האסכולה החניפית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| אסלאם | |
 |
|
| פורטל אסלאם | |
| מושגים באסלאם | |
| אללה | |
| חמשת עמודי האסלאם | |
| שהאדה (העדות) אלצלאה (התפילה) · אלזכאה (הצדקה) צום · אלחאג' (העלייה לרגל) |
|
| אישים מרכזיים | |
| מוחמד · ח'ליף ושושלות הח'ליפים נביאי האסלאם · האימאם השיעי מהדי · בני לוויתו של מוחמד |
|
| ערים קדושות | חגים |
| מכה אל-מדינה ירושלים נג'ף · כרבלא כופה · כאט'מיה משהד · סאמרא |
הג'רה לוח השנה המוסלמי עיד אל-פיטר עיד אל-אד'חא עשוראא ארבעין |
| מבנים | תפקידים דתיים |
| מסגד · מינרט מחראב · כעבה אדריכלות איסלאמית |
מואזין · מופתי מולה · אימאם אייתוללה · מרג'ע · קאדי |
| טקסטים וחוקים | |
| קוראן · חדית' · סונה פיקה · פתווה · שריעה |
|
| אסכולות השריעה | אסכולות הכלאם |
| חניפית חנבלית ג'עפרית מאליכית שפעית |
אשעריה ג'בריה מטורידי מורג'יאה מועתזילה קאדריה |
| פלגים שיעים | פלגי הח'וארג' |
| אתנ'א עשריה איסמאעיליה זיידים |
צאפריים אזארקה אבאדיה |
| פלגים משיחיים | תנועות |
| אחמדי זקרי |
סופיות והאביה סלפיה אסלאמיזם ליברליות |
| פלגים אחרים | אמונות קשורות |
| אומת האסלאם חמשת האחוזים המסורים דרוזים* עלאווים (אלווים)* |
באביזם בהאאים יזידים סיקיות |
| * = השתייכותם לאסלאם שנויה במחלוקת | |
האסכולה החניפית (ערבית: المذهب الحنفي) היא אחת מארבע האסכולות הפרשניות של האסלאם הסוני. האסכולה קרויה על שמו של האימאם הגדול אל נעמאן בן ת'אבת אבו חניפה שחי בכופה שבעירק בשנים 767-699. אבו חניפה היה סוחר בדים במקצועו ולכן שם דגש בפסיקתו על הגינות במסחר ושימוש בשיקול דעת (ראי) ובהיקש (אל-קיאס). גישת ההיקש עמדה בסתירה לפרושים שמרניים יותר של האסלאם, הרואים במסורת הקוראנית והחדית'ית את המקורות היחידים לפירוש האסלאם. אסכולה זו נחשבת ליברלית ומקלה, ובמידה מסוימת האסכולה החניפית היא המקבילה המוסלמית לבית הלל ביהדות.
לאחר מותו של אבו חניפה ירשו את מקומו כפוסקים העליונים של האסכולה החניפית האמאם אבו יוסוף (798-731) והאמאם אלשיבאני (749-804) שהעלה את עיקרי הפסיקה החניפית על הכתב. האסכולה החניפית אומצה על ידי רוב הסונים במצרים, בסהר הפורה, בתורכיה, בבלקן ובמרכז ומזרח אסיה. האסכולה החניפית מהווה את בסיסה של המג'לה התורכית משנת 1869- קובץ החקיקה שהסדיר את דיני הקנין ברחבי האימפריה העות'מאנית.
האסכולה מצויה לרוב בקרב המוסלמים הסונים בפקיסטאן ובמצרים הצפונית (שם הייתה השפעתם של העות'מאנים החזקה ביותר). מצרים הצפונית מעורבת מחנאפים ושאעפים, ואילו תושבי מצרים העליונה וסודאן הם מאליכים. החנאפים רבים גם בתורכיה, בלוונט (סוריה, לבנון) ועיראק הם חנאפים ושאעפים. הכורדים בתורכיה, סוריה ועיראק הם שאעפים. בוסניה-הרצגובינה, אלבניה, תת היבשת ההודית, הבלקנים (בולגריה ורומניה לדוגמה), אסיה המרכזית (אוזבקיסטאן, טורקמניסטאן וכו'), המוסלמים בסין, ברוסיה ובאוקראינה (טטרים וטורקים), הם כולם חנאפים. חוקת אפגניסטאן מאפשרת לשופטים האפגאנים להשתמש בהלכה החנאפית היכן שיש לקונה בחוק הקיים.
חנאפי היא הגדולה מבין ארבעת האסכולות; בערך 30% מהעולם המוסלמי הוא חנאפי.
אסכולה זו נחשבת לליברלית ביותר. לדוגמה, תחת החנאפים, המדינה אינה יכולה להעניש על קללות, למרות שהיא נחשבת כפשע באסכולות האחרות.
דוגמה חשובה אחרת היא בנושא האלכוהול. האסכולה החנאפית מגדירה יין אסור ("ח'מר") רק כיין שנעשה מענבים, ופרשנות זו אינה כוללת משקאות אלכהוליים אחרים (בירה וכד') שמוגדרים כ"ע'יר מוסכירה" (לא-משכרים). לפיכך, על פי הפרשנות של החאנפים, רק השתייה של יין ענבים (בכל כמות שהיא) ראויה להענש על פי השריעה ב־80 מלקות. אולם, גם שאר המשקאות אינם מותרים לשתיה; החנאפים אומרים כי אותו העונש ראוי למי ששותה משקה אחר לשוכרה. טענה זו מבוססת על הסיפור על עלי, שבעת שהיה המושל של תימן, הגיש אלכוהול לאורחיו, אך הוא הלקה רק את אלה שהשתכרו. כשנשאל מדוע, הוא אמר ש"העונש הוא על השכרות, ולא על השתיה".
אין לראות את קיומן של ארבע אסכולות באיסלאם כקרע, או כקיומן של ארבע דתות נפרדות. אדם יכול אף לנהוג על פי אסכולה אחת בנושא מסוים ולאחוז בדעה של אסכולה אחרת בנושא אחר (לדוגמה השייח המצרי אימאם אל-קראפי היה אימאם באסכולות המליקית והשאעפית).
