מרדכי אנילביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מרדכי אנילביץ'

פסל מרדכי אנילביץ ביד מרדכי

אנדרטה לזכרו של מרדכי אנילביץ' בעיירת הולדתו וישקוב

מרדכי אנילביץ' (1919 - 1943), מפקד מרד גטו ורשה. נפל בקרב מול הנאצים.

תוכן עניינים

1 נעוריו
2 במלחמת העולם השניה
3 מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ'
4 הנצחה
5 קישורים חיצוניים

[עריכה] נעוריו

יליד העיירה וישקוב, פולין, להורים אברהם וצירל, בעלי חנות מכולת קטנה. לאחר לידתו, המשפחה עברה לפובישלה, שכונת עוני מוכת פשע בעיר ורשה, הממוקמת סמוך לנהר הוויסלה. משפחתו השתכנה ברחוב הראשי סולאץ, הרחוב היחידי בשכונה בו גרו יהודים. בורשה נולדו למרדכי אנילביץ' אח ושתי אחיות: פנחס, חווה ופרידה. את ילדותו בילה בעוני ולא פעם הגיע המצב בבית עד כדי רעב. כמו-כן, נאלץ להתמודד עם גילויי אנטישמיות. כבר אז התבלט כמנהיג, כאשר יחד עם אחיו הצעיר פנחס הנהיג חבורות ילדים שלא פחדו להגן על עצמם מפני הבריונים הפולנים. בהקשר זה, המציא מרדכי אנילביץ' תכסיס בו הוא ניצל את כושרו הגופני כדי לחמוק מהבריונים ולהכות אותם שוק על ירך לאחר שתש כוחם. בעקבות כך, הצליח להשיג "הפסקת אש", לאחר שמנהיג החבורה האנטישמית היריבה הצהיר: "אתם בכלל לא יהודים. יהודים לא נלחמים, אתם משלנו."

בניגוד למקובל בקרב היהודים באותה תקופה, הרבה אנילביץ' לעסוק בספורט. הוא השקיע זמן רב באימוני היאבקות ואיגרוף, ובנוסף, נהג בקיץ לשוט במי נהר הויסלה ובחורף להחליק על מימיו הקפואים. עם סיום בית-הספר העממי הלכה אימו בעצת המורה של מרדכי וחיפשה עבורו גימנסיה, וזאת בניגוד לבקשת אביו שהתאווה לקבל עזרה מבנו בניהול החנות. בסופו של דבר, צירל רשמה את בנה לבית הספר התיכון לנערים "לאור" ברחוב נאלבקי בורשה, לאחר שהוא לא התקבל לגימנסיות פרטיות בעיר. אנילביץ' הצטיין במקצועות ההומניים והתבלט בכושר הדיבור וההבעה. היה לראש ועד הכיתה והדובר שלה. היה ידוע כעקשן וחסר סבלנות, ועם-זאת כמנהיג טבעי שסוחף אחרים אחריו.

החל את דרכו הציונית בתנועת בית"ר בגיל 15, אך עבר לתנועת השומר הצעיר לאחר שנה. עם המעבר צורף מיד לקורס מדריכים, למרות גילו הצעיר. היה למדריך בשומר הצעיר, ואחר-כך הפך לראש שבט "למרד", שאותו הקים. הרבה לעסוק עם חניכיו בטיפוח המשמעת, במסעות מפרכים ובדיונים אידאולוגיים. בניגוד למקובל בשבטים אחרים, לא עסק אנילביץ' בפעילות אינטלקטואלית, וטען: "הבעיה איננה בטולסטוי, אלא במערב, בגרמניה." אנילביץ' שהתעקש על השפה העברית, ועסק ללא הפסק בחינוך ציוני, היה ידוע גם ביחס קר וענייני כלפי חניכיו ובמיוחד כלפי בנות. אף על פי שטען כי "זה לא הזמן להתיידד עם בנות", הוא הכיר בתקופה זו את חברתו מירה פוכרר, הצעירה ממנו בשנה. אנילביץ' סיים את לימודיו בהצלחה, רק לאחר שנענה להפצרות אימו ומוריו לא לעזוב את בית-הספר על-מנת להקדיש את כל זמנו לפעילות בשומר הצעיר. בגיל 18 יצא למחנה אימונים פולני טרום צבאי. שם הוא התפרסם לאחר שארגן את חבריו היהודים לתפוס חבורת חניכים פולנים שגנבו את נשקיהם, כדי להוכיח שיהודים לא יכולים להיות חיילים כהלכה. הרובים הוחזרו והגנבים הוכו נמרצות, אך אנילביץ' עצמו סולק ממחנה האימונים למרות שמפקד המחנה הודה כי היהודים נהגו כהלכה.

[עריכה] במלחמת העולם השניה

עם פרוץ מלחמת העולם השניה ברח אנילביץ' עם קומץ חברי השומר הצעיר לעיר קובל במזרח פולין. משם ניסה אנילביץ' יחד עם חבריו להגיע לגבול הרומני, על-מנת לפתוח נתיב עלייה לארץ-ישראל דרך הים השחור. באותו זמן, חברתו, מירה פוכרר פונה לעבר וילנה בכדי לנסות לקבל שם אשרת עלייה. אנילביץ' נתפס, בדרכו לגבול הרומני, על-ידי הצבא האדום, נכלא למספר ימים, וחזר לורשה אחרי שחרורו. ורשה באותה עת כבר נכבשה על-ידי הצבא הגרמני, ואנילביץ', מזועזע מהמראות, פוגש שם בפעם האחרונה את אביו שמועסק בעבודות כפייה. אנילביץ' מארגן חבורת צעירים, שמגיעה לוילנה כדי לנסות ולפתוח משם נתיב עלייה לארץ. שם הוא פוגש את חברתו ואת ידידיו מהתנועה. הוא ומירה מחליטים מיד לחזור לורשה בכדי לשקם את פעילות השומר הצעיר, שכעת אסורה על פי צו של השלטונות הנאצים. בדרכם הם נעצרים הן על-ידי החיילים הרוסיים והן על-ידי החיילים הגרמנים, שלא יודעים על יהודתם. עם הגיעו לורשה מתבשר מרדכי על מות אביו. אנילביץ', יחד עם חבריו להנהגת השומר הצעיר בורשה, החל לארגן את הפעילות המחתרתית של התנועה, שהתרכזה באותו זמן בפעולות חינוך וארגון תאי מחתרת. אנילביץ' הוביל קו של התנגדות ליודנרט, והוא אסר על חבריו לקבל משרות במועצת הגטו. מפורסם המקרה בו הוא היכה שוטרים יהודים שבאו לעצור אותו לצורך משלוח לעבודות כפייה. המשטרה היהודית העלימה עין ולא הטרידה אותו שוב. עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות ביוני 1941 החל אנילביץ' לארגן את ניצני ההגנה היהודית בגטו.

ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום תאר כך את מרדכי אנילביץ' ברשימותיו: "בחור צעיר, כבן 25, בעל קומה בינונית, פנים חיוורות מוארכות ומחודדות, שיער ארוך, מראה נעים. לראשונה התוודענו זה לזה בתחילת המלחמה, כשבא אלי לבוש בגדי ספורט וביקש שאשאיל לו ספר. מאז היה בא אלי באופן תדיר לשאול ספרים בתחום תולדות ישראל, ובמיוחד בענייני כלכלה, שהחבר מרדכי התעניין בהם מאוד. מי יכול היה להינבא, שבחור שקט, צנוע וחביב זה ייעשה לאדם, שמקץ שנים מעטות יהיה האיש החשוב ביותר בגטו, ואשר את שמו יזכירו אנשים, אלה ביראת-כבוד ואלה בפחד...נאמנותו של החבר מרדכי לחבריו הייתה יוצאת מן הכלל, ורק לעתים רחוקות מוצאים כמותה בחברה או במפלגה. למען חברו מוכן היה לעבור באש".

ב-1942, עת מתגברים גירושי היהודים והמשלוחים מהגטו למחנות ההשמדה, נסע אנילביץ' לצ'נסטוחובה כדי לארגן את תנועת המרד. הוא חזר לורשה לאחר הידיעות על האקציה הגדולה, שבמהלכה גורשו רוב יהודי הגטו, ונמנה בין מייסדי הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה (אי"ל) באוקטובר 1942. הוא נבחר לעמוד בראש הארגון, למרות חוסר הניסיון הצבאי שלו. הכינוי המחתרתי שלו היה "מלאכי" - תרגום מפולנית של הכינוי "אלניוק", שדבק בו מאז החל את דרכו הציונית. ב-18 בינואר 1943 הנהיג אנילביץ' את הקרב הראשון שלו נגד הגרמנים, כאשר הם נכנסו לגטו לבצע גירוש נוסף. אנילביץ' יחד עם קומץ לוחמים הצטרפו לשיירת המגורשים, וכאשר זו הגיעה לפינת הרחובות זמנהוף-ניסקה, תקפו הלוחמים היהודים את הגרמנים, על-פי סימן של אנילביץ', והטילו לעברם רימון. מרבית הלוחמים נפלו בקרב פנים מול פנים שהתפתח ברחוב, ואנילביץ' עצמו ניצל בזכות מעשי הקרבה של פקודיו. פעולת הגירוש הופסקה לאחר ארבעה ימים, ובשלושת החודשים הבאים עסק אנילביץ' בארגון לקראת הקרב הגדול הממשמש ובא.

המרד הגדול, בהנהגת אנילביץ', החל בערב פסח, ה-19 באפריל 1943, עת חזרו הגרמנים עם כוחות גדולים לגטו. ידוע מכתבו של אנילביץ' ליצחק (אנטק) צוקרמן שנכתב בזמן המרד, ובו מובא המשפט "נתגשם חלום חיי, קמה הגנה יהודית". בעקבות ארועי הקרב הראשון בינואר, החליט אנילביץ' להמנע מלחימה ברחוב ולהעביר את הקרבות לבתים ולבונקרים. מרדכי אנילביץ', חברתו מירה פוכרר ורוב אנשיו נפלו באחד הקרבות האחרונים של המרד ב-8 במאי בעת נפילת הבונקר המרכזי, ברחוב מילא 18, שהיה מפקדת הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה (אי"ל). חלק מהלוחמים התאבדו מאחר שהעדיפו לא ליפול לידי הנאצים. לאחר שחרור פולין, העניקה לו הממשלה החדשה אות הצטיינות צבאי גבוה.

מרדכי אנילביץ' וחברתו מירה פוכרר על רקע גטו ורשה ההרוס. התמונה צוירה על-ידי שמעון גרמיזה

[עריכה] מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ'

"מה שעבר עלינו לא ניתן לתאר במילים. נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר. הגרמנים ברחו פעמיים מן הגטו. פלוגה אחת שלנו החזיקה מעמד 40 דקות והשנייה למעלה משש שעות... כמה פלוגות שלנו התקיפו את הגרמנים אשר נמלטו. אבדותינו בכח אדם מעטות ביותר. אף זה הישג. נפל י'. נפל כחייל גיבור על ידי מכונת הירייה. אני מרגיש שמתרחשים דברים גדולים והדבר אותו העזנו לבצע ערכו רב ועצום... לא אוכל לתאר בפניכם את התנאים בהם חיים עתה יהודי הגטו. רק יחידים יחזיקו מעמד. השאר ייספו במוקדם או במאוחר. גורלם נחרץ. כמעט בכל מקומות המחבוא, בהם מסתתרים אלפים, אי אפשר להדליק נר מחוסר אוויר. באמצעות המשדר שלנו שמענו שידור נפלא של תחנת השידור 'שוויט' על הלחימה שלנו. העובדה שזוכרים אותנו מעבר לחומות הגטו מעודדת אותנו במאבקנו... חלום חי וקיים והיה. ההגנה העצמית בגטו הפכה לעובדה. ההתנגדות היהודית המזוינת והנקמה הפכו למעשה. הייתי עד ללחימה מופלאה ומלאת גבורה של הלוחמים היהודים." 23 באפריל 1943