סיקהיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מאמין סיקהי על רקע מקדש הזהב באמריצר

צליינים סיקים במקדש הזהב

סיקהיזם היא תנועה דתית שמקורה בחבל הפנג'אב שבין הודו לפקיסטן. הדת התגבשה, סביב תורתם ומורשתם של הגורו (guru - מורה) נאנאק ותשעת ממשיכי דרכו, במהלך תקופה שתחילתה בסוף המאה ה-16 וסופה בשנת 1708 עם חתימת הספר המקודש לסיקים - הגורו גראנת סאהיב (Guru Granth Sahib) שמכונה גם האדי גראנת (Adi Granth) - "הספר הראשון". קובץ קדוש זה מורכב ממזמורים ופיוטים המנסחים את עקרונות הדת ונחשב במסורת הסיקית לגורו ה-11 האחרון והנצחי.

המאמינים בסיקהיזם מכונים סיקים (sikhs) - "תלמידים". התנועה מונה כעשרים ושלושה מליון מאמינים ברחבי העולם, אך מקורה ומקום תפוצתה העיקרי נמצאים בחבל הפנג'אב - לפיכך ניתן לאמר שמדובר בדת עדתית או אזורית. עם חלוקת תת היבשת על ידי הבריטים, בשנת 1947, נחצה חבל הפנג'אב בין הודו לפקיסטן ומליוני סיקים נאלצו להגר אל תוך תחומי מדינת פנג'אב בהודו. כיום חיים שם כעשרים מליון סיקים ומהווים כשני שלישים מהאוכלוסייה המקומית. כמו כן, בתקופה שבין סוף המאה ה-19 לאמצע המאה ה-20, היגרו מהודו סיקים רבים וכיום קיימות קהילות רבות של מהגרים סיקים, בעיקר במדינות חבר העמים הבריטי ובארצות הברית.

[עריכה] תקופת הקנוניזציה

[עריכה] נאנאק

"האב המייסד" של הדת הסיקית הוא גורו נאנאק - מנהיג כריזמטי שמוצאו (כמו כל הגורו אחריו) בג'אטי הסוחרים "קהרטי" (Kharti Jati). נאנאק נולד בשנת 1469 בכפר טלוואנדי (Talwandi Rai Bhoi) - שנקרא כעת, לזכרו, נאנקאנה סאהיב (Nankana Sahib) - מערבית ללאהור (בירת מחוז הפנג'אב בפקיסטן). רוב המידע על חייו מגיע מביוגרפיות שנכתבו לאחר מותו - ספרות שנקראת ג'נמסקהי (Janamsākhīs) - ומשירי המשורר האגדי בהאי גורדאס (Bhai Gurdas) מתקופת הגורו החמישי והשישי. לפיכך, מיוחסים מיתוסים רבים לחייו ופועלו.

תקופת חייו המוקדמת של נאנאק הייתה יוצאת דופן. כילד הוא היה תלמיד מצטיין, אך מאוחר יותר החל להטיל ספק בדוגמות הדתיות של האיסלאם וההינדואיזם. עד גיל שלושים התגורר נאנאק בסולטנפור (Sultanapur) - שם עבד אצל השליט המוסלמי דאולט חאן (Daulat Khan). בוקר אחד יצא לרחצה בנהר ונעלם. משחזר, שלושה ימים אחר כך, שתק במשך יום שלם ואז אמר: "אין הינדו ואין מוסלמי" (nā kō hindū nā kō musalmān). מאותו יום - במשך עשרים השנים הבאות - הפיץ נאנאק במהלך מסעות ארוכים את "בשורת האל". מסופר שהגיע עד לטיבט (במזרח), סרי לנקה (בדרום), בגדד ומכה (במערב). בערוב חייו הקים את הקהילה הסיקית (ה"פאנת'" - Panth) בנה את הכפר קרטרפור (Kartarpur), שעל גדות נהר הראבי (Ravi - שם מת בשנת 1539) ומיסד את תפילות הבוקר והערב היומיות. נאנאק היה נשוי לסולאקני (Sulakhni), בתו של סוחר אורז מהעיירה בטלה (Batala) והיו לו שני בנים. בנו הבכור - שרי צ'אנד - נקט ככל הנראה בדרכים רוחניות אסקטיות שנגדו את תורת אביו וייתכן שהוא מקור כת האודאסי (Udasi). הבן הצעיר - לקמי דאס - התעניין יותר בעולם החומרי. בשל כך בערוב ימיו מינה נאנאק ליורש דווקא את תלמידו, לנה (Lehna) והעניק לו את השם "אנגאד" (Angad).

התורה אותה לימד נאנאק בפועל איננה ברורה - אולם המחקר על חייו מראה שהוא היה ביקורתי מאוד כלפי הממסד הדתי סביבו^[1]. יש שטוענים שהוא הושפע, בשל המיקום הגאוגרפי, מזרמים של דבקות וחסידות (בהקטי) בהינדואיזם ושילבם בתאולוגיה מהאיסלאם הסוּפי. הסיקים בני ימינו גורסים שמשנתו של נאנאק עסקה תמיד בפיוס, אחדות ושוויון בין קסטות ודתות וגורסים שהיה "פופולרי בקרב הינדים ומוסלמים גם יחד"^[2]. ייתכן וכך הדבר, אולם נראה שהנושא העיקרי בו עסק - ועליו שב וחזר בדרשותיו - היה "פולחן לאל אחד ויחיד חסר צורה"(niranjani).^[3]

[עריכה] עשרת הגורו הסיקים

ציור מסוף המאה ה-19 בסגנון טנג'ורה (Tanjore) של עשרת הגורו הסיקהים (ושניים מחסידיו של נאנאק)

• ???? - 1539 גורו נאנאק (נולד ב-15 באפריל 1469, מת ב-22 בספטמבר 1539)
• 1539 - 1552 גורו אנגאד (נולד ב-31 במרץ 1504, מת ב-29 במרץ 1552) - הוסמך ליורש על ידי נאנאק
• 1552 - 1574 גורו אמר דאס (נולד ב-5 במאי 1479, מת ב-1 בספטמבר 1574) - הוסמך ליורש על ידי אנגאד
• 1574 - 1581 גורו רם דאס (נולד ב-24 בספטמבר 1534, מת ב-1 בספטמבר 1581) - הוסמך ליורש על ידי אמר דאס
• 1581 - 1606 גורו ארג'אן (נולד ב-15 באפריל 1563, מת ב-30 במאי 1606) - ירש את אביו, רם דאס
• 1606 - 1644 גורו הר גובינד (נולד ב-19 ביוני 1595, מת ב-28 בפברואר 1644) - ירש את אביו, ארג'אן
• 1644 - 1661 גורו הר ראי (נולד ב-16 בינואר 1630, מת ב-6 באוקטובר 1661) - ירש את סביו, הר גובינד
• 1661 - 1664 גורו הר קרישהאן (נולד ב-7 ביולי 1656, מת ב-30 במרץ 1664) - ירש את אביו, הר ראי
• 1664 - 1675 גורו טג בהאדור (נולד ב-1 באפריל 1621, מת ב-11 בנובמבר 1675) - - ירש את אביו, הר גובינד
• 1675 - 1708 גורו גובינד סינג (נולד ב-22 בדצמבר 1666, מת ב-7 באוקטובר 1709) - ירש את אביו, טג בהאדור

הישגו הגדול של גורו אנגאד, ממשיך דרכו של נאנאק, היה בסטנדרטיזציה של הגורמוקי (Gurmukhi - "מפי הגורו") - כתב אבוגידה שמקורו במשפחת הכתבים הברהמיים (Brahmic) - אותו שיכללו הוא או גורו נאנאק. אנגאד כתב בגורמוקי כתבי יד ובהם שירי-דת שחיבר נאנאק - כך הפיץ את תורת מורו בקהילות הפזורה (ה"סנגאט" - sangat) וקבע תקן אחיד לכתיב הפנג'אבי המודרני במהלך אחד. גורו אמר דאס הוסיף ומיסד את הדת - הוא קבע חלוקה מנהלתית ל-23 מאנג'י (manji - מחוזות) סיקים אותם הנהיגו 23 מסאנד (masand) ובנה את מרכזו הדתי בגואינדוואל (Goindwal - כפר אותו יסד אנגאד), שם כינס את מאמיניו שלוש פעמים בשנה - בעתות חגים שנחגגו בקרב בני הדתות המקומיות השונות. אמר דאס מת בגיל זקן והעביר את הירושה לרם דאס - חתן בתו. מעתה והלאה עברה הירושה במשפחה לצאצא זכר. גורו רם דאס יסד את אמריצר והקים בה מרכז כלכלי (אם כי לא גר בו) - אך מת זמן קצר לאחר מכן. בנו, גורו ארג'אן הכריזמטי, בנה שלוש ערים נוספות ב-3 מאנג'י שונים וסחף אחריו ג'אטי (Jati - שבטים) כפריים רבים. כך ביסס את התנועה טריטוריאלית וגם קנה לה חסידים. ארג'אן חיבר המנוני דת רבים וב-1604 קבע לראשונה (ביחד עם בהאי גורדאס) קנוניזציה של הספר הקדוש - האדי גראנת' (המקורי) והכניסו למקדש הראשון באמריצר - הרימנדיר (Harimandir). ב-1605 מת השליט אכבר "הגדול" ושנה לאחר מכן כלא ג'האנגיר (Jahangir), בנו ויורש האמפריה המוגולית, את גורו ארג'אן בחשד שקשר נגדו קשר עם אויביו לשלטון - ארג'אן הוצא להורג בעינויים והפך לקדוש המעונה הראשון בדת.

בנו של ארג'אן, גורו הר גובינד (או "נאנאק השישי" - לפי שיטת ספירה נפוצה), אחראי למידת-מה של מיליטריזציה שעברה על התנועה הסיקית - בעקבות מותו של אביו הוא בנה כח צבאי חמוש ולימד את תלמידיו להגן על עצמם - אך עם זאת הוא טיפח במקביל את מעמדו כמנהיג רוחני באמצעות האדרת קדושת ה"אדי גראנת". למרות כל זאת ואף שהיו בתקופתו מספר התנגשויות מינוריות עם השלטון המוגולי, שמר הר גובינד על קשרים דיפלומטיים תקינים עם השליט ג'האנגיר. נאנאק השביעי, גורו הר ראי, ירש את סבו בשל מות אביו (גורדיטה - Gurditta) - שהיה הבן הבכור. תקופתו התאפיינה בהמשך המדיניות הצבאית-דתית שהחל סביו. בנו, הגורו הר קרישהאן, ירש אותו בגיל חמש בלבד ומת שנתיים אחר כך. בשנת 1664 , טג בהאדור - בנו (והצאצא החי היחיד) הנותר של הר גובינד - ירש את הר קרישהאן והפך לגורו התשיעי. הוא היה מנהיג רוחני ומדיני מוערך וכאשר חלה הקצנה בכפייה הדתית המוסלמית מצד השליט אורנגזב (Aurangzeb) - הוא הביע את התנגדותו. בשל כך הוצא טג בהאדור להורג בדלהי בשנת 1675 והפך לקדוש מעונה ששמו יצא כמי שמת על קידוש חופש הדת. לאחר מותו תפס את מקומו בנו - הגורו גובינד סינג. גובינד סינג היה לוחם ומנהיג דתי שהבין נכון את העתיד להתרחש וצפה מאבקים צבאיים. הוא יסד את ברית הקהלסה, איחד את עדת הסיקים והפך את יחידות הלוחמים לצבא מאורגן. הוא גם ערך את הגרסה האחרונה של ה"אדי גראנת'" והכליל בה משירי אביו. בתקופתו נמשכה המתיחות הפוליטית עם השלטונות המוגולים (ייתכן שכבר אז הביעו הסיקים רצון באוטונומיה) והגורו נדרש לקבץ סביבו את מאמיניו לקראת הלחימה הצפוייה.

[עריכה] ברית ה"קהלסה" והגורו ה-11

"קארה", "קאנגה" ו"קירפאן" - 3 מתוך 5 סימני היכר סיקהים מובהקים

בשנת 1699, במהלך כנס באנאנדפור (Anandpur), ביסס גובינד סינג לראשונה את מוסד ה"קהלסה" (Khalsa - "עדת הגורו") וקבע טקס קבלה דתי שכלל טבילה סמלית ב-"אמריט" (Amrit - "צוּף" - מים קדושים מסוכרים שעורבבו בחרב "קאנדה" - Khande). המאמינים שהצהירו נאמנות לקהלסה נדרשו לחמישה סימני היכר חיצוניים (Panj Kakka - "חמש ה-K"):

• קש (kesh) - שיער וזקן לא-גזוזים (אצל הגברים השיער נאסף ומכוסה בטורבן)
• קאנגה (kangha) - מסרק קטן
• קארה (kara) - צמיד מתכת עגול
• קירפאן (kirpan) - פגיון קטן מעוקל
• קאצ' (kachch) - מכנסיים רפויים

בנוסף קבע הגורו גובינד סינג שכל הגברים הסיקים יכונו מעתה "סינג" (Singh - "אריה") וכל הנשים - "קאור" (Kaur - "נסיכה"). צעדים אלו נעשו במטרה להנציח שוויון חיצוני (בהופעה) ומעמדי (בשמות) בין קהילות נפרדות וייחודיות אחת כלל-עדתית. ה"קהלסה" יצרה בקהילה הסיקית (ה"פאנת'") מסגרת צבאית שצייתה לפקודות הגורו ובעת פקודה יכלה להתגייס ל"קרב על חופש הדת" (Dharm yudh). לחימה לא נתפשה כמנוגדת לדת - ובתקופה זו של התערערות המסגרות הפוליטיות הקיימות התחזקה הגישה שיש לאחד את השורות. מסופר שאלפים רבים באו בברית תוך ימים ספורים וסביר מאוד שהדבר עורר חוסר שביעות רצון בקרב ברהמינים ומוקדי כח אזוריים אחרים.

ארבעת בניו של גורו גובינד סינג מתו בתקופת חייו וב-1708 הוא עצמו הותקף ונדקר. בעודו גוסס, וללא יורש להמשיך את דרכו, הוא הצהיר על ספר ה"אדי גראנת'" כיורשו הרוחני והנצחי ובכך אפשר את המשכיות המסורת (ומנע קרבות ירושה). מאותו יום נקרא הספר, בגרסה אותה ערך גובינד סינג, בשם גורו גראנת' סאהיב ובעקבות ההתרחשויות נוצרה הפרדה מסוימת בין הדת לבין מוקדי הפוליטיקה והכלכלה.

[עריכה] היסטוריה מאוחרת

"קהנדה" (khaṇḍā) - סמל דתי-צבאי סיקהי

המאה ה-18 התאפיינה בתהפוכות פוליטיות רבות - קריסת האמפריה המוגולית, פלישות אפגניות מהצפון והתקדמות המרתים צפונה עד לאזור הפנג'ב. במהלך התקופה התקיימה בפנג'אב פדרציה רופפת של נסיכויות סיקיות שלכל אחת מהן שליט וצבא נפרדים. בשנת 1799 איחד אחד מהשליטים, ראג'ה רנג'יט סינג (Ranjit Singh 1780-1839), את הנסיכויות הללו לממלכה סיקית אחת שבירתה בלאהור והתמנה למלך (מאהראג'ה - Maharaja). רנג'יט סינג שלט במשך ארבעים שנים, הרחיב את המדינה הסיקית ומנע פלישה של אויבים.

לאחר מותו של רנג'יט סינג, בשנת 1839, התפוררה הממלכה. מאבקי שילטון בחצר הסיקית הביאו לבסוף להכתרתו של דאליפ סינג (Duleep Singh 1838-1893) למהראג'ה בגיל 4 בלבד - ובכך לשליטתם של הוואזיר לאל סינג (Lal Singh) על חצר המלוכה והמצביא טג' סינג (Tej Singh) על פיקוד הצבא. הצבא הבריטי החל לחזק את כוחותיו באזורים הסמוכים לגבולות הממלכה הסיקית והחיכוך הבלתי נמנע פרץ בשנת 1845 במלחמה האנגלו-סיקית הראשונה והסתיים בזו השנייה עם כניעתו המוחלטת של הצבא הסיקי וסיפוח הפנג'אב על ידי הבריטים בשנת 1849. כחלק מתנאי הכניעה שנכפו ב"הסכם לאהור" העביר המהראג'ה דאליפ סינג בן ה-13 את יהלום המלוכה הפנג'אבי "קוה-הי-נור" (Koh-i-noor) לידי המלכה ויקטוריה בלונדון בחגיגות השנה ה-250 להיווסדה של חברת מזרח הודו הבריטית. היהלום שובץ בכתר המלכה ולאחר מכן דאליפ התנצר ויצא לגלות באנגליה ב-1854. בשנים שלאחר מכן נכרתו בריתות שלום עם האנגלים וחיילים סיקים רבים שירתו בצבא הבריטי עד הכרזת העצמאות של הודו ב1947. בעקבות השירות הצבאי היגרו חיילים סיקים רבים אל מדינות חבר העמים הבריטי ולארצות הברית, שם הם חיים בעיקר בקהילות המשמרות את מסורת העבר.

בשנת 1875 הקים סוואמי דיאננדה סרסווטי (Swami Dayananda Saraswati) את התנועה הלאומית ההינדואית אריה סמג' (Arya Samaj). ב-1877 נפתח סניף של התנועה בלאהור ורעיונותיה זכו לפופולריות מסוימת עד שהתגלתה כנוגדת עקרונות דתיים סיקים. זאת, בשילוב עם גל התנצרות שעבר בפנג'אב, גרם לתגובת נגד שהתבטאה בתמיכה הולכת וגוברת בתנועה הסיקית סינג סבהא (Singh Sabha) - אשר נוסדה אף היא זמן קצר קודם לכן, באמריצר ב-1873 ודגלה בהגברת החינוך הסיקי המסורתי בפנג'אב. תהליך התסיסה הפוליטית התמשך בשנים הבאות וגרמה לחקיקת "חוק נישואים סיקי" (Anand) בפנג'אב ב-1909 ואחר כך חוק הגוּרדווארה של 1925 (Gurdwara - מקדש סיקי). החוק הביא להשתלטות על כל מקום סיקי קדוש בבעלות לא-סיקית אך גם להקמת ועד נבחרים מרכזי - מועצת גורדווארה הדתית פרבנדהק (Shiromani Gurdwara Prabandhak Committee) - המתפקד כאפוטרופוס של כל המקדשים הסיקים החשובים (בהם מקדש הזהב) וליסודה של המפלגה הדתית אקאלי (Shiromani Akali Dal) הסיקית - שהתפצלה מאז מספר פעמים.

עם חלוקת תת היבשת ההודית, בשנת 1947, נחצה חבל הפנג'אב בין הודו לפקיסטן. במסגרת ההגירה ההמונית משני עברי הגבול פרצו מהומות דתיות קשות בין סיקים למוסלמים. בשל המהומות היגרו מהפנג'אב כ-2 מיליון סיקים ונותרו משקעים רבים של שנאה על רקע דתי ולאומי. חלומם של הסיקים על מדינה עצמאית התנפץ, אך בשנת 1966 הוקמה הסובה (suba) של הפונג'אב, ששפתה הרשמית פנג'אבית ובה מרוכזים כיום רוב הסיקים בהודו - דבר המאפשר השפעה פוליטית מסוימת.

[עריכה] האמונה הסיקית

[עריכה] כתבי הקודש

• אדי גראנת' (Adi Granth) - "הספר הראשון" - זוהי הגרסה הראשונה שנחתמה של כתבי הקודש הסיקהים. הקובץ נערך בידי המשורר בהאי גורדאס בהשגחתו של גורו ארג'אן בשנים 1603 ו-1604.
• גורו גראנת' סאהיב (Guru Granth Sahib) - "ספר הגורו" הוא כתב הקודש העיקרי בסיקהיזם. הספר זוכה ליחס של מורה רוחני -"הגורו ה-11 הנצחי" - ונחשב כמבטא את בשורת האל. ישנן שלוש דרכים (paath) מקובלות לקריאת מחזור שלם בספר (מתחילתו ועד סופו)^[4]: אקהנד פאת' (Akhand Paath) - קריאה רציפה ללא הפוגה שנמשכת כשתי יממות, ספטאהיק (saptahik) - קריאה לא רציפה שנמשכת כשבוע וסידהרן (sidharan) - קריאה איטית ולא מוגבלת בזמן.
• דסאם גראנת' (Dasam Granth) - "ספר הגורו העשירי" הוא אוסף של כתובים מהמאה ה-18 שנערך על ידי מאני סינג (Mani Singh) לאחר מותו של גורו גובינד סינג. כתיבת הדסאם גראנת' מיוחסת לגורו העשירי אך המחקר על הספר עדיין לא מוצה.
• ג'נמסקהי (Janamsākhīs) - "סיפורי לידה" - ספרות העוסקת בקורות חייו של גורו נאנאק (החלה להכתב רק לאחר מותו).

[עריכה] פילוסופיה דתית

עמוד מעוטר מתוך גורו גראנת' סאהיב ובו כתובה "מנטרת המוּל" בגורמוקי

גורו (Guru) - "מורה רוחני" - הוא מונח עתיק שמקורו בתרבות הוודית (שהתקיימה באזור הפנג'אב), אשר שימש לכינוי חלק מהברהמינים - בני מעמד ("וארנה") הכוהנים. המונח נעשה נפוץ והשימוש בו פשט גם בקרב דתות וכתות אחרות. באמונה הסיקית ה"גורו" הוא יסוד דתי חשוב - מדריך רוחני המייצג את ה"רצון האלוהי" (הוקאם - hukam) ומשמש פה ל"מילה האלוהית" (שאבדה - shabda - "צליל", "מילה"). המונח "שאבדה" מקורו במסורת הברהמינית ומשמעו - "צליל אלוהי", המתגלגל ביקום ונחשב לבת-קול של ברהמן ("מהות הכל"). תפיסה פילוסופית זו מתבטאת בסיקהיזם באופי הפיוטי של כתבי הקודש - ה"צליל" מיוחס לגורו ה"אמיתי" (Sat guru) או ה"ראשוני" (Adi guru) - אלוהים (Waheguru). וקטעי שירה ומזמורים מסוימים בכתבי הקודש אף מכונים "גורבאני" (gurbani) ו"גורשאבד" (gurshabad). מקורותיה הפילוסופיים של הדת הסיקית במסורת הסאנט (Sant) - שנוצרה באותו המרחב הגאוגרפי ושאת רעיונותיה ספג נאנאק, ככל הנראה, מפיוטים שחיברו מורי הסאנט המפורסמים אשר קדמו לו ושהפכו לחלק מהפולקלור המקומי. לפי מסורת זו האל אינו ניתן לתפישה או הבנה בצורה כלשהי (nirguna) והוא חסר צורה - אולם קיים יוצא דופן אחד ויחיד: הצליל האלוהי, שהוא מוחשי. תובנה זו לגבי מהות האל מאפשרת למאמין - מתוך התבוננות עצמית והתמקדות בצליל - להתעורר מאשליית (maya) השניות (dvaita) ולהשיג איחוד (mukti) עם אלוהיו. המסורת הרעיונית של הסאנט התפתחה בסיקהיזם לכדי דת קהילתית בה מושם דגש רב על תפילה משותפת של הקהילה (סנגאט - sangat) כדרך נוספת להשגת האחדות עם האל וכך גם על חובת האדם לשותפות פעילה בחברה ולשמירה על מידות המוסר. ^[5]

בתקופתו של נאנאק קבעה התאולוגיה הברהמינית כי מעמדות מסוימים אינם יכולים להגיע ל"מוקשה" (moksha - שיחרור) בתקופת חייהם. האסלאם - דת השלטון וגם דת מונותאיסטית שוויונית - היווה מוקד משיכה לרבים מבני המעמדות הנמוכים באזור הפנג'אב באותו זמן (שנשלט באותה עת על ידי המוסלמים). על רקע התקופה ובקונטקסט זה - ניתן לראות את תחיית תנועת החסידות (בהקטי) ברחבי תת היבשת בכלל - ואת התהוות הסיקהיזם בצפון הודו בפרט - כסימפטומים של תגובת-נגד דתית ותרבותית לכניסת האסלאם אל תת היבשת.^[6]

[עריכה] מצוות

שלוש החובות ("עמודי היסוד") הדתיות הבסיסיות בסיקהיזם הן:^[7]

• לזכור ולחזור על שם האל (נאם ג'אפו - Naam Japo) - בדרך של חזרה על שם האלוהים (כיחיד - בשקט, או כקבוצה - בשירה) ומיקוד המחשבה בו יכול המאמין להלחם בחמש התכונות הרעות - אגו, כעס, רדיפת בצע, תאווה וחומרנות - וכך להתעורר מאשליית השניות ולהתאחד עם אלוהיו.
• לעבוד ולהתפרנס בכבוד (קירט קרני - Kirat Karni) - על כל אדם להתפרנס מזיעת אפיו, להקים משפחה, לחיות חיי יושר ולעשות מעשים טובים. כמו כן מקובל להתנדב בקהילה (מצוות ה"סווה" - sewa).
• לחלוק מפרי-עמלך (וואנד קאי שאקו - Wand Kay Shako) - יש לתרום לצדקה, לחלוק את העושר עם הקהילה ולעזור לחברי הקהילה בכל צרה.

[עריכה] פולחן דתי

מקום התפילה בסיקהיזם נקרא גורדוורה (Gurdwara). "דווארה" (duwara) - "בית" (של) "הגורו" - אלוהים (Waheguru). ניתן לכנות בשם זה כל מקום בו נמצא עותק של ספר ה"גורו גראנת' סאהיב" - בין אם בחדר בבית ובין אם במקום ייעודי אחר. בכל מקום בו יש עותק של הספר קיימת חובת קריאה יומית. בגורדווארה קורא המאמין בכתבי הקודש כיחיד, או בלווית בני משפחתו. בטקסים פומביים קוראים אנשי הקהילה המלומדים מפסוקי השירה וקהל המאמינים משיב להם במקהלה. בין לבין נושאים חכמי הדת דברי הסבר ופרשנות לתוכן הרעיוני. הקורא בספר (ה"גראנת'י" - Granthi) עושה זאת מעל במה מחופה באפיריון מעוטר ("פאלקי" - palki). לצדו יישובים נגני "קירטן" (Kirtan) - מוזיקה סיקית חסידית שנותנת את המקצב ומנוגנת, באופן מסורתי, על טאבלה (Tabla - סוג של תוף) והרמוניום (קלידים המופעלים בנשיפה). ה"גראנת'י" יושב מול הקהל וקורא לפי קצב הנגינה ב"גורו גראנת' סאהיב", אשר מונח לפניו על גבי כרית מיוחדת ("מאנג'י סאהיב" - Manji Sahib - "מיטה קטנה"). המאמינים המצטרפים לטקס קרבים לבמה, מגישים קורבן כסף או מזון אל המגש המיועד לכך ומתיישבים ממול על גבי מזרנים - כשפניהם לבמה. במהלך הטקס - באקט המסמל שוויון בין אנשים ומעמדות - מוגשת למאמינים מנת דייסה מתוקה ושמנונית, הנחשבת למזון מקודש, שנקראת "קארה פרשד" (Kara Parshad).

[עריכה] חגים

ימי חג סיקיים מכונים גורפורב (purb, gurpurb = "חגיגה") ומציינים כולם תאריכים חשובים הקשורים בחיי עשרת הגורו. בתקופות הגורפורב נערכים טקסים רבי משתתפים (דיוואן - divan) של "אקהנד פאת'" - קריאה רציפה ב"גורו גראנת' סאהיב" מתחילתו עד סופו. בנוסף ל"גורפורב", מנצלים הסיקים גם את ימי החג המקובלים בסביבת מגוריהם למטרת קיום טקסים דתיים. בפנג'אב חוגגים פעם בחודש ירחי את החג הווישנוי "אקדסי" (ekadasi) וחגים נפוצים אחרים בהינדואיזם: "סנגרנד" (sangrand, בסנסקריט - sankranthi) - נחגג בראש החודש הראשון של האביב, מגהא (Magha), דיוולי (Diwali) והולה מוהאלה (Hola Mohalla).^[8]

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ו. אוון קול, "סיקהיזם", לקסיקון לדתות בנות זמננו, עמ' 166
2. ^ Ganda Singh, Intrudoction to the Sikhs, עמ' 3
3. ^ ו. אוון קול, "סיקהיזם", לקסיקון לדתות בנות זמננו, עמ' 173
4. ^ SikhiWiki - Paath
5. ^ ו. אוון קול, "סיקהיזם", לקסיקון לדתות בנות זמננו, עמ' 173-174
6. ^ ו. אוון קול, "סיקהיזם", לקסיקון לדתות בנות זמננו, עמ' 175
7. ^ SikhiWiki - The Three Pillars of Sikhism
8. ^ ו. אוון קול, "סיקהיזם", לקסיקון לדתות בנות זמננו, עמ' 177

[עריכה] לקריאה נוספת

• ו. אוון קול (W. Owen Cole), "סיקהיזם", לקסיקון לדתות בנות זמננו, עורך: פרופ' ג'ון ר. הינלס, עורך המהדורה העברית: פרופ' ר. י. צבי ורבלובסקי, הוצאת כתר, 1984 (עברית)
• Ganda Singh, Introduction to the Sikhs, Pingalwara Press, Amritsar

[עריכה] קישורים נוספים

• ויקי סיקהי
• אתר העוסק בסיקהיזם
• שרי גראנת' - מנוע חיפוש בגורו גראנת' סאהיב ובכתבי דת נוספים
• "הכל אודות הסיקים"