האחים מרקס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האחים מרקס היו צוות קומי של אחים יהודים אשר הופיעו במחזות וודוויל, בקולנוע ובטלוויזיה בארצות הברית ב-מאה ה-20. הצוות כלל מספר משתנה של חברים, אך בסוף דרכו, ומשזכה להצלחתו הגדולה, מבחינה מסחרית ואומנותית, התגבש לכלל שלישיה – גראוצ'ו – הציני, מעשן הסיגר בעל השפם והגבות המצוירים, הארפו האילם, המנגן בנבל, וצ'יקו בעל המבטא האיטלקי, המנגן בפסנתר.
בין 1926 ו-1957 יצרו האחים מספר סרטים בעלי סגנון ייחודי, אשר חרף עשרות השנים שחלפו מאז עשייתם עדיין יש בכוחם להצחיק את הצופה בן זמננו. בין הסרטים קלאסיקות כ"מרק ברווז", יצירה אנרכיסטית אנטי מלחמתית ומצחיקה עד דמעות משנת 1933, "לילה בקזבלנקה" (1946) תשובתם של האחים לסרט "קזבלנקה" ו"לילה באופרה" (1935) הזכור בשל הסצינה בה דחסו האחים שלושה-עשר איש לתוך תא קטן בספינה, ואשר זכה לכך שאלבומה המצליח של להקת "קווין" יקרא על שמו. רבים, כוודי אלן, מצאו בסרטי האחים מרקס השראה ומשמעות, וג'ון לנון התבטא כי הוא "מרקסיסט לנוניסט" התומך בג'ון לנון ובאחים מרקס.
תוכן עניינים |
[עריכה] האחים – רקע והתחלות
האחים מרקס נולדו למשפחה יהודית מגרמניה אשר היגרה לניו יורק. האחים כולם נולדו בניו יורק וגדלו ב"אפר איסט סייד", תוך שהם סופגים השפעות של סביבת המהגרים האירים, הגרמנים והאיטלקים. האחים נולדו בין השנים 1887 - 1901. אח נוסף בשם מנפרד מת כתינוק בשנת 1885.
האחים היו:
- צ'יקו (לאונרד), 1887 – 1961.
- הארפו (אדולף, ולאחר מכן ארתור), 1888 – 1964.
- גראוצ'ו (ג'וליוס הנרי), 1890 – 1977. על שמו קרוי תסביך מרקס, המתבטא בגישה: "אינני רוצה להיות חבר במועדון אשר יסכים לקבל אותי כחבר".
- גומו (מילטון), 1892 – 1977.
- זפו (הרברט) 1901 – 1979.
משפחתם של האחים הייתה משפחה של אמנים, והוריהם עודדו את כשרונם מגיל מוקדם. הארפו היה מוכשר במיוחד, וידע לנגן כמעט בכל כלי נגינה, אך התמקד בנגינת הנבל, דבר שהביא לכינויו "הארפו" (Harp הוא נבל באנגלית). צ'יקו ניגן היטב בפסנתר וגראוצ'ו בגיטרה.
[עריכה] תקופת הוודוויל וברודווי
הקריירה של האחים החלה מעל בימת הוודוויל. דודם, אלברט שיינברג הופיע בתיאטרון הוודוויל כ"אל שין". בשנת 1905 הצטרף אליו גראוצ'ו כזמר, וב-1907 גראוצ'ו וגומו הקימו שלישיה בשם "שלושת הזמירים" עם זמרת בשם מייבל או'דונל. בשנה שלאחר מכן הצטרף הארפו כזמיר הרביעי. בשנת 1910 הצטרפה אמם של האחים ודודתם חנה, והשם שונה ל"ששת הקמיעות". ערב אחד, בעת הופעה בטקסס, הופרעה זמרתם של השישייה בשל התפרעותה של פרדה מחוץ לאולם, שהסבה את תשומת לב הקהל. מששב הקהל למקומו התקבל בשורה של גידופים ציניים על ידי גראוצ'ו. במקום להגיב בזעם, הגיב הקהל בצחוק. אז גילו האחים מרקס את הקסם שבקומדיה.
בתהליך איטי החלה הופעתם של האחים להתפתח מערב של זימרה המעורב בקטעי קישור קומיים, לקומדיה הכוללת קטעים מוזיקליים. תוכניתם הקומית הראשונה "כיף בבית הספר" הציגה את גראוצ'ו כמורה בעל מבטא גרמני, המנסה להשתלט על כיתה שכללה את הארפו, גומו, ומשנת 1912 גם את צ'יקו. עם הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה עזב גומו את הצוות על מנת להלחם בטענה כי "כל דבר עדיף על חיי שחקן". זפו החליף אותו בשנים האחרונות של מופע הוודוויל, ערב הצלחתם והמעבר לברודווי ולאולמות הקולנוע.
במהלך מלחמת העולם הראשונה סבלו האחים מן הרגשות האנטי-גרמניים ששררו בציבור, והמשפחה ניסתה להסתיר את שורשיה הגרמניים. הארפו שינה את שמו מאדולף לארתור, וגראוצ'ו נפטר מאישיותו ה"גרמנית" על הבמה. עתה התגבש הצוות לכלל "ארבעת האחים מרקס" והחל ליצור את סוג הקומדיה המיוחד להם, ואת אישיותם הבימתית. גראוצ'ו החל לצייר לעצמו שפם, וללכת בהליכתו המתנדנדת. הארפו החל ללבוש פאה נוכרית מתולתלת, נסע באופניים זעירים, והפסיק לדבר. צ'יקו אימץ לעצמו מבטא איטלקי מזויף, שאותו רכש בקרבות חבורות הילדים בשכונה שבה גדל. זפו, לעומתם, נותר "האיש הנורמלי", על אף שמחוץ לבמה היה הוא המצחיק מבין האחים, כאשר במשך השנים היה תפקידו להחליף את האחים במופע אם אחד מהם לא יכול היה להופיע, ולכן יכול להופיע בכל אחד מתפקידיהם.
את שמות הבמה שלהם קיבלו האחים מכותב המערכונים ארט פישר במהלך משחק פוקר בעת שהלהקה הייתה בדרכים. גרסאות שונות מסבירות את מקור השם גראוצ'ו במקורות שונים, לרבות דמות פופולרית מקומיקס שהיה נפוץ אז. הארפו קיבל את שמו בשל נגינת הנבל, וצ'יקו בשל רדיפת הנשים (צ'יקז, בסלנג המוני). גרסאות שונות קיימות לגבי מקורות שמם של גומו וזפו.
בשנות ה-20 הפך המופע של האחים מרקס לאחד הפופולריים בארצות הברית, והציג הומור שנון ומוזר, הלועג למוסדות כבית הספר, לחברה הגבוהה, ולצביעות האנושית. בנוסף לכך הם היו ידועים ביכולתם האילתורית הוירטואוזית בכלי נגינה שונים, וביכולתם לאלתר סצינות קומיות שנונות. צ'יקו היה לאמרגן הלהקה, וגראוצ'ו למנהל האמנותי. המופע של האחים הגיע לברודווי בתחילה ברוויו מוזיקלי בשם "נגיד שהיא כן" (I'll Say She Is" 1924") ולאחר מכן בשתי קומדיות מוזיקליות "אגוזי הקוקוס" (1925) ו"אנימל קראקרס" (1928). המחזאי ג'ורג' ס. קאופמן עבד עם האחים על שתי ההצגות, וסייע להם לחדד את דמויותיהם הבימתיות.
[עריכה] הוליווד
[עריכה] תקופת פאראמאונט
המופע של האחים מרקס צבר פופולריות בדיוק בעת שהוליווד ביצעה את המעבר מהסרט האילם לסרטי הקולנוע. האחים חתמו על הסכם עם אולפני פאראמאונט וניסו את כוחם בקריירה קולנועית. שני הסרטים הראשונים שלהם "אגוזי הקוקוס" (1929" ו"אנימל קראקרס" (1930) היו מבוססים על ההצגות שהעלו האחים על הבמה. גם הופעתם הראשונה ברוויו המוזיקלי הפכה לסרט קצר שהוקרן בשנת 1931 בשם "הבית שבנו הצללים". סרטם הארוך השלישי "מאנקי ביזנס", היה הראשון שלא היה מבוסס על מחזה שהועלה על הבמה. "נוצות הסוס" (ידוע לעיתים כ"אחים מרקס באוניברסיטה") (1932) כלל לעג למערכת החינוך האמריקנית ולמשטר האיסור על שתיית משקאות חריפים שעמד אז בתוקף. הסרט היה להצלחתם הגדולה ביותר עד אז, והביא אותם עד לשער המגזין "טיים". סצינה זכורה מסרט זה, האופיינית לסגנון שפיתחו, כללה את הארפו השולף ממעילו הארוך פטיש מעץ, ולאחר מכן דג, חבל ארוך, עניבה, פוסטר של נערה בבגדיה התחתונים, כוס קפה חם, חרב, ונר הבוער משני קצותיו.
סרטם האחרון בפאראמאונט "מרק ברווז" (1933) נחשב על ידי רבים ליצירת המופת שלהם. הסרט בוים על ידי במאי ידוע, לאו מקארי. הסרט הצליח פחות מסרטיהם הקודמים, אך היה בין ששת הסרטים הרווחיים ביותר בשנה שבה נוצר. הסרט הוא קומדיה העוסקת במדינה דמיונית בשם "פרידוניה" הנלחמת באויב בשם "סילבניה", ואשר גראוצ'ו (המכונה בסרט "רופוס ט. פיירפליי") ממונה לראש ממשלתה. הסרט כולל לעג מר ללאומנות, לקפיטליזם ולפשיזם, כמו גם סצינות קומיות קלאסיות ובלתי נשכחות כ"סצינת הראי", שבה מנסה הארפו לחקות את תנועותיו של גראוצ'ו על מנת לגרום לו להאמין שהוא עומד מול ראי, עד שצ'יקו, הלבוש כמותם, בכותונת לילה, נכנס לתמונה. הסצינה שוחזרה בעשרות קומדיות לאחר מכן. הסרט כלל התגרות, נועזת לתקופתה, בקוד המוסרי ההוליבודי המכונה "קוד הייז" אשר אסר, בין היתר, להראות גבר ואישה באותה המיטה. סצינה מפורסמת בסרט מראה נעלי גבר לצד המיטה, ולצדם נעלי אישה, ולאחר מכן פרסות סוס. כאשר המצלמה מגיעה אל המיטה עצמה מסתבר כי במיטה ישן הארפו לצד סוס. בסרט "חנה ואחיותיה" (1986) מבינה דמותו של וודי אלן את טעם החיים תוך צפייה בסצינה מן הסרט באולם הקולנוע. רבים חולקים עם אלן את הדעה בדבר חשיבותו של הסרט.
ברבים מסרטיהם בתקופת פאראמאונט ולאחריה, שיחקה לצדם השחקנית מרגרט דומונט, אשר תפקידה היה לרוב אשת החברה הגבוהה, המשמשת כמטרה לחיזוריו המעשיים מאוד של גראוצ'ו (המונע בשל רדיפת כסף או כבוד) כמו גם לחיצי לעגו.
הסרט "מרק ברווז" היה סרטם האחרון של האחים באולפני פאראמאונט, אותם עזבו עקב חילוקי דעות אמנותיים וכספיים. בשלב זה עזב זפו את הרביעייה, ונותרו בה גראוצ'ו, צ'יקו והארפו.
[עריכה] MGM ולאחריה
שלושת האחים חתמו על הסכם עם אולפני MGM ולפי הצעת המפיק האגדי אירווינג ת'ולברג שינו את "הנוסחה" לפיה עבדו. שאר סרטיהם לא כללו את האנרכיה של הסרטים המוקדמים ואת הביקורת החברתית, אלא כללו עלילות רומנטיות השזורות בסצינות קומיות ומוזיקליות, כאשר מעתה התאנו האחים לדמויות "רשעים" בלבד. סרטים אלו נחשבים ירודים ברמתם מסרטי האחים בתקופת "פאראמאונט".
הסרט הראשון בתקופה זו היה "לילה באופרה" (1935) סאטירה מתוחכמת על עולם האופרה, שבה מסייעים האחים לשני צעירים מאוהבים, זמר וזמרת אופרה, באמצעות הפיכת הפקה של האופרה "אל טרובאטורה" לכלל תוהו ובוהו. הסרט היה להצלחה גדולה, ובמשך שנים נחשב לסרטם הטוב ביותר, אם כי כיום הדעה הרווחת בקרב המבקרים מעדיפה את סרטי "פאראמאונט". אחרי הסרט הגיעו "יום במרוצים" (1937), אשר במהלך הפקתו מת ת'ולברג באופן מפתיע, ולאחים אבד מליץ היושר שלהם באולפני MGM.
האחים ניסו את מזלם באולפני RKO בסרט בשם "שירות חדרים" בשנת 1938, ולאחר מכן שבו ל-MGM בשלושה סרטים "האחים מרקס בקרקס" (1939), "האחים מרקס במערב הפרוע" (1940) ו"החנות הגדולה" (1941). סרטים אלו לא הצליחו לחזור על הצלחת שני הסרטים הראשונים של האחים ב-MGM.
שני סרטיהם האחרונים של האחים כצוות קומי הופקו באולפני "יונייטד ארטיסטס" – "לילה בקזבלנקה" (1946) שהיה פרודיה על הלהיט הקולנועי משנת 1942 "קזבלנקה" ו"מאושרים באהבה" ("Love Happy") בשנת 1949.
מיתוס פופולרי מספר כי כאשר יצרו האחים את הסרט "לילה בקזבלנקה" איימו אולפני האחים וורנר לתבוע בגין השימוש במילה "קזבלנקה" אך נסוגו מן הרעיון כאשר איים עליהם גראוצ'ו בתביעה בגין השימוש במילה "האחים" בשם האולפן. האמת היא כי בעת הפקת "לילה בקזבלנקה" עמדו האולפנים בקשר על מנת לוודא כי לא יהיה קשר ברור בין העלילות, אלא בקו העלילה הכללי בלבד, ומכתביו של גראוצ'ו אל האולפנים נשלחו לצורך יחסי ציבור, מבלי שאיש שקל ברצינות הגשת תביעה.
"מאושרים באהבה" היה סרטם האחרון של האחים כצוות קומי קולנועי. לאחר מכן הופיעו האחים בסצינות נפרדות בסרט "סיפור המין האנושי" (1957) ולאחריו בסרט טלוויזיה בשם "שוד היהלומים שלא יאמן" בשנת 1959.
[עריכה] הקריירות הנפרדות
משנת 1947 החלו האחים בפיתוח קריירות נפרדות. הארפו וצ'יקו הופיעו כצוות ובנפרד על במת התיאטרון, וגראוצ'ו החל קריירה כבדרן ברדיו ובטלוויזיה. בשנות ה-50 היה גראוצ'ו המנחה של חידון טלוויזיוני קומי בשם "אתה יכול להתערב על זה" ("You Bet Your Life") שנחשב לפורץ דרך בתחום השעשועונים הטלוויזיונים. כן הופיעו האחים בנפרד במספר סרטים. בשנת 1959 פרסם גראוצ'ו את ספר זיכרונותיו "גראוצ'ו ואני" ובשנת 1964 ספר פרוזה בשם "זיכרונותיו של מאהב מדובלל"
בשנת 1970 סיפקו שניים מהאחים קולות לסרט מצויר בשם "הקומיקאים המטורפים" שהופק עבור אולפני הטלוויזיה ABC. "איחוד" זה היה הופעתם הפומבית האחרונה כצוות. צ'יקו והרפו כבר לא היו בין החיים, וזפו שימש בתפקידיהם.
