גטו וילנה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גטו וילנה היה גטו גדול בוילנה, ליטא.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
וילנה הייתה מרכז חיי הרוח היהודית וכונתה "ירושלים דליטא". בין שתי מלחמות העולם היא הייתה תחת שלטון פולין. הצבא האדום נכנס לעיר בספטמבר 1939 והיא נמסרה לידי ליטא. אלפי פליטים יהודים החלו לזרום אליה. ביולי 1940 צורפה וילנה לרפובליקה הסובייטית והמשטר הגביל מאוד את היהודים בתחומי החינוך והכלכלה ויהודים רבים הוגלו לרוסיה.
צבא גרמניה נכנס לוילנה ב-24 ביוני 1941 ומיד נחטפו יהודים לעבודות כפיה והוטלו עליהם צווים והגבלות שונות, כמו ענידת "טלאי צהוב" ואיסור הליכה ברחובות. החלו פרעות ופעולות השמדה של יהודים בשיתוף הליטאים. במהלך הקיץ, הכוחות הרגו יותר מ-35,000 מיהודי וילנה במבצע חיסול מהיר.
[עריכה] חיי הגטו
ב-6 ו7 בספטמבר כינסו הנאצים את 38,000 יהודי העיר (וכן מומרים, חצי יהודים ובני זוג של יהודים) בשני גטאות. פעולה זו התרחשה מיד לאחר "הפרובוקציה הגדולה" ב-2 בספטמבר כשיהודים פונו מבתיהם ו-3,700 מהם חוסלו. היהודים לא הורשו לקחת את חפציהם אלא רק מה שיכלו לסחוב בעצמם. קהל גדול צפה בהם צועדים לגטו.
השטח שהוקצה לגטו היה רובע יהודי ישן במרכז העיר. הנאצים פיצלו את האזור לשני גטאות לפי כוח העבודה שלהם: גטו 1 - בו שהו כ-29,000 נפש, בעיקר יועד לאלו שיכלו לעבוד ושהיה להם אישורי עבודה, וגטו 2 - בו שהו כ-11,000 נפש, שהורכבו משאר האסירים, בעיקר זקנים וחולים. פיצול הקהילה היהודית לשני חלקים הקל על הנאצים לשלוט בקבוצה ולהוציא לפועל את תוכניתם. כמו שאר הגטאות שהקימו הנאצים, גם גטו וילנה הוליד תנאים לא אנושיים עבור שוכניו בניצול כוח העבודה הזול והאסירים סבלו מתנאים לא סניטרים, מחלות ומוות.
עד סוף דצמבר 1941 חיסלו הנאצים את הגטו השני והשמידו את שוכניו במשלוחים לפונאר. הם הצהירו על הישארותם של 12,000 יהודים בגטו הראשון כדי לספק את צרכיהם הצבאיים והכלכליים. בפועל נשארו יחד כ-20,000 איש. הם נשמרו על ידי חיילים גרמנים ואנשי משטרת ליטא. עד ינואר 1942 הוציאו הנאצים אקציות (שילוחים להשמדה) בשיטתיות כדי להפחית את מספרם. היודנראט נדרש להקצות אלפי יהודים לעבודת כפייה, כשהיה ידוע לכולם שהם מובלים להשמדה. אנשי היודנראט מילאו את ההוראה משום שידעו שסירוב יביא להשמדת הגטו כולו, ונקטו בשיטת הצלה חלקית: הם בחרו להשמדה את היהודים הזקנים, החולים ואלו שסיכוייהם לשרוד היו הנמוכים ביותר. לאחר מכן נאלצו לשלוח יהודים אחרים להשמדה.
התקופה בין ינואר 1942 למרץ 1943 נקראה "תקופת הייצוב" או "השקט היחסי" כשהרציחות צומצמו מאוד.
מדיניות היודנראט, בראשות יעקב גנס, היה לשמור בכל מחיר על סיכויי הישרדות הגטו. הם הקימו "גטו עובד" ופעלו ליצירת מקורות פרנסה, בתקווה שהיצרנות תעזור להמשך הקיום היהודי עם מעט אוטונומיה. כמו כן הוקמה מערכת אדמיניסטרטיבית לטיפול בבעיות הרעב, המגיפות וצפיפות הדיור, כולל בתי תמחוי ורשת חינוך לילדים ומבוגרים. הם הפעילו משטרה יהודית שתשליט סדר ותאכוף את החוק. הגרמנים שלטו על הגטו באותה תקופה באמצעות המשטרה היהודית בראשותו של גנס, עליה נמתחה ביקורת רבה מצד האסירים בטענות ליד קשה וחוסר התחשבות מצדם, בעיקר כדי לרצות את הגרמנים.
בגטו התקיימו חיי תרבות עשירים: ביוזמתו של גנס הוקמה קבוצת תיאטרון כחלק מתהליך ה"נורמליזציה" ושיקום המורל בגטו. התיאטרון הצליח מאוד ותוך שנה אחת התקיימו למעלה מ-100 הצגות בפני אולמות מלאים. "ספריית שטראשון" המשיכה לפעול גם בשיא פעולות ההשמדה, ולאחר שנה היו רשומים בה 4,700 מינויים מתוך אולוסיה של כ- 17,000 נפש. כמעט בכל ערב שבת התקיימו סימפוזיונים, נשפים ו"מסיבות תה" תרבותיות של חברי אגודות המורים, הסופרים, המוסיקאים, השחקנים והציירים שבהם הרצו על נושאים שונים, נאספו תעודות ומסמכים לארכיון על חיי הגטו והתקיימו גם תזמורת סימפונית ומקהלה.
[עריכה] המחתרת וחיסול הגטו
בוילנה היו מספר תאי-מחתרת נפרדים. ב-21 בינואר 1942 הוקם "הארגון הפרטיזאני המאוחד", ה- פ.פ.או. מפקדו היה יצחק ויטנברג וסגניו היו אבא קובנר ויוסף גלאזמן. הם באו מתנועות הנוער ומפלגות שונות, מימין ושמאל. ב-1943 התאחדה המחתרת עם "ארגון המאבק יחיאל", בראשות יחיאל שינבאום. חברי המחתרת ביצעו פעולות חבלה ונקמה בוילנה ובסביבתה.
היודנראט נדחק בהדרגה להשלמה עם הגירושים החלקיים ואף סייע להם, מתוך הנחה שיעלה בידם לחלץ ולהציל חלק מתושבי הגטו. המשך תהליך הגירושים היווה קו אדום בעיני המחתרת שראתה ביודנראט כבוגדים וקראו ליהודים לא להישמע להם ולפעול לקראת התקוממות. כרוז שכתב אבא קובנר קרא "לא נלך כצאן לטבח". כרוז אחר של המחתרת קרא:
- היכן מאות הגברים שנחטפו לעבודה?.. מי שהוצא דרך שערי הגטו לא יחזור עוד. כל הדרכים מובילות לפונאר ופונאר היא מוות. מיואשים קראו מעליכם את האשליה. פונאר איננו מחנה עבודה. כולם נורו שם.
תושבי הגטו האמינו תחילה שהגירוש הוא למחנות עבודה, וגם כשנוכחו אחרת, הם תמכו בהצלה החלקית שהציע היודנראט ולא נענו לקריאת המחתרת.
לנאצים נודע על מפקד המחתרת, יצחק ויטנברג, והם דרשו מהיודנראט להסגירו. הוא נתפס על ידי המשטרה היהודית, אך שוחרר לאחר זמן קצר בפעולה צבאית של חבריו. בעקבות השחרור הודיעו הנאצים שאם הוא לא יוסגר הם ישמידו את הגטו. הייתה הסתערות-זעם כלפי המחתרת על ידי ההמון היהודי, שחשש לחיסול הגטו. ב-16 ביולי 1943 נאלץ ויטנברג להסגיר עצמו לגסטפו, על דעת המחתרת ובלחץ ההמון והמשטרה היהודית. הוא עונה על ידי הנאצים וכנראה שהתאבד בכלאו.
באוגוסט 1943 החלו שוב משלוחים להשמדה וב-1 בספטמבר הוקף הגטו ו-7,000 יהודים הוצאו ל"מחנה עבודה" באסטוניה. במהלך האקציה קרא ארגון המחתרת לתושבי הגטו שלא להתייצב לגירוש ולפתוח במרד אך הם לא נענו לכך, ולכן החליטו לדחות את ביצוע המרד ליום חיסול הגטו. במהלך האקציה אירעה התנגשות יריות מוגבלת בין הכוחות הגרמניים שסרקו את הגטו ופוצצו את בתיו ובין אנשי המחתרת, אך לא פרץ מרד כולל והלוחמים נאלצו לסגת. כ-150 לוחמים יצאו מן הגטו דרך תעלות הביוב, והצטרפו לפרטיזנים שפעלו ביערות הסביבה.
ב-23 בספטמבר 1943 חוסל הגטו ורוב היהודים חוסלו בפונאר או נשלחו למחנות ההשמדה במזרח אירופה. שארית קטנה של יהודים שנשארו לאחר החיסול נשלחו למחנה עבודה. וילנה שוחררה בידי הצבא האדום ב-12 ביולי 1944.
[עריכה] לקריאה נוספת
- יצחק ארד, וילנה היהודית במאבק ובכליון, תל אביב תשל"ו.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מראה ותודעה של האסון הגדול, על "היומן של גטו וילנה" שכתב הרמן קרוק - באתר "הארץ"
קטגוריות: וילנה | גטאות | יהדות ליטא
