוליה ותראקיה המזרחית מידי יוון.
[עריכה] כנשיא תורכיה
הרפובליקה התורכית נוסדה ב29 באוקטובר 1923, ומוסטפה כמאל נבחר לנשיאה הראשון. למרות שמבחינה חיצונית היה מדובר בדמוקרטיה, מוסטפה היה למעשה דיקטטור, אם כי דיקטטור מתון. יוקרתו, על כל פנים, הייתה כה גבוהה עד שבמשך כל שנות העשרים הייתה ההתנגדות לממשלתו מועטה. מוסטפה העריץ כמה אלמנטים בממשל של ברית המועצות ושל המפלגה הפאשיסטית באיטליה, אך לא היה קומוניסט או פאשיסט. המדינה הגנה על הרכוש הפרטי, ומתנגדים פוליטיים לא קיבלו עונש גרוע יותר מהגליה למחוז מרוחק.
מאידך גיסא, מוסטפה כמאל היה לאומן תורכי, השואף ליצירת מדינה תורכית הומוגנית. על פי הסכמה עם הממשלה היוונית, רוב המיעוט היווני גורש מהמדינה, והוחלף בזרם של פליטים תורכים מיוון ומבולגריה. הכורדים לא נרדפו, אך מוסטפה התעקש כי המדובר בתורכים אתנים. נאסר עליהם השימוש בשפתם ובתרבותם.
[עריכה] הרפורמות
המורשת החשובה ביותר שהותיר מוסטפה כמאל מאחוריו הייתה מסע החילון והמודרניזציה שהחיל על העם התורכי. החליפות (תוארו של ראש המאמינים המוסלמים, שבו החזיקו הסולטנים העותומנים) בוטלה במרץ 1924. התואר פשה בוטל. המדרסות - בתי הספר האיסלאמיים, נסגרו. השריעה לא הייתה עוד החוק המחייב במדינה, והמג'לה - קובץ דיני הממונות המבוסס על הדין המוסלמי, הוחלף בקוד האזרחי השוויצרי בשנת 1926. דיני העונשין האיטלקיים ודינים מסחריים גרמניים אומצו אף הם.
שחרור האישה קיבל דחיפה בעצם נישואיו של מוסטפה כמאל בשנת 1923 לאישה בשם לטיפה חנים, שהייתה בעלת חינוך מערבי. השניים התגרשו בשנת 1925. מספר חוקים עודדו שינוי זה בחברה המסורתית, ובשנת 1934 קיבלו הנשים את זכות הבחירה לפרלמנט, ואת הזכות להיבחר כנציגות לפרלמנט.
מוסטפה כמאל התייחס לתרבוש כסמל לפאודליזם ואסר את חבישתו. הוא לבש חליפה וכובע מערביים, והתעקש כי כל התורכים ינהגו כמותו. לבישת הרעלה על ידי נשים נאסרה, ועודדו את הנשים להתלבש באופן מערבי ולעבוד מחוץ לבית. בשנת 1928 הכריזה הממשלה כי הכתב הערבי יוחלף באלפבית לטיני, שהיה קל יותר ללימוד וקל יותר להדפסה, והפך את הקריאה והכתיבה לשכיחות יותר. כל האזרחים מגיל 6 עד גיל 40 חויבו ללכת לבית הספר וללמוד את האלפבית החדש. השפה התורכית "טוהרה" מניבים ערביים ופרסיים, ואלה הוחלפו במילים תורכיות.
מכיוון שעל פי החוק האיסלאמי נאסרה הצגה ויזואלית של גוף האדם, פתח מוסטפה כמאל בתי ספר ללימוד אמנות לנשים ולגברים. הוא גם הסיר את האיסור האיסלאמי על שתיית אלכוהול. באופן אישי נודע מוסטפה כחובב המשקה התורכי "ראקי". בשנת 1934 חייב את כל התורכים לקבל שם משפחה, כנהוג במערב. הפרלמנט החליט כי שם משפחתו של מוסטפה כמאל יהיה "אתא תורכ" - אבי התורכים.
בשנת 1931 נוסחה האידאולוגיה הרשמית של התנועה הכמאליסטית, אשר הייתה עתה למפלגה בשם מפלגת העם הרפובליקנית. ששת העיקרים של האידאולוגיה היו: רפובליקניזם, לאומיות, עממיות, ממלכתיות, חילוניות ומהפכנות. לפני ניסוח זה, בשנת 1930, הורה אתא תורכ לפתחי אוקייר ביי לארגן מפלגת אופוזיציה על מנת לשמור על הדמוקרטיה. פתחי ייסד את מפלגת הרפובליקה הליברלית, שלא נבדלה כמעט ממפלגת העם הרפובליקנית אלא בהתנגדותה ל"ממלכתיות". לאחר שנציגי המפלגה החלו להתנגד גם ל"מהפכנות" והראו עמדות ריאקציונריות, הורה פתחי ביי על סגירת המפלגה.
אתא תורכ העניק לתורכיה יוקרה בעיניים בינלאומיות בהישגיו הצבאיים והפוליטיים. שיאם של הישגיו היה השבת הריבונות התורכית למיצרי הדרדנלים לפי אמנת מונטריי, בשנת 1936. אתא תורכ עדיין היה פופולרי בקרב העם התורכי בעת שמת בשנת 1938 משחמת הכבד, אשר נגרמה כפי הנראה עקב שתייה מרובה ומאמץ.
[עריכה] מורשתו
יורשו של אתא תורכ, איסמט אינונו, יצר פולחן אישיות לאתא תורכ לאחר מותו, הנמשך עד עצם היום הזה. למרות שלאחר מלחמת העולם השניה, כאשר תורכיה הפכה לדמוקרטיה של ממש, איבדה המפלגה הכמאליסטית מכוחה, פניו ושמו של אתא תורכ נוכחים כיום בכל מקום בתורכיה - על בנייני ממשלה, על גבי כל שטרי הכסף, ואפילו בבתים פרטיים של אזרחים תורכים רבים. פסלי ענק של אתא תורכ נמצאים במקומות רבים בתורכיה, נמל התעופה הבינלאומי באיסטנבול נושא את שמו, אצטדיון אתא תורכ, סכר אתא תורכ, וכן גשרים ומבנים רבים.
מעטות הן הארצות שהשתנו בצורה כה מקיפה על ידי שליט אחד, כתורכיה תחת אתא תורכ. בניגוד לרפורמות בברית המועצות ובאיטליה הפאשיסטית, הרפורמות שלו נותרו זמן רב לאחר מותו. למרות שהיה אדם סמכותי מטבעו, יצר מערכת שהסתגלה לדמוקרטיה באופן מהיר. הרפורמות שיצר הביאו לתורכיה שלווה ושגשוג עוד בימי חייו. מבקריו טוענים כי הכאמליזם השאיר את תורכיה עם אישיות חצויה - אירופאית, אך לא לגמרי אירופאית, מנוכרת מן העולם המוסלמי, אך עדיין מדינה מוסלמית.
מורשתו של אתא תורכ עדיין חיה וקיימת בצבא התורכי, הרואה עצמו כשומר הלאומיות התורכית והחילוניות. קצינים כמאליסטים פעלו בשנת 1960 ובשנת 1980 כנגד משטרים בהם ראו סטייה מעקרונות אתא תורכ. אפילו כיום המשטר המוסלמי המתון של ארדואן צריך להיזהר בנושאים רבים שלא להרגיז את הקצינים הכמאליסטים בצבא. כוחו של הצבא, והנטייה הבדלנית הכמאליסטית, נותרו מכשול בדרכה של תורכיה אל האיחוד האירופי.
[עריכה] קישורים חיצוניים
תורכיה המודרנית. מיסט, אתר סיכומי תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב
