עשרת השבטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

עשרת השבטים הם אוכלוסייתה של ממלכת ישראל אשר הוגלתה מארצה לאחר כיבושה על ידי אשור ומאז לא נודע גורלם. העיסוק בגורל עשרת השבטים הוא עתיק יומין ואוניברסאלי. במהלך השנים הועלו השערות רבות לגבי עמים שונים שהם צאצאים של עשרת השבטים, אולם לא נמצא לאף אחת מההשערות הוכחות ברורות.

תעלומת עשרת השבטים נחקרת במסגרת מחקר מעמיק הנעשה בדור האחרון לגבי נדידת עמים. מחקרים רבים התמקדו בחיפוש קבוצות אתניות שיש להם שרידים של תרבות יהודית או מאפיינים גנטיים יהודיים. אולם, ככל הידוע כיום, בני עשרת השבטים לא היו שונים מהותית מבחינה תרבותית וגנטית מבני ממלכת יהודה היהודים. מכיון שהיהודים נדדו במהלך השנים כמעט לכל מקום בעולם, לא ניתן להפריד בין קבוצות אתניות שהם צאצאים של עשרת השבטים ובין קבוצות אתניות שהם צאצאים של יהודים, על סמך מאפיינים אנתרופולוגיים או ביולוגיים. לכן, לא ניתן לפתור את תעלומת עשרת השבטים ללא ממצאים ארכיאולוגיים-היסטוריים ברורים, שעד ימינו לא נמצאו. בנוסף, מכיון שיהודים לפי ההלכה הם יהודים, גם אם אין מוצאם מבני ישראל המקראיים, סימנים תרבותיים יהודיים אצל קבוצות אתניות יכולות לנבוע מגיור או השפעה יהודית אחרת ולאו דווקא מהיותם של בני הקבוצה האתנית מצאצאי בני ישראל המקראיים.

[עריכה] הרקע להיעלמותם לפי המקרא

על פי המסורת היהודית, על סמך המתואר בספר עזרא, עם ישראל היום הם צאצאי שבטי יהודה, בנימין והלויים שהתגוררו בקרב שבטים אלו (לשבט לוי לא הייתה נחלה ובניו שכנו בקרב שבטים שונים).

מרבית האנשים מאמינים כי בממלכת יהודה חיו רק שבטי יהודה ובנימין אך הדבר לא מדויק. לפני הכתרתו של שאול למלך השבטים התגוררו בנחלות שונות בישראל. שבטי ישראל חיו בממלכה אחת תחת שלטונם של דוד ושלמה.

ב 922 לפנה"ס, בימי שלטונו של רחבעם, בנו של שלמה הממלכה התפצלה לשניים - ממלכת ישראל וממלכת יהודה - בשל המיסים הכבדים שהטיל רחבעם ושרירות ליבו. בממלכת ישראל הצפונית תחת הנהגתו של ירבעם חיו תשעה שבטים - זבולון,יששכר, אשר, נפתלי, דן, מנשה, אפרים, ראובן וגד. כמו כן חלק מבני לוי חיו בנחלות אלו. כך מגיעים לעשרה שבטים. עם זאת, נהוג לספור את אפרים ומנשה כשבט אחד כך שלמעשה היו ממלכת ישראל הורכבה משמונה שבטים בעלי נחלה.

בממלכת יהודה חיו שבטי יהודה, בנימין שמעון וחלק משבט לוי. שמעון ויהודה התאחדו מאוחר יותר ושבט שמעון איבד את זהותו העצמאית.

בשנת 722 לפנה"ס, ימי מלכותו של הושע המלך, אשור בהנהגת שלמנאסר החמישי ואחר כך תחת סרגון השני כבשה את ממלכת ישראל, החריבה את בירתה שומרון והגלתה את השבטים לאשור. גולי ישראל יושבו "בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי". חלח מזוהית עם Halahhu הידועה בכתובות אשוריות כעיר וכמחוז ששכן מצפון-מזרח לנינוה. האזור האחר בו יושבו היה זה שלאורך נהר החבור. רבים מתושביו הארמים של אזור זה, בו שכנו בעבר ממלכות ארמיות, הוגלו על ידי מלכי אשור לארץ אשור. מציאותם של ישראלים בגוזן, ששכנה על נהר החבור והיוותה מרכז של פחווה אשורית, מתועדת בתעודות אשוריות שנמצאו בחפירות שנערכו במקום (כיום תל חלאף) ובנינוה. אזכורים של שמות ישראליים בתעודות שנחשפו בכלח ונינוה, בירות אשור במאות 8-7 לפנה"ס, מלמדות שגולי ישראל הובאו גם לבירות הממלכה. הללו היו כנראה בעלי מקצוע מבוקשים. רבים מתושבי ממלכת ישראל נמלטו לממלכת יהודה ששמרה על עצמאותה.

מדבריהם של נביאים מאוחרים משתמע, שהתודעה הלאומית הוסיפה לקנן בלבם של גולי ישראל זמן-מה, ואפשר שחלק מהם התקרבו אל גולי יהודה. אולם נראה כי רוב הגולים איבדו את ייחודם הלאומי תוך כמה דורות ונבלעו במערך התרבותי-מדיני של תחום התרבות האשורי-ארמי, ולא נותר מהם זכר אלא רק בתודעה ההיסטורית של הדורות המאוחרים.

[עריכה] גורל עשרת השבטים על-פי המסורת היהודית

בתלמוד היו שטענו כי השבטים הוגלו להרי סלוג או לאפריקה. בתלמוד הירושלמי נאמר כי "לשלוש גלויות גלו ישראל: אחד לפנים מנהר סמבטיון, ואחד לדפני של אנטיוכיה, ואחד שירד עליהם הענן וכיסה אותם" (ירושלמי סנהדרין י"א). האגדה מספרת שנהר הסמבטיון (שהינו שיבוש של "סבטיון" מלשון שבת) ששה ימים גועש ובשבת נח מזעפו, ולכן אנשי עשרת השבטים ששומרים שבת מנועים לעבור אותו ולחזור בגלל חילול שבת.

השערה אחרת בגמרא טוענת כי ירמיהו החזיר את עשרת השבטים לארץ ישראל אם כי רש"י חושב שירמיהו לא הצליח להחזיר את כל עשרת השבטים אלא רק חלק קטן מהם. יש הטוענים כי האשורים לא הגלו את כל השבטים מלכתחילה. האשורים הגלו רק את האליטה. שאר העם נותר בארץ והצטרף לממלכת יהודה.

הדעות לגבי מציאת השבטים היו חלוקות אף הן. יש הטוענים כי השבטים אבודים לעד ולא יחזרו אף בעת קיבוץ הגלויות. אחרים טוענים כי יחזרו באחרית הימים ויש האומרים כי חזרתם מהגלות מותנת בחזרתם בתשובה. בסוף ספר יחזקאל (פרק מ"ח), מתאר הנביא את החלוקה העתידית של ארץ ישראל לשלושה עשר חלקים בצורה שגם לכוהנים וללויים יהיה חלק בה. הסוברים שעשרת השבטים אכן יחזרו, מסתמכים על נבואה זאת כהוכחה לכך.

[עריכה] תאוריות שונות לפני עידן ההשוואה הגנטית

שאלת מקום הימצאם של עשרת השבטים השפיעה גם על מגלי ארצות. ב-3 באוגוסט 1492 יצא כריסטופר קולומבוס מנמל פלוס בספרד למסע אל הבלתי נודע, עם שלוש ספינות ובהן כ-90 איש. ביניהם היה נוכח גם אנוס שהובא עימם כדי שיוכל לשוחח בארמית ובעברית אם יתגלו להם עשרת השבטים האבודים.

יהדות אתיופיה טוענת שמקורה בשבט דן, זאת בעקבות הופעתו המסתורית של אלדד הדני במאה התשיעית, שטען ששבט דן יושב בחבש. אלדד הדני עצמו היה "לבן" וכל סיפוריו הופרכו במהלך השנים. קיימת הנחה נוספת שמלכת שבא הביאה עימה את היהדות לארצה. הנצרות האתיופית אף טוענת שארון הקודש הובא עימה. בעקבות פסק הלכה של הרבנות הראשית, שטען שבני הפלאשמורה באתיופיה הינם יהודים, קלטה המדינה עשרות אלפים מביניהם.

נטען גם כי הכוזרים הם צאצאי עשרת השבטים. לטענה זו לא נמצאו סימוכין וידוע כי הם קיבלו על עצמם את היהדות מרצון.

השומרונים טוענים כי הם צאצאי עשרת השבטים, אבל לפי המסורת היהודית הם היו כותים שהובאו לארץ על ידי מלך אשור.

ד"ר אביגדור שחן שחקר את שבט הפתאנים באפגניסטן טוען בספרו "אל עבר הסמבטיון" כי הם צאצאי עשרת השבטים וכי לאחר "שמקלפים" את מעטה האיסלם מגלים מנהגים יהודיים רבים כמו סמלים של מגן הדוד והמנורה, וקמיעות של שמע ישראל.

שבט מסוים במאניפור ומיזוראם אשר בהודו ובבורמה, רואה עצמו כצאצא של שבט מנשה וכמה מאות מ בני מנשה עלו לארץ ונקלטו בעיקר בהתנחלויות.

הרב אליהו אביחיל מקים עמותת "עמישב" (שאף קרא לאחד מבניו בשם אל-ישיב), הקדיש שנים רבות בחייו לחקירת מוצאם של עשרת השבטים. הוא אף היה פעיל בהעלאת מתגיירים מפרו. פעילותו ספגה ביקורת, בגלל יישובם של העולים ביש"ע, כאילו היא נובעת מטעמים פוליטיים ומטרתה חיזוק ההתיישבות בארץ ישראל.

על פי המסורת יהודי גאורגיה, הם מצאצאי עשרת השבטים, שהוגלו על ידי שלמנאסר מלך אשור שהושיבם "בכלח ובחבור נהרי גוזן וערי מדי" (מלכים ב' י"ז 6). אולם החוקרים סבורים שמוצאם בפרס, שהמגע רב השנים עם המקומיים השפיע עליהם בכל הקשור למינהגים ואמונות עממיות.

[עריכה] גורל עשרת השבטים לפי המחקר האתנולוגי

מחקר האתנולוגי מתבסס על חיפוש מנהגי יהדות אצל שבטים ועמים שונים. קיימות שלוש סיבות עיקריות לקיום של מנהגי יהדות אצל אלה שאינם יהודים:

מדובר בשבט או בעם שחלק משורשיו יהודיים ולכן גם לא נעלמו אותם מנהגי יהדות שהיו נוהגים לקיים.
מדובר בשבט או בעם שיהודים היו שכניהם ובשל כך השתרשו חלק ממנהגי היהדות אצלם. אפשר גם שיהודים או זרים כפו עליהם מנהגים אלה. בשני המקרים מדובר בשבט או בעם שמוצאו לא בבני ישראל המקראיים.
התפתחות בלתי תלויה של מנהגי יהדות אצל עמים שונים כמו מילת תינוקות וכשרות.

האתנולוגיה לא יכולה לתת כל פתרון לגבי גורלם של עשרת השבטים, הואיל ולפי הסיבות שתוארו יתכן שמדובר בבני שבט יהודה שהיגרו למקומות רחוקים וגרמו לאותם שינויים אצל שבטים ועמים שונים. האתנולוגיה יכולה רק לבדוק נדידת עמים של כלל בני ישראל ולא של שבט מסוים. כמו כן היא תלויה במחקר הביולוגי באופן מוחלט, משום שאם לא ימצא שום דמיון גנטי בין שבט בעלי דפוסי התנהגות יהודיים לבין כלל עם ישראל, הרי כל שנותר להניח הוא שישנם עקבות של יהודים בבני אותו שבט או שההתפתחות של מנהגי יהדות אצלם היא בלתי תלויה. ללא קשר לגורל עשרת השבטים, הרי שתאוריות אתנולוגיות שונות לא מקובלות על המדענים ללא אישושן בניסויים מדעיים.

סיכום: ידועים לנו המנהגים של בני שבט יהודה בלבד (הם היהודים) ומשווים מנהגים עמים אחרים אליהם מתוך הנחה שלא היה שוני תרבותי רב בין שבט יהודה לבין עשרת השבטים.

[עריכה] גורל עשרת השבטים לפי המחקר המדעי

על פי בדיקת דנ"א כהנים, שהיא השיטה המקובלת כיום להשוואה גנטית, (יתכן שבשיטות אחרות יתגלו תוצאות שונות.) ידוע רק דנ"א של בני שבט יהודה (הם היהודים), ומשווים דנ"א של בני עם אחר אליו, מתוך הנחה שאין שוני גנטי משמעותי, בין דנ"א של שבט יהודה לבין דנ"א של יתר עשרת השבטים. מטרת החוקרים אינה גילוי עשרת השבטים, כי אין כל אפשרות לדעת אם עם, הקרוב גנטית ליהדות, מקורו בבני שבט יהודה שהיגרו לשם או בבני שבטי ישראל שהוגלו אליהם.