יהדות גאורגיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| גאורגים יהודים ქართველი ებრაელები |
|
|---|---|
 |
|
| אוכלוסייה | כ-100,000 איש |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | גאורגיה 10,000-20,000 (הערכה) ישראל 60,000 (הערכה) |
| שפות | גאורגית עברית גאורגית יהודית שפות במדינות שבה חיים |
| דת | יהדות |
| קבוצות אתניות קשורות | יהודים, קירבה דתית ולאומית גאורגים, קירבה לפי שפה ומסורת |
הקהילה היהודית בגאורגיה עתיקת יומין שיש הסבורים כי ראשיתה עוד מימי חורבן בית ראשון - גלות מסופוטמיה ומימי נבוכדנאצר. היהודים הגאורגים חיו באופן מסורתי בנפרד, לא רק מהגאורגים בסביבה אלא גם מהקהילה האשכנזית בטביליסי. הקהילה, שהוערכה לכ-100,000 איש בשנות ה-70, עלתה ברובה לישראל, חלק מהם היגר מישראל לארצות הברית, רוסיה, בלגיה, אוסטריה , ספרד ועוד. הגירה זו הייתה בעלת מאפיינים כלכליים, במטרה למצוא הזדמנויות עיסקיות טובות יותר.
תוכן עניינים |
[עריכה] עשרת השבטים
חלק מהיהודים בקווקז טוענים להשתייכותם לצאצאי עשרת השבטים האבודים, שנלקחו בשבי על ידי נבוכדנצר. בעוד שעל פי המסורת של היהודים הגאורגים הם צאצאי שבטי ישראל שהוגלו על ידי שלמנאסר, מלך אשור, שהושיבם ב"חלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי". קשה להחליט אם הדברים מבוססים על מסורת ברת תוקף או שמדובר בהשפעה מאוחרת של היהודים בקווקז.
חוקרים ניסו למצוא סימוכין בתלמוד. השם איבריה נהגית ביוונית וברומית כ"איבריקה", ומכאן הגיע לתלמוד כ"אפריקי", לפי הפסוק "להיכא אגלי להו מר זוטרא אמר: לאפריקי" ואפריקי אם כך היא הממלכה הגאורגית הקדומה איבריה. חוקרים אחרים זיהו את המילה "כספיא" לארצות השוכנות על גדות הים הכספי, לפי סברה זו, לשם נשלחו שליחים בחיפוש אחר לוויים לבית המקדש: "ואוצאה אותם על אדו הראש בכספיא המקום ואשימה בפיהם דברים לדבר אל אדו אחיו הנתונים בכספיא המקום להביא לנו משרתים לבית אלוהינו". נסינות אלה למציאת סימוכין אינן מעוגנות במחקר.
המסורת הכתובה הקדומה ביותר הידועה היא בסיפרו של לאונטי מרובלי כארתליס צחוברבה, שעל פיה היהודים הגיעו לגאורגיה לאחר חורבן בית ראשון.
[עריכה] יהדות גאורגיה במאה ה-20
הניכור בין האשכנזים לבין הרבנים בלוה בתחילת המאה ה-20. אחרי ההדחקה של מהפכת 1905, השלטונות הסובייטים גילו יחס נוקשה כלפי היהודים שהתגוררו ברחבי האימפריה הרוסית. יהודי גאורגיה התרחקו מיהודי רוסיה בכדי להדגיש את נאמנותם למונרכיה. ב-26 במאי 1918 הכריזה הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה על עצמאותה. הקהילה היהודית בגאורגיה עברה שינויים רדיקליים. החידוש באפשרות של נאום בחופשיות, חופש העיתונות והחופש להתארגנות הובילו לחידוש המעורבות היהודית בחיים הציבוריים. זה הוביל גם לחידוד את הקשר בין הציונים למתנגדיהם. דוד באזוב, ממנהיגי התנועה הציונית בגאורגיה, בנאומו בפני ועידת ציוני הקווקז בבאקו, ב-1917, הביא אחת מהצלחות הציונים, ייסוד בית ספר עברי-ציוני בטביליסי באותה שנה, ולאחר מכן נוסד בכותאיסי הבטאון הציוני הראשון בשפה הגאורגית. בין הכותבים בבטאון היו דוד באזוב עצמו, בנו הרצל באזוב, נתן אליהשווילי, בן ציון אליגולשווילי ועוד. פלישת הצבא האדום לגאורגיה ב-1921 הורידה את הרוח ממפרשי הציונים ומתנגדיהם. בתחילה, המשטר החדש דגל במדיניות של כיבוד האמונות הדתיות המקומיות. גם פעילות ציונית לא נמנעה. מרד אנטי-רוסי ואנטי-סובייטי בגאורגיה הביא לדיכויה. המצב השתנה לרעה בשנת 1924. עקב היחס העוין ליהודי גאורגיה מהקומוניסטים, כמו גם כתוצאה מהדרדרות המצב הכלכלי, המנהיגות הציונית החלה למקד את מאמציה בעליה לארץ ישראל. השלטונות הסובייטים התנגדו למאמצים אלה. במהלך שנות ה-30, המצב הכלכלי והפוליטי הורע אף יותר. פעילות פוליטית וציונית דוכאה על ידי השלטונות הסובייטים. פעילים רבים נאסרו ונרצחו.
[עריכה] בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה
במהלך מלחמת העולם השניה, אלפי יהודים גאורגים נלחמו כנגד הנאצים כחיילים בצבא הסובייטי והרבה מהם איבדו בה את חייהם. המוסד התרבותי היהודי היחידי שהמשיך להתקיים היה המוזאון להיסטוריה ואתנוגרפיה, שנפתח בטביליסי בשנת 1933. כ-60 ציורים של שלום קובושווילי, הציגו את חיי היומיום הגאורגים וההיסטוריה של יהדות גאורגיה. המוזאון נסגר בשנת 1951, שנים מספר לאחר שמנהלו, אהרון קריכלי, נעצר בשנת 1948. חלק מהציורים המוצגים הועברו למוזאון ההיסטורי והאתנוגרפי של גאורגיה על שם ג'נשיה שבטביליסי, חלק למוזאונים אחרים והיתר נעלמו.
[עריכה] מכתב 18 המשפחות
ההזדהות של יהודי גאורגיה עם מדינת ישראל הגיעה לשיאה אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967. בתחילה, השלטונות הסובייטים סירבו לבקשת היהודים לעלות לישראל. באוגוסט 1969, 18 משפחות יהודיות מגאורגיה שלחו מכתב לועדה לזכויות האדם של האו"ם, בתביעה להגר לישראל. המכתב היה התביעה הפומבית הראשונה של יהודים סובייטים לעליה לישראל. זה גרם למערכה אינטנסיבית של ממשלת ישראל והעולם היהודי להתיר את עלייתם של יהודי ברית המועצות לישראל. מכתב שני נשלח בנובמבר 1969 לאו תאנט, המזכיר הכללי של האו"ם, דרך גולדה מאיר, שהייתה אז ראש ממשלת ישראל. ביולי 1971, קבוצה של יהודים גאורגים קיימו שביתת רעב בחזית בית הדואר במוסקבה. מאבקם של יהודי גאורגיה הובילה לשינוי היסטורי בעמדת השלטונות הסובייטים, ובמהלך שנות ה-70 החלה עליה מסיבית לישראל. כ-30,000 יהודים גאורגים עלו לישראל, וחלקם למדינות אחרות, כ-17% מיהודי ברית המועצות עלתה בתקופה זו. מספר היהודים בגאורגיה ירד מ-28,300 בשנת 1970 ל-24,800 ב-1989. בשנת 1991, גאורגיה הכריזה על עצמאותה. מספר אלפי יהודים גאורגים עלו לישראל מאז. בשנת 1993 מספר היהודים בגאורגיה הוערך ל-14,500 איש.
[עריכה] כיום
כיום מספרם של יהודי גאורגיה נאמד בכ-150,000, כאשר כ-110,000[1] חיים בישראל.
קהילת יהודי גאורגיה פיתחה מימי קדם ניב שנשמר עד היום ונקרא גאורגית יהודית (Gruzinic).
[עריכה] קישורים חיצוניים
- יצחק דוד יהדות גאורגיה וארץ-ישראל, אתר הקונגרס העולמי של יהודי גאורגיה
- גרשון בן אורן, תולדות יהודי גאורגיה עד ימי המשטר הסובייט', אתר הקונגרס העולמי של יהודי גאורגיה
- קהילת יוצאי גאורגיה
- האנציקלופדיה היהודית, באנגלית
