קנוט האמסון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קנוט האמסון (4 באוגוסט 1859 – 19 בפברואר 1952). סופר נורבגי, חתן פרס נובל לספרות, ששיתף פעולה עם הנאצים בעת מלחמת העולם השנייה.
קנוט האמסון נולד בשנת 1859 כבן למשפחת איכרים בצפון נורבגיה. בצעירותו עבד בעבודות שונות: פקיד, נהג חשמלית, סנדלר, פועל חקלאי ומורה, וניסה כוחו בכתיבה. בשנת 1882 היגר לארצות הברית וחי בה חיי נדודים תוך שהוא ממשיך בניסיונות הכתיבה שלו. בשנת 1888 חזר לנורבגיה והפעם האירה לו ההצלחה פנים, כאשר ספרו "רעב" שיצא לאור בשנת 1890 זכה להכרה ולתפוצה רבה. בספר אוטוביוגרפי למחצה זה תיאר האמסון את התדרדרותו לכמעט שיגעון כתוצאה מחיי עוני ורעב. במרוצת השנים הפך הספר לאחד הספרים רבי ההשפעה במאה ה-20. בספריו הבאים שלל את התרבות המודרנית והחברה המתועשת והטיף לאינדיבידואליזם קיצוני, כשבעיניו הפרט הוא חזות הכל. ספריו החשובים האחרים הם "מסתורין" מ 1892, "פאן" מ-1894 ו"ברכת האדמה" מ-1917, שעליו הוענק לו פרס נובל לספרות לשנת 1920.
האמסון סגד בספריו ליסודות האליליים ולאינסטינקטים הפרימיטיביים שמלפני העידן המודרני. בכתיבה זו הייתה קרבה רוחנית לרעיונותיו של הפילוסוף פרידריך ניטשה. הלך מחשבה זה, שהיו בו שלילת הרציונליזם, חיוב האינסטינקטים הקמאיים וקידוש הדם והאדמה, קירב את האמסון, באופן רעיוני, לרייך השלישי ולנאציזם.
כשפלשו הנאצים לנורבגיה באפריל 1940, ראה בהם האמסון אורחים רצויים, קיבל אותם בברכה והפך לתומך בשלטונו הפרו נאצי של וידקון קוויזלינג. האמסון נפגש עם אדולף היטלר ועם שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, לידיו מסר את מדלית פרס נובל שלו.
לאחר המלחמה אושפז האמסון למספר חודשים בבית חולים לחולי נפש לצורכי הסתכלות ובשנת 1946 הועמד לדין על שיתוף פעולה עם האויב. עקב גילו הגבוה ומצבו הנפשי הוטל עליו עונש של קנס בלבד. האמסון נפטר בביתו בשנת 1952.
[עריכה] מספריו שתורגמו לעברית:
- בעלי חלומות, סיפור, תרגם מנורויגית פסח גינזבורג, תל אביב, תר"ץ 1930.
- ברכת האדמה, תרגם ניסן טורוב, הוצאת שוקן (1982).
- ויקטוריה, סיפור אהבה, תרגם פסח גינזבורג, הוצאת שוקן (1982).
- הלוכד, מהשפה הפולנית תרגמה חנה מנש, לבוב, 1926.
- מיסתורין, תרגם פסח גינצבורג, הוצאת שוקן(1980).
- עבדי האהבה, סיפורים, תרגם פסח גינזבורג, שטיבל ורשה, תרפ"ב 1922.
- פאן, רומן, תרגם מגרמנית בצלאל וכסלר, הוצאת שוקן (1977).
- פן , מרשימותיו של הליטננט תומס גלן, תרגום נוסף, תרגום - מ’ ליפסון, ניו יורק תרע"ט 1919.
- פרשה אחרונה, תרגם יצחק שנברג יצחק שנהר, שטיבל, תל אביב, 1933.
- רעב, תרגום מנורבנית ואחרית דבר - איתמר אבן-זוהר, הוצאת שוקן (1977).
- רעב, רומן פסיכולוגי, תרגום - א’ סגל, תושיה, ווילנא, תרפ"ח 1928.
לתרגומים החדשים קדמו כמה תרגומים, שיצאו לאור בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| הקודם: קרל שפיטלר |
פרס נובל לספרות 1920 |
הבא: אנטול פראנס |
