מהפכת 1905

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מהפכת 1905 הייתה נסיון כושל של סוציאליסטים וליברלים להפיל את שלטון הצאר הרוסי בראשותו של ניקולאי השני.

כרזה סובייטית מתארת את מהפכת 1905.

[עריכה] רקע

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 התעוררו אידאולוגיות ברוסיה כדוגמת הסוציאליזם והליברליזם. האיכרים והצמיתים, שהיו רוב רובו של העם, מאסו מאי שיתופם בשלטון. הם הצטרפו לתנועות ליברליות וסוציאליסטיות שתמכו בהפלת הצאר. למרות שהשלטון הצארי אסר פעמים רבות את חברי התנועות הללו, יותר ויותר אנשים הצטרפו אליהן. אלכסנדר השני הנהיג מדיניות של רפורמות שעוררו את זעם האצולה, אך בעיני הליברלים והרדיקליים הוא היה מתון מדי, והוא דיכא את חוגי האינטליגנציה, שעוררו התנגדות עזה כלפיו. ב1 במרץ 1881 (לפי הלוח הישן) נרצח הצאר, אלכסנדר השני, באמצעות פצצה, על ידי איש תנועת נרודניה ווליה (רצון העם).

[עריכה] תקופתו של אלכסנדר השלישי

סרגיי ויטה. צוייר על ידי איליה רפין

אלכסנדר השלישי, יורשו של אלכסנדר השני, חשב את הרפורמות של אביו לליברליות ליתר על המידה, ונודע כמנהיג שמרן. הוא גם דיכא את מתנגדי השלטון רבות. את רוב עבודת הדיכוי בצעה האוכרנה, המשטרה החשאית בימי האימפריה הרוסית. כתוצאה מפעילות האוכרנה רבים מן המהפכנים היגרו למערב אירופה, כדי לא להיות מטרה למשטר. בעקבות הגירה זו אל המערב, רוסים רבים התוודעו אל המרקסיזם. בעקבות קשרים אלו הוקמה המפלגה המרקסיסטית הרוסית ב1884, אולם לא הגיעה לשום הישׂגים משמעותיים עד 1898.

אלכסנדר השלישי הוא מינה לשׂר האוצר את סרגיי ויטה ב1892. ויטה נאלץ להתמודד עם גירעון תקציבי קבוע והוא ניסה לתת דחיפה לכלכלה ולמשוך משקיעים זרים להשקיע במדינה. דוגמה לכך אפשר לראות במפעל הבנייה העצום של הרכבת הטרנס סיבירית ובהפיכת הרובל למטבע הרשמי ברוסיה (1897). הצמיחה התרכזה במספר אזורים כגון מוסקבה, סנקט פטרבורג, אוקראינה ובקו. בהערכה גסה, נראה כי שליש ממרכזי התעשייה הללו הושקעו על ידי זרים.

[עריכה] המהפכנים מתעוררים מחדש

סמוך ל1905, המפלגות המהפכניות התאוששו מן הדיכוי בשנות ה-80 של המאה ה-19. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית הוקמה ב1898, והתפרקה ב1903 לשני תנועות: מנשביקים ובולשביקים. המפלגה הסוציאל-רבולוציונית (ס"ר) הוקמה בחרקוב ב1900, ו"הזרוע הצבאית" שלה (Boevaia Organizatsiia) התנקשה באישים בכירים ברוסיה מ1905 כגון שני שרי פנים, דמיטרי סרגייביץ' סיפייגין ב1902 ומחליפו, ויצ'סלב פון פלב השׂנוא ב1904. התנקשויות אלו גרמו לממשלה להיות אכזרית יותר למתנגדיה באמצעות המשטרה.

[עריכה] שלטונו של ניקולאי השני

אחרי אלכסנדר השלישי ירש אותו, ב1894, בנו ניקולאי השני, מלך בעל שליטה רפויה במדינתו. כבר בהיותו צעיר, המלך שׂרד נסיון התנקשות. ניקולאי רצה באהדת העם, ואם היה פועל באופן עצמאי, נראה היה כי היה הופך את מעמדו למלוכה חוקתית והיה לצאר מהפכני. אולם בשל שליטתו הרפויה במדינתו, שימש ככלי משׂחק בידי יועציו ובאנשים שמסביבו: אשתו הצארינה אלכסנדרה שמוצאה גרמני, הנזיר הרוסי גריגורי רספוטין ואף בן דודו קיסר גרמניה, וילהלם השני, וכמה מבני מעמד האצילים במדינה.

[עריכה] מלחמה במזרח

ב8 בפברואר 1904, בעת שלטון הצאר ניקולאי השני, פרצה מלחמה במזרח המדינה כנגד יפן הידועה בכינוי מלחמת רוסיה-יפן. הגורם למלחמה היה הרצון היפני לשליטה בפורט ארתור שהייתה נקודה אסטרטגית החולשת על האזור. בתחילה המלחמה הייתה פופולרית, אולם היא הפכה שנואה יותר ויותר. המלחמה כלל לא הייתה קלה לעם הרוסי: למרות שהחיילים הרוסים נלחמו באומץ לב רבים מהם מתו, וציודו של הצבא הרוסי היה לקוי ומיושן, לעומת הצבא היפני המודרני והחדיש. לאחר קרבות עקובים מדם בפורט ארתור וסביבותיה, יפן זכתה בניצחון מזהיר. בהסכם שלום שנחתם ב5 בספטמבר 1905, בתיווכו של נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט, נאלצה רוסיה לוותר על פורט ארתור וסביבתה ועל חצי מהאי סחלין וכן להכיר בשלטונה של יפן בקוריאה. החיילים זקפו את ההפסד במלחמה לחובת הצאר ושׂריו.

[עריכה] המרד

בתוך המהפכנים עצמם לא היו דעות אחידות ומנהיגות מאוחדת. לזרמים השונים היו דעות שונות ואף דומות: הפועלים, כוחות הצבא, ורוב המהפכנים הפכו את הכלכלה לנושא מרכזי בקירבם, הליברלים וחוגי האינטליגנציה שאפו לזכויות אדם וקבוצות לאומיות קטנות התעניינו בעיקר בפוליטיקה ובחופש תרבותי.

"יום ראשון העקוב מדם"

[עריכה] "יום ראשון העקוב מדם"

ערך מורחב – יום ראשון העקוב מדם (1905)

המהפכה החלה באירוע המכונה "יום ראשון העקוב מדם". האירוע החל ביום ראשון ב-22 בינואר (על-פי הלוח הגרגוריאני, בלוח הישן (היוליאני) מצוין בתאריך 9 בינואר) בבירה הרוסית סנקט פטרבורג. המוני מורדים, פועלים ובני משפחותיהם (מעריכים כי 80,000 איש השתתפו במרידה) בהנהגת האב גפון, צעדו לעבר ארמון החורף של הצאר בעוד חיילי הצאר, הנמצאים בארמון החורף ובנקודות מפתח אחרות בעיר, הודפים אותם באש מקלעים ומונעים מהם להגיע אל הארמון. באותו היום העיר סנקט פטרבורג נהייתה שטח סגור ולאחר שדוכאה ההתקוממות בכוח אש של חיילי הצאר, החיים חזרו לקדמותם. מקורות מקורבים לצאר מעריכים כי נהרגו 96 איש ונפצעו 300, ואולם מקורות מהפכניים מעריכים כי מתו 4,000 איש, ולפי אומדן קרוב חוקרים בימינו מעריכים כי מתו 1,000 איש. האירוע הצית מרידות ושביתות ברחבי המדינה ומקובל לראות בו את האירוע שהתחיל את המהפכה.

[עריכה] המשך המרידה

בתקופת המרידה אירעו שביתות רבות שהחלישו את המשק הרוסי ושתקו חלקים ניכרים ממנו. מלבד זאת אירעו מהומות רבות ברחבי המדינה. בחודש פברואר אירעו שביתות בקווקז ובחודש אפריל בהרי אורל. בנוסף לכך, כל המוסדות האקדמיים נסגרו זמנית בחודש מרץ, כתוצאה מהפגנות תמיכה בפועלים שאורגנו על ידי הסטודנטים (המוסדות האקדמיים נפתחו מחדש רק כשנה לאחר מכן). השבתת רשת הרכבות ב8 באוקטובר (על פי הלוח הישן) התפתחה במהרה להתקוממות אזרחית במוסקבה ובסנקט פטרבורג שבעקבותיה נוצר סובייט פטרבורג קצר הימים. חסרי-אדמות החלו לתקוף ולשרוף שכונות בערים הגדולות (במינסק, גרודנו וקאונאס). פעולה זו הייתה הרסנית ביותר. בנוסף היו שביתות במרכזים תעשייתיים בפינלנד, פולין ובארצות הבלטיות כנגד הצאר. בעקבות האירועים הללו נהרגו ב13 בינואר (לפי הלוח היוליאני) 80 איש בריגה בלטוויה ומספר ימים לאחר מכן בורשה שבפולין נהרגו 100 איש. אזור סמרה שברוסיה הכריז על פרישה מרוסיה ועל הקמת רפובליקה עצמאית ובעקבות פעולה זו "נקרעו" שטחים מרוסיה לטובת המדינה החדשה. לאחר זמן קצר נכבש אזור סמרה מחדש על ידי חיילי הממשלה. קבוצה גדולה למדי של מנשביקים הוציאה מכלל פעולה כ200 מפעלים ברחבי המדינה. מספרם של הפועלים השובתים בחודש ינואר היה 400,000. המספר גדל והגיע ב13 באוקטובר (לפי הלוח היוליאני) לכ2 מליון שובתים.

חלק חשוב במרד היה החיילים הרוסים שרבים מהם ערקו מיחידותיהם כדי להצטרף למרד, ובעיקר נודע סיפור המרד על אוניית הקרב פוטיומקין ב14 ביוני (סיפור שהומחש על-ידי הבמאי סרגיי אייזנשטיין בסרטו "אניית הקרב פוטיומקין").

[עריכה] יהודים

במהלך המהפכה רבים הפכו את היהודים לשעירים לעזאזל משני הצדדים. ההמונים התנפלו על היהודים ועשׂו בהם פוגרומים וגרמו לנזקים בנפש וברכוש. בנוסף לכך הצאר רגם טען ש90% מן המהפכנים הם יהודים. בעקבות הפגיעות ביהודים יהודים רבים היגרו אל ארצות הברית ומערב אירופה וחלק קטן היגר לארץ ישראל. בין המהגרים היו סופרים ואנשי רוח רבים וביניהם היה גם שלום עליכם.

[עריכה] סיום ודיכוי

"17 באוקטובר 1905" מאת איליה רפין.

ב14 באוקטובר 1905 (לפי הלוח הישן) נכתב מנשר אוקטובר על ידי סרגיי ויטה ואלכסיס אובולנסקי והוצג לצאר. במנשר היו נתונות מספר זכויות לאזרחים במדינה. הצאר התווכח שלושה ימים על תוכנו של המנשר, אולם בסופו של דבר, ב17 באוקטובר 1905 (לפי הלוח הישן, לפי הלוח החדש 30 באוקטובר) הצאר חתם על המנשר. בעקבות פרסום המנשר היו הפגנות תמיכה בפרסום המנשר. מרידות רבות הסתיימו, אם בכוח ואם בכניעה מרצון. הצאר הצטער מאוחר יותר על כך שחתם על המנשר. הוא אמר כי הרגיש באותו זמן "בחילה ובושה על הבגידה בשושלת".

ההתנגדות האחרונה הייתה במוסקבה על ידי בולשביקים. בין ה5 בדצמבר עד ל7 בדצמבר (לפי הלוח הישן) רכזו הבולשבקים גייסו אזרחים לשם שימושם בלחימתם, בעיקר על ידי איומי אלימות על הפועלים. ב7 בדצמבר שלח הצא חיילים לעצור את הבולשביקים, וקרבות רחוב מרים ועקובים מדם התפתחו. לאחר לחימה בת שבוע הגיע למקום גדוד מיוחד של הגנרל הרוסי סמנובסקי, שעל ידי שימוש בארטילריה שבר את כוח המורדים. כאשר היו אלפי מתים ברחבי העיר, הבולשביקים נכנעו סופית ב18 בדצמבר (לפי הלוח הישן).

בסך הכול נהרגו 9,000 איש על-ידי המהפכנים בשנים 1905-1907. בין ההרוגים היו ראשי ערים, בנקאים, שוטרים, בעלי אדמות ומפעלים, אנשי צבא, אנשי המשטרה החשאית ואף בנו של הצאר אלכסנדר השני, סרגיי אלכסנדרוביץ', שנהרג בעת שיצא מהקרמלין במרכבתו. את ההתנקשויות ארגנו חברי תנועות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, הסוציאל-רבולוציונים, אנרכיסטים ואנשים בודדים. בסך הכול היו 3,228 התפרעויות שצרכו התערבות צבאית לשם החזרת הסדר. במהלך המהפכה נגרם נזק כספי של 29 מליון רובל. בחודש אפריל 1906 החליטה ממשלת רוסיה לקחת הלוואה בסך 900 מליון רובל בשביל לשקם את הכלכלה הרוסית, נראה כי הצאר "איבד את הבטחון שלו" ושר האוצר הרוסי סרגיי ויטה התפטר והוחלף על ידי איוון גרומקין.

למרות שהמהפכה הסתיימה בדצמבר 1905 התחיל ב1906 אי-שקט נוסף בקרב האיכרים, בממדים קטנים יותר, עד שנת 1908.

[עריכה] תוצאות

הצאר ניקולאי השני צלח בדיכוי המרד, אולם הובהר לו שיש לו שתי אפשרויות: דיכוי המתנגדים בגלי מאסרים, או הטיית אוזניים לבקשת בני העם. הצאר בחר בדרך השנייה והוא הקים את הדומה- פרלמנט רוסי שבו ישבו נציגי העם. באפריל 1906 הממשל הציע חוקת יסוד חדשה למדינה.

ההחלטה על הקמת הדומה נתקבלה על ידי הצאר באוגוסט 1905. הדומה הראשונה נבחרה במרץ 1906 והתחילה את דרכה במאי 1906 בראשותו של ראש הממשלה פיוטר סטוליפין. הדומה הראשונה החורמה על ידי הסוציאל רבולוציונים והבולשביקים. הבחירה הייתה באוניברסיטאות ובמכללות ברחבי רוסיה, ורק מי שמלאו לו 25 שנה. בתחילה נראה כי מהפכת 1905 השׂיגה את יעודה והוקם ברוסיה פרלמנט שבו היה רוב לשׂוחרי המודרניזציה, אולם הצאר פיזר את הדומה כל פעם שנראה שהדומה מצרה את צעדיו או מעכבת חוקים שרצה להעביר. מלבד הקמת הדומה, באפריל 1906 הממשל הציע חוקת יסוד חדשה למדינה, שהייתה ידועה מאוחר יותר בכינוי "חוקת 1906". אולם חוקה זו גם לא ביאה עמה בשורה משמעותית.

לאחר נסיון להתנקש בראש הממשלה פיוטר סטוליפין, הממסד הוציא אלפי רדיקליים להורג במשך 8 חודשים. הגרדומים זכו לכינוי "עניבתו של סטוליפין"

למעשה, המדינה לא השתנתה כתוצאה מהמהפכה, הכוח הפוליטי והעושר של הצאר נותרו כעינם. הדומה נותרה ללא השפעה כמעט ,המהפכה דוכאה והצאר שיבש את הפעילות המהפכנית בהצלחה. המנהיגים המהפכנים נאסרו או גלו מן הארץ והקבוצות המהפכניות נותרו מבולבלות ולא בטוחות - האם להצטרף לדומה או לא? התוצאה הייתה פיצול פנימי ובלבול בקרב הקבוצות הרדיקליות עד התמריץ של מלחמת העולם הראשונה.

בעקבות השׂיגיה המבוטלים של מהפכת 1905 נערכו מהפכות נוספות- מהפכת פברואר ומהפכת אוקטובר שהפילו את שלטון הצאר הרוסי ובמקומו הוקמה מדינה קומוניסטית- ברית המועצות.

[עריכה] מהפכת 1905 באומנות

אומנים רבים ברוסיה בחרו להביע ביצירותיהם את מהפכת 1905. בין האומנים הללו אפשר למנות את איליה רפין, הצייר שצייר את "17 באוקטובר 1905" (הציור נמצא בערך). בתאריך 17 באוקטובר 1905 פורסם מנשר אוקטובר, ורפין בחר לתאר את חגיגות האנשים לאחר פרסום המנשר. מלבד רפין גם הסופר היהודי שלום עליכם בחר לספר על המהפכה בספרו "המבול", שתיאר אירועים מן המהפכה. גם וו. קטייב בחר לתאר את המהפכה בספרו "מפרש בודד מלבין באופק".

[עריכה] קישורים חיצוניים

פירוט מהפכת 1905 באנגלית

[עריכה] לקריאה נוספת

• מפרש בודד מלבין באופק מאת וו. קטייב
• המבול מאת שלום עליכם