כופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אסלאם
פורטל אסלאם
מושגים באסלאם
אללה
חמשת עמודי האסלאם
שהאדה (העדות) אלצלאה (התפילה) · אלזכאה (הצדקה) צום · אלחאג' (העלייה לרגל)
אישים מרכזיים
מוחמד · ח'ליף ושושלות הח'ליפים נביאי האסלאם · האימאם השיעי מהדי · בני לוויתו של מוחמד
ערים קדושות	חגים
מכה אל-מדינה ירושלים נג'ף · כרבלא כופה · כאט'מיה משהד · סאמרא	הג'רה לוח השנה המוסלמי עיד אל-פיטר עיד אל-אד'חא עשוראא ארבעין
מבנים	תפקידים דתיים
מסגד · מינרט מחראב · כעבה אדריכלות איסלאמית	מואזין · מופתי מולה · אימאם אייתוללה · מרג'ע · קאדי
טקסטים וחוקים
קוראן · חדית' · סונה פיקה · פתווה · שריעה
אסכולות השריעה	אסכולות הכלאם
חניפית חנבלית ג'עפרית מאליכית שפעית	אשעריה ג'בריה מטורידי מורג'יאה מועתזילה קאדריה
פלגים שיעים	פלגי הח'וארג'
אתנ'א עשריה איסמאעיליה זיידים	צאפריים אזארקה אבאדיה
פלגים משיחיים	תנועות
אחמדי זקרי	סופיות והאביה סלפיה אסלאמיזם ליברליות
פלגים אחרים	אמונות קשורות
אומת האסלאם חמשת האחוזים המסורים דרוזים* עלאווים (אלווים)*	באביזם בהאאים יזידים סיקיות
* = השתייכותם לאסלאם שנויה במחלוקת

כופה (ערבית: كوفة) היא עיר בעיראק, בערך 170 קילומטר דרומית לבגדאד, וכ-10 קילומטר צפון-מזרחית לנג'ף. היא נמצאת על גדות נהר החידקל. ב-2003 היא מנתה כ-110,000 תושבים.

יחד עם כרבלא, נג'ף וסאמרא, כופה היא אחת מארבע הערים העיראקיות בעלות חשיבות גדולה למוסלמים שיעים. העיר הייתה הבירה הסופית של עלי אבן אבו טאלב.

[עריכה] היסטוריה מוקדמת

כופה נוסדה ב-637-638 לספירה, בערך באותו זמן כמו בצרה. חברו של מוחמד, סעד אבן אבי וואקאס ייסד אותה כמחנה צבאי בצמוד לעיר הערבית חירה. בין לא-ערבים העיר נודעה כ"חירה" וגם כ"אקולה", עד לאיחודים של עבד אל-מאליכ ב691. ב638 היא הייתה בסיס לצבאות הערביים שלחמו בפרסים הסאסאנים במחוזה/מדעין; הכופנים הצליחו והפילו את שערי מחוזה באותו שנה.

השבטים שהגיעו לכופה לאחר מכן בדרך כלל היו ערבים מתימן ומהמדבר, כמו אזדים וקינדים; היו גם מספרים גדלים והולכים של זרים (מוואלי) שהיגרו מפרס כשארצם נכבשה. אלה לא יכלו לטעון שמוצאם מישמעאל כמו הקורייש השולטים. בשנות ה-40 של המאה ה-7, אנשי כופה טענו שהמושל של עומר, סעד, אינו מחלק את ביזת המלחמה באופן שווה. ב642, עומר זימן אליו את סעד לעיר מדינה עם מאשימיו. עומר הדיח את סעד, וכך מנע משבר.

בתחילה עומר מינה את עמאר, ולאחר מכן את מייסדה של בצרה, אבו מוסא אבן אללה אבן קייס אל-אשרי; אך הכופנים לא קיבלו את שני אלה. עומר והכופנים לבסוף הסכימו על מוע'ירה אבן שועבא. לאחר מותו של עומר, יורשו עות'מאן החליף את מוע'ירה עם אל-ווליד אבן עוקבה ב645.

בכל אותו הזמן הערבים המשיכו בכיבושיהם בפרס המערבית תחת עות'מאן אבן אבי אל-עאס מטוואג', אך בסוף שנות ה-40 כוחות אלה נחלו כמה מפלות. ב650 עות'מאן אירגן מחדש את החזית האיראנית; כופה ובצרה קיבלו מושלים חדשים (סעיד אבן אל-עאס במקרה של כופה), והמזרח נפל תחת השליטה של בצרה, כשהצפון נותר תחת שליטתה של כופה. אך בעוד שהאגף של בצרה חזר לתנופת הכיבוש בחורסאן, האגף של כופה הפסיד בטבריסטאן, ובטריטוריה הכוזרית הוא נחל הפסד מוחץ ב651. הרוב בכופה כעס על הירידה במעמדה של העיר, וב654 הדיחו את סעיד ובחרו באבו מוסה, ועות'מאן הכיר בו.

כופה נותרה לא מרוצה בחלקה; ובמשך הזמן תחושה זו התפתחה להתתנגדות למשפחתו של עות'מאן, האומיים. ב656 כשמצרים שלחה שליחים לעות'מן במדינה, אבו-מוסה יעץ לניטראליות, אך אנשי כופה תמכו בזכותו של עלי אבן אבו טאליב לח'ליפות. עלי הדיח את אבו מוסה ובמקומו הציב את קראזה אבן קעב. זמן קצר לאחר מכן, עלי העביר את בסיסו לכופה כהכנה לקרב עם בן דודו של עות'מאן מועאויה, שהנהיג מרד בסוריה. כופה נותרה נאמנה לעלי עד שהוא נהרג שם ב661. בנו של עלי חסן וויתר על הח'ליפות לטובת מועאויה.

כסמל לניצחונו, מועאויה ציווה על המושלים לקלל את עלי במסגדים. בכופה, מועאויה החליט למנות שוב למושל את מוע'ירה, בן ברית ותיק של עומר שכל הסיעות בעיר יכלו לתמוך בו: אומאיים, עליאיים, והתושבים הוותיקים יותר של כופה. מוע'ירה ביצע את פקודותיו של מואוויה, אך מעצמו לא יזם מהלכים נגד העליאיים. אולם הדבר עדיין היה פעיל בערים במזרח התיכון, ומוע'ירה נחלש; הוא ברח מכופה, אך שב ב670. מועאויה אז מינה את המושל הבצרי הקשוח זיאד אבן אביהי. זיאד מיד שינה את המבנה של העיר, לדוגמה בכך שאיחד את שבעת השכונות לארבעה. בנקודה זו התומכים של עלי שעדיין נותרו בחיים, כמו הוג'ר אבן אדי, החלו לחשוב על מרד.

בכל התקופה האומאיית התושבים של כופה ימשיכו לתמוך בזכותם של צאצאיו של עלי לח'ליפות; לדוגמה, חוסיין, אל-מוכתאר אלת'קפי (לטובת אבן אל-חניפיה), וזייד אבן עלי. כופה גם תמכה במרד של עבד אל-רחמאן אבן מוחמד אבן אל-אשעאת' ב699-702. בתגובה, האומאיים ו(בשנות ה-80 של המאה ה-7) המשיכו למנות את המושלים שלהם לכופה, כמו אל-חג'אג' בן יוסף ב694. כל תנועות המרד דוכאו, וראשיהם נהרגו בקרב או הוצאו להורג.

ב749, העבאסים כבשו את כופה ועשו אותה לבירה שלהם. ב762, הם העבירו את מושבם לבגדאד. תחת האומאיים והעבאסים הראשונים, החשיבות של כופה עברה מהפוליטיקה הח'ליפית לתאוריה והמנהג האיסלאמיים.

[עריכה] כופה בתאולוגיה ובלמדנות המוסלמית

וואל חאלאק מציין שבהשוואה למדינה וכן לסוריה, בעיראק לא הייתה אוכלוסייה מוסלמית באופן רציף מזמנו של הנביא. לפיכך, לא ניתן היה להסתמך על מנהגי הקהילה (עמאל). במקום זה, העיראקים הסתמכו על חברי הנביא שהתיישבו שם, ועל הסיעות מהחיג'אז שכיבדו יותר מהאחרות. מייסד ראשוני של הסונה, אבו חניפה, היה כופי שתמך במרד של זייד בשנות ה-30 של המאה ה-8; והאסכולה השיפוטית שלו התמסדה והומשכה על ידי כופים אחרים, כמו אל-שאייבני, שגם הגנו עליה מפני אסכולות אחרות (כמו המליכים).

ה"טקבט" של שירזי, חיבור ביוגרפי קדום שמוקדש למשפטנים, התייחס ל84 "דמויות מתנשאות" של המשפט האיסלאמי; מתוכם 20 הגיעו מכופה. לפיכך היא הייתה מרכז שרק מדינה עלתה עליו (22), אם כי בצרה הגיעה למקום קרוב (17). כופים יכלו לטעון שהחברים החשובים ביותר של הנביא הגיעו משם: לא רק אבן אבו וואקס, אבו מוסה ועלי, אלא קם עבד אללה אבן מסעוד, סלמן הפרסי, עמאר אבן יאסיר, וחוצייפה אבן יאמאן. מבין המשפטנים לפני אבו חניפה, חלאק מציין את סעיד אבן ג'ובאייר, איברהים אל-נקהיי, וחמאוד אבן אבי סוליימן; ומחשיב את אמיר אל-שאבי לחלוץ במדע התקדים המשפטי.

בנוסף, אימאמים שיעים כמו מוחמד אל-באקיר ובנו ג'עפאר אל-סאדיק החליטו החלטות ממדינה שתרמו לחוק של כופה; ועד היום החוק השיעי הולך אחר הדוגמה שלהם. אבו חניפה גם כן למד מאל-באקיר ובמיוחד מאל-סאדיק. כתוצאה מכך, למרות שהאסכולה החניפית היא סונית מבחינת עקרונותיה, הרי שבמונחים מעשיים החוק החניפי קרוב יותר לחוק האימאמי (השיעי) מאשר לאסכולות שהיו מבוססות במדינה - המאליכית, השאפעית וזו של אבן-חנבאל.

כופה הייתה גם בין המרכזים הראשונים של פרשנות הקוראן, שהכופיים ייחסו למוג'היד (עד שהוא ברח למכה ב702). משם גם הגיעו מסורות רבות של החדית'; במאה התשיעית, יחיא אבן עבד אל חמיד אל הימאני צירף מחדית'ים רבים אלה מוסנאד.

בשל ההתנגדות הכופית לדמשק (בירת האומאיים), להיסטוריונים הכופיים הייתה שיטה משלהם בהיסטוריה האומאיית. ההיסטוריון אבו מיחנאף אל אזדי (מת 774) צירף את חיבוריהם להיסטוריה נגדית, שנעשתה פופולרית תחת שלטונו של בית עבאס. היסטוריה זו לא שרדה עד היום, אך היסטוריונים מאוחרים כמו טאבארי ציטטו ממנה רבות.

כופה היא גם המקום בו הכתב הכופי התפתח, סוג הכתב הערבי המוקדם ביותר. כפי שהמלומד בן אל-קאלקאשנדי טען, "הכתב הערבי הוא זה שהיום ידוע ככופי. ממנו התפתחו כל הכתבים האחרים". מקורו של הכתב הכופי מאחד מארבעת הכתבים הערביים הקדם-איסלאמיים, זה הקרוי אל-חירי. הסופר המפורסם של הכיתאב אל-פירהיסט, אינדקס של ספרים ערביים, אבן אל-נאדים (מת בערך 999), היה הראשון שהשתמש במלה "כופי" ככינוי לכתב זה.

[עריכה] היסטוריה לאחר העבאסים

כופה החלה להיות מטרה של התקפות חוזרות ונשנות במאה ה-11 ולאחר זמן הדלדלה ואיבדה מחשיבותה. במאה האחרונה, האוכלוסייה של כופה גדלה שוב. היא אתר חשוב לעליה לרגל למוסלמים שיעים.

אתרי עלייה לרגל באסלאם
מכה · אל-מדינה · ירושלים · נג'ף · כרבלא · כופה · כאט'מיה · משהד · סאמרא · קום