טוקיפונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

טוקיפּונית או טוֹקִי פּוֹנָא (toki pona) הינה שפה מתוכננת, מינימליסטית, בעלת אוצר מילים בן 118 מילים. השפה הומצאה על-ידי הבלשנית הקנדית סוניה אלן קיסה. טוקיפּונית לא תוכננה כשפת עזר בינלאומית, אלא תוכננה סביב עקרונות של דאואיזם, כאשר התכנון הוא סביב פשטות.

פירוש השם בטוקיפּונית הוא טוֹקִי - שפה, או דיבור, פּונָא - טוב, זאת אומרת הדיבור הטוב או השפה הטובה.

מטרות השפה העיקריות הן, ניסיון לעצב את דרכי החשיבה של הדובר סביב פשטות: "שפה פשוטה, לדרך חיים פשוטה", וניסיון לעצב שפה בה הדובר אומר מילולית את מה שהוא מתכוון להגיד.

[עריכה] דקדוק

חלקי גוף בטוקיפונית

ארצות אירופה בטוקיפונית

הדקדוק הבסיסי בטוקיפּונית בנוי בסכמה:

נושא [רשימת תארים המשנים את הנושא] לִי פועל [רשימת תארים המשנים את הפועל]

כך המשפט נמצא בשלבי בניה שונים, ואותן מילים נמצאות בתפקידים תחבירים שונים לפי המיקומם.
לדוגמה: 'יַאן' - פירשו 'איש' או 'אדם', ו'פּוֹנַא' - 'טוֹב' או 'טוּב', כך: 'יַאן פוֹנַא' פירושו 'אדם טוב' או 'חבר', בעוד 'פּוֹנַא יַאן' פירושו 'טוּב האנשים'. המילית 'לִי' מסמנת סיום של רשימת התארים, כך ש'יַאן פּוֹנַא לִי קַאמַא' פירושו 'חבר בא'.

פירוש משפטים בטוקיפּונית הוא חופשי למדי, ויכול להיות מאוד תלוי בהקשר. אמרה שגורה היא 'טוֹקִי פּוֹנַא לִי טוֹקִי פּוֹנַא' אשר ניתן לפרש כ"טוב לדבר בדיבור טוב" או כ"טוקיפּונית היא שפה טובה".

תהליך ה'בניה' של שם-עצם בטוקיפּונית, נעשה בשלבים, כך שכל שלב בנוי על-בסיס קודמו. דיהנו הפסוק השמי - מתחיל בשם העצם עצמו - הנושא, ולאחר מכן, כל מילה משמשת כתואר-שם ההופכת את העצם לספציפי יותר ויותר. המילית 'לי' - מסמנת את סיום בנית שם העצם, ותחילת פסוק הפועל, אשר בניתו דומה.

הנושאים מי ו-סינא - "אני" ו"אתה" - הם יוצאים מן הכלל ולא דורשים את המילית 'לי' אלא המילה אחריהם יכולה להיות כבר פועל. דבר זה יכול לגרום לרב-משמעותיות במשפט, דבר שקורה גם בהרבה שפות טבעיות.

לדוגמא: שם העצם 'יַאן' בדוגמה, מתעצב פירושו ל'חבר' בצירוף 'יַאן פוֹנַא', כל מילה עוקבת, כבר תשנה את המשמעות המצורפת 'חבר'. מבנה זה גורם לכך שסדר המילים משנה מאוד את המשמעות, לדוגמה, אם נוסיף את המילה 'טוֹמוֹ' - פירושה, 'בית' או 'מבנה', נוּכל לבנות את הנושאים: "יַאן פוֹנַא טוֹמוֹ" - 'חבר-בית', אך "יַאן טוֹמוֹ פוֹנַא" - 'איש-בית טוב' או 'בנאי-טוב'.

פעלים יכולים להיות פעלים אינטראנזיטיווים או טרנזיטיווים. דיהנו - עם או בלי מושא ישיר. בדומה לעברית: "אני רואה" (ללא מושא) לעומת "אני רואה אֶת הילדה" - בטוקיפונית - "מיִ לוּקיִן" - "מיִ לוּקין אֶ מעֶליִ". המילית 'אֶ' מסמנת את סיום הפסוק הפעלי - ותחילת בנית שם עצם נוסף - כמושא ישיר שלו. אפשר להשמש במילית מספר פעמים: "אני רואה את הילדה ואת הבית" - "מי לוקין אֶ מעלי אֶ טוֹמוֹ".

מבנה זה שומר על מינימליזם צוּרני של השפה והאנטרופּיה של המורכבות בתוכן המשפט - מתרכזת בסידורן של המילים. זהו ריכוז הפוך לזה המתקבל בשפות עם יחסות שם, או עם בניינים, בהן מבנה צורני מכיל מידע.

אחרי הופעת המילה 'לִי', מתרחש תהליך דומה בבנית הפועל.

בטוקיפּונית אין זמנים שונים, הזמן מובן מההקשר, או ממשפטי התניה, אין ארטיקליזציה או יִדוּעַ.

[עריכה] שאלות

בטוקיפונית מילת שאלה אחת בלבד, סעמע (seme) - והיא חסרת כל פירוש. היא מקבלת את התפקיד שלה ממיקומה במשפט, דהיינו, היא מתפקדת כמשתנה בלתי קשור, או "מלא את החסר". כך מילה זו יכולה לתפקד כמילות שאלה שונות כגון 'מי' 'מה' 'איזה' 'כיצד'.

דוגמאות:

"סינא לוּקין ע יאן סעמע?" - (אתה רואה את-איש-איזה) - "את מי אתה רואה?"

תשובה: "מי לוקין ע יאן פונא" (אני רואה את איש טוב) או ע יאן פונא

"טוֹמוֹ סעמע לי טוֹמוֹ סינא?" (בית איזה הוא בית שלך) - "איזה מין הבתים שלך?"

תשובה: "טומו לילי" (הבית הקטן) או "טומו לילי לי טומו מי" (הבית הקטן - ביתי)

"סינא סעמע ע אוֹנא?" (אתה מה אותה?) "מה אתה עושה לה?"

תשובה: "מי אוֹלין ע אוֹנא!" (אני אוהב את-היא) "אני אוהב אותה"

זאת אומרת, השאלה בנויה כמשפט הצהרה, כאשר המילה סעמע הופכת את ההצהרה לבקשה להחליפה במילה קונקרטית.

שאלות כן/לא - מסומנות או רק בעזרת אינטונציה עולה (כמו בעברית), או בעזרת הצבת האפשרוית.

"טומו ני לי טומו סינא?" (בית זה הוא בית-שלך?)

"טומו ני לי פונא אנוּ סעמע?" - "אנוּ" - 'או' -- "בית זה הוא טוב או מה?"

אופציה נוספת היא הצבת הצהרה ושלילתה: "קאלאמא ני לי פונא אלא פונא?" (צליל זה הוא טוב לא-טוב?) - כאן התשובה יכולה להיות "פונא אלא"/"פונא" ("לא טוב"/"טוב")

[עריכה] כתיבה והגיה

נהוג לכתוב טוקיפּונית באלפבית הלטיני, אף כי הטוקיפּונית הינה שפה מדוברת ביסודה, ופחות מתוכננת למדיה כתובה.

גם כללי ההגיה של השפה נקבעו בעקרון מינימליסטי. בטוקיפּונית חמש תנועות: o, u, a, e, i, והביטוי שלהן דומה לביטוי של חמשת התנועות המצויות בעברית המודרנית.
כמו כן קיימים רק תשעה עיצורים שונים: j,k,l,m,n,p,s,t,w.

הדובר חופשי לבטא את האותיות ע"פ הנוחיות או הטבעיות שבהגיה, כך: (בתוך // טרנסליצית Sampa)
j - י /j/
k - ק או ג /k/ /g/
l - ל /l/
m - מ /m/
n - נ /n/
p - פּ או בּ /p/ /b/
s - ס או ז /s/ /z/
t - ט או ד /t/ /d/
w - ו או ? /v/ /w/

אוצר המילים של השפה, נבחר מתוך מספר שפות, ביניהן אנגלית, קרואטית, סינית (מנדרינית וקנטונזית), טוק פיסין, צרפתית, אספרנטו ועוד, כאשר המילים הותאמו לכללים הפונולוגיים של טוקיפּונית. דוברים שונים מבטאים מילים בצורה שונה, לעיתים בגלל שמילה מסוימת מזכירה להם מילה עם משמעות דומה בשפה בה הם דוברים.