ירושלים בתקופה העות'מאנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ירושלים בתקופה העות'מאנית, במהלך רוב שלטון האימפריה העות'מאנית על אזור ירושלים, שנמשך 400 שנה; החל משנת 1517 ועד כיבושה בידי בריטניה בשנת 1917, מספר התושבים בעיר לא השתנה - בין 8,000 ל-10,000 נפש (בדומה לעכו ולעזה). חלוקת האוכלוסייה בעיר בין שלוש הדתות המרכזיות הייתה 20%-25% יהודים, 30% נוצרים והשאר מוסלמים. העיר הייתה מוקפת חומה, לא ניתן היה לגור מחוץ לחומות בשל חוסר הבטחון ולכן שטח העיר נותר קבוע. כאשר החלה האוכלוסייה לגדול, עלתה הצפיפות.

מאז תום התקופה הצלבנית כמעט קפאה ירושלים על שמריה. אומנם הממלוכים בנו בתי מדרש רבים, והסולטן העות'מני סולימאן המפואר שיקם את החומה, אך עד לכיבוש המצרי ב-1831, היקף הבנייה בעיר היה קטן והתבטא בתחזוקה חלקית. השלטון היה של פחות מקומיים שהנהיגו משטר של ניצול ולא העניקו ביטחון כלל לתושבי העיר.

תוכן עניינים 1 מעמד ירושלים 2 שיפוט 3 ואקף 4 צבא 5 יחס השלטון למיעוטים 6 הרפורמות לאחר הכיבוש המצרי 7 מערך העיר: השטח הבנוי 7.1 מבנה הרחובות 7.2 הבתים 7.3 מבנים ציבוריים 8 כלכלת העיר 8.1 מסחר ושווקים 9 תברואה 10 תפקוד העדות השונות 10.1 העדה המוסלמית 10.2 העדה היהודית 10.3 העדה הנוצרית 11 לקריאה נוספת

[עריכה] מעמד ירושלים

העות'מנים העריכו את ירושלים מבחינה דתית-מוסלמית ומקומות הדת המשיכו לשרת מוקדי עלייה לרגל למוסלמים בדרכם לחאג' או בחזרה ממנו. במסגרת זו שופצו מבנים רבים בעיר וניתנו מלגות לעולמא (חכמי הדת). כמו כן ניתנה הגנה להולכי הרגל בתוך העיר. עם זאת ירושלים נשארה מאחור מבחינות רבות, בשל הזנחה כללית מצד השלטון התורכי.

ירושלים שימשה עיר מחוז של סביבתה בלבד. ריחוקה מהדרכים הראשיות (דרך הים מקהיר לדמשק והדרך מעזה למפרץ הפרסי), הקטינה את עניין הכובשים השונים בה.

בתקופה זו הייתה ארץ ישראל מחולקת בין שני פלכים – פלך צידון ששלט בצפון הארץ ובמישור החוף, ופלך דמשק ששלט בעבר הירדן וברצועת ההרים שבין שכם לחברון. להלכה ירושלים הייתה עיר מחוז בפלך דמשק אך למעשה פלך צידון שהיה חזק יותר, הן מול הממשל המרכזי והן מול דמשק, שלט והשפיע גם על מרכז ודרום הארץ.

מושל ירושלים כונה "מותסלם". הוא היה חוכר המס והמכס עבור השלטון המרכזי. תפקידו כלל גם שמירה על השקט והביטחון בעיר. המותסלם שכן בבניין הסראיה ב"ויה דולורוזה", ברובע המוסלמי (כיום בי"ס עומריה), שחולש על הר הבית והעיר העתיקה כולה. מרבית הכנסותיו היו מהעדות הלא מוסלמיות שנדרשו לשלם מסים רבים בנוסף למסים הכלליים.

מכיוון שהפחות הוחלפו בכל שנה הם ניצלו את שלטונם כדי להגדיל ככל האפשר את נטל המיסים על האוכלוסייה, ולא השקיעו מאמץ רב לטפל בצרכיה השונים. הפחה עשה שימוש ביחידות צבא שלמות "להשכנת שלום" גם אם לא היה בהן צורך, הכול למען האדרת שמו. מושל ירושלים שילם דמי חכירה לסולטן וקיבל את כספו חזרה באמצעות מסים. כל עולה רגל שילם למושל עבור כניסה למקומות הקדושים. היהודים והנוצרים שילמו את מסי הגולגולת דרך מוסדות הדת שלהם, לרוב על-פי גובה הכנסתם בפועל. נוספו מסים לא רשמיים רבים שהכבידו על האוכלוסייה.

בשל קדושת העיר והעוני השורר בה היו משוחררים בני העיר מחלק מהמסים המוטלים על כל נתיני האימפריה, כמו מס יחיד ומס רכוש. מס הייצוא היה נמוך ובמקומו שולם מס כניסה בשערי העיר. כל ההנחות האלו חלו על ירושלים שבתוך החומות בלבד. זהו גורם נוסף לעיכוב פיתוחה.

בשל גודלה הקטן, נטל המסים והמיעוט היחסי של ההזדמנויות הכלכליות בה, ירושלים לא נהנתה מהגירה חיובית מהכפרים מסביב. במקרי חירום אף ברחו המוסלמים והנזירים מירושלים החוצה, כיוון שבניגוד לעיר, בכפרים לא נאכפה יד השלטון בצורה כה חזקה.

[עריכה] שיפוט

עיקר כוח השיפוט בסנג'ק ירושלים היה בידי הקאדי העות'מני (מולא), שהיה ממונה אחת לשנה על ידי הסולטן. המולא היה ממנה קאדי לכל עיר תמורת תשלום בהתאם לערך המקום. הקאדי היה מקבל אחוזים מעסקים, ירושות, אישור תעודות וכו'. כל הפקידים השתדלו להערים על החוק והוסיפו מסים על מסים.

הקאדי, בנוסף להיותו שופט, נחשב לפקיד ראשון במעלה. בהעדר הפחה היה הקאדי ממלא את מקומו.

בית המשפט שכן בבית ה"מחכמה" ליד רחבת הכותל המערבי ודן בנושאים מוסלמיים ולא מוסלמיים כאחד. בסוף התקופה העות'מנית הוקם בית משפט אזרחי ששכן בסראיה, כמו כן פעלו גם בתי דין קונסולריים שדנו בנתינים הזרים. השופט נהג לפי הקוראן ולפי תקדימים בלבד.

הקאדי הוחלף כל שנה, ותפקיד מזכיר בית הדין עבר בירושה. ניתן היה לערער בפני המופתי שנחשב סמכות שנייה אחרי הקאדי, וניתן גם לערער למועצת העולמא בקושטא אך בשל ההוצאות הגבוהות היה זה ארוע נדיר. ליהודים היה בית דין רבני בראשות החכם באשי שזכה לכבוד גם מצד אנשי הממשל העות'מני. לנוצרים היו בתי משפט של בוררות המורכבים מזקני העדה. עונש מוות לא היה קיים אך נאמר על הכלא בירושלים שהשהות בו הייתה גרועה ממוות. על מנת לחסוך בהוצאות משפט, העדיפו גם מוסלמים לעתים להישפט בבתי הדין הקונסולריים.

[עריכה] ואקף

חלק גדול מהשטח הירושלמי הבנוי הוקדש לואקף וכלל גם מנזרים, מסגדים ומוסדות ציבור. ואקף הר הבית היה הגדול במוסדות ההקדש וברשותו היו רוב בתי הרובע היהודי. ואקף גדול נוסף היה "אל תכיה" (בי"ח הלנה לשעבר). כמו כן לכל מסדר נוצרי גדול היה ואקף. שטח פרטי של אדם שנפטר ולא הותיר יורש זכר, עבר לרשות הוואקף של העדה. למרות שתפקידו של הוואקף היה לדאוג לתחזוקת הבתים, הדבר נכשל בירושלים ומצב התחזוקה היה גרוע, משום שהמחסור בבתים ובקרקע זולה זמינה איפשר לוואקף להשכיר את בנייניו גם במצב גרוע. נראה כי ברובע המוסלמי התושבים לא ניצלו את זכותם המשפטית לכפות על הוואקף תיקונים וברובע היהודי הייתה הזנחה מכוונת שנועדה להקשות על היהודים את חייהם בעיר. עם זאת הוואקף השקיע הרבה במבני הציבור והתפילה בעיר.

[עריכה] צבא

אין לנו מספר מדויק של כמות החיילים ששהתה דרך קבע בעיר, ההערכות נעות בין 500 ל-1,600 וכנראה מעידות על תקופות שונות. לאחר הכיבוש המצרי הוחלף חיל היוניצ'רים בצבא שהיה כפוף ישירות לאיסטנבול. החיילים התרכזו במצודת דוד, בקסרקטין מחוץ לשער יפו ובסראיה. הם היו ממושמעים אך לא בכושר לחימה. תואר מפקד הצבא היה מקביל בחשיבותו לתואר פחה. החיילים מהווים את החלק הארי של אוכלוסיית העות'מנים בעדה המוסלמית בעיר.

[עריכה] יחס השלטון למיעוטים

הנוצרים והיהודים שילמו מס גולגולת מיוחד – אות למעמדם הנחות. הם לא הורשו לשאת נשק, נאלצו ללבוש בגדים בצבעים שונים ונאסר עליהם לבנות ולשפץ בתי תפילה. עדותם של המיעוטים לא הייתה קבילה בבתי המשפט. במקרה שנזקקו לשירותי בית המשפט, נאלצו לשלם הוצאות משפט כפולות. הכיבוש המצרי, בשנים 1831-1840, הביא רווחה קלה ליהודים ולנוצרים, השלטון היה מסודר יותר, והתיר זכויות בנייה ופולחן חופשיים יותר. הסדר לא איפשר להתחמק מעול המיסים שהלך והכביד ולכן פרצו האזרחים בא"י ובסוריה במרידות (בירושלים ב-1834). בעזרת המעצמות האירופאיות שבו העות'מנים לשלוט בארץ.

הבריטים עמדו על כך שלא יערכו פרעות וביזה ביהודים ובנוצרים שנחשבו לידידי השלטון המצרי.

[עריכה] הרפורמות לאחר הכיבוש המצרי

לאחר 1840 הונהגו מספר שינויים. חיל היוניצ'רים הוחלף בצבא סדיר הכפוף לשלטון המרכזי. שיטת גביית המסים הפכה לגביה ישירה על-ידי השלטון המרכזי. זו ידועה בתור תקופת ה"תינתמאת" (הרפורמות) בשלטון העות'מני, שנועדה ליעל את המשטר ולרצות את המעצמות שעזרו לה להדוף את המצרים. נחקקו תקנות בדבר שוויון לנתינים לא מוסלמים והענקת מעמד מיוחד לקונסולים. מחוזות ירושלים, שכם ועזה אוחדו ליחידה מנהלית אחת תחת פלך צידון. המולא נבחר לשלוש שנים במקום לשנה וכוחו גדל מזה של הפחה, דבר שהיקשה על הפחה להשתמש בתפקידו לרעה. מס הגולגולת המשפיל הוחלף במס בדל (אי שירות בצבא). בירושלים מונתה מועצה (מג'לס) שהורכבה מ-14 חברים וכללה, בנוסף לקאדי, שריף ונציגים מוסלמים גם נציג יהודי, לטיני, ארמני ויווני. המג'לס הייתה מועצה אדמיניסטרטיבית של כל המחוז והתכנסה בצורה מלאה פעמיים בשבוע. למרות הכוונות הטובות, לאחר שנים של דיכוי, למג'לס לא הייתה השפעה ממשית, והפחה שלט על ידי הפחדה על כל החלטותיה. מכיוון שהיה רוב מוסלמי במועצה, נציגות המיעוטים שימשה כעלה תאנה ציבורי למעשי העושק של הפחה.

המועצה קבעה מסים לשם שיפור פני העיר ועימם דאגה לתחזוקה, ניקוז ורופא חינם לתושבים, הקמת מבני ציבור ותיכנון כולל של שטחי העיר. עירייה זו, שאיננה מאפיינת את השלטון, היא השפעה מובהקת של דרך החשיבה המערבית. בתי המשפט האזרחיים שהוקמו הגבילו את כוח המג'לס והשלטון אם כי הם חקקו ברוח דומה לזו של בתי המשפט המסורתיים.

לקראת סוף השלטון העות'מני ירושלים הפכה לבירת מחוז ולמרכז מנהלי של מותצרף גדול שכלל כמעט את כל מרכז ודרום ארץ ישראל.

במקרה מוות של בעל קרקע, הירושה הייתה מחולקת לפיסות קטנות בין היורשים. משקיעים מבחוץ שרצו לקנות קרקע בעיר נתקלו בדרך כלל בהתנגדות של לפחות אחד מהיורשים. מכאן שההשפעה הגדולה של הרפורמה העות'מנית באה לידי ביטוי בעיקר מחוץ לחומות.

[עריכה] מערך העיר: השטח הבנוי

במחצית הראשונה של המאה ה-19 שטח העיר בתוך החומות היה 850 דונם. העיר נחלקה לארבעה רבעים: מוסלמי, נוצרי, ארמני ויהודי. השכונה המוגרבית הוגדרה לעתים גם כרובע. הרבעים לא היו הומוגניים ונבדלו בגודלם, ברמת האוכלוסייה ועוד. ברבעים הגדולים הייתה חלוקה פנימית לפי כתות וטופוגרפיה.

העיר מוקפת חומה ובעלת מגדלים בשערים. לעיר היו ארבעה שערים מרכזיים לארבע רוחות השמיים. אשר היו בנויים עם תפנית של זוית ישרה למניעת פריצה של כרכרות וסוסים. השער הפעיל יותר היה שער יפו, שבסמוך לו שכן בית המכס. בנוסף היו בחומות חמישה שערים נוספים אשר היו סגורים להולכי רגל. השערים הראשיים היו נפתחים בבוקר ונסגרים עם רדת הלילה בשל החשש מבדואים. כמו כן הם היו סגורים גם בזמן תפילת יום השישי.

[עריכה] מבנה הרחובות

שטחים רבים בתוך החומות בצפון מזרח וצפון מערב לא היו בנויים והיו מאוכלסים בדלילות. מערך הרחובות נשמר עוד מהתקופה הרומאית וכלל שני רחובות עיקריים מאונכים זה לזה. הקרדו והדסמנוס. אשר חצו את העיר משער אחד למשנהו.

שאר הרחובות היו צרים ומתפתלים, מלוכלכים ומלאי הריסות. חלקם ללא מוצא וחלקם מתחת לקמרונות חשוכים. במרכז הרחובות היה משטח צר במפלס נמוך לניקוז הביוב. ישנם עדויות על זוהמה רבה ואפילו פגרי חיות בסמטאות. "ניקוי" הפגרים נעשה באמצעות צבועים ששוחררו בעיר בלילה.

[עריכה] הבתים

הבתים עצמם היו בנויים בצפיפות. הגגות היו בעלי כיפות על-פי מספר החדרים. הסיבה לבניית הכיפות היא מחסור בקורות עץ לבניית גג שטוח וניקוז מים בחורף. ניתן היה ללכת בין הגגות אשר היו מצוידים במעקי בטיחות שגם הפרידו בין מתחם למתחם. כך נוצר מפלס חיים נוסף למפלס הרחוב.

רצפות הבתים היו בנויות בדרך כלל מעל מפלס הרחוב. בקיר שפונה לרחוב לא היו חלונות בקומת הקרקע. הבתים היו בנויים אבן בגובה של יותר מקומה אחת. המוסלמים הניחו לבתים להיחרב אם לא הצליחו להשכיר אותם ליהודים או נוצרים.

הבתים היו בנויים סביב חצר פנימית שכונתית שבמרכזה בור מים. בשולי החצר היו מדרגות לקומות העליונות. עם התגברות הצפיפות בעיר החלו לבנות בחצרות חדרים נוספים. כמו כן השירותים ופינת האשפה תפסו חלק מהחצר. עיקר החיים התנהלו בחצר. בישול, כיבוס, צרכים חברתיים וכו'.

[עריכה] מבנים ציבוריים

המבנים הציבוריים הקיימים כיום שוקמו ברובם במאה ה-19. הראשון בחשיבותו הוא הר הבית הכולל את כיפת הסלע ומסגד אל אקצה. השני בחשיבותו הוא כנסיית הקבר הקדוש והשלישי הוא המנזר והכנסייה הארמנית.

הרחבות הציבוריות כמעט ולא היו קיימות, החשובה שבהן היא רחבת הר הבית. לא הייתה תאורה בעיר עד סוף השלטון העות'מני. התנועה בלילה התבצעה באמצעות נרות ועששיות.

במהלך המאה ה-19 החלו שיפוצים בעיר. הורחבו הרחובות והשווקים. נבנו מחראות ציבוריות, החל ריצוף חלקי וחלק מהרחובות נסגרו למעבר בהמות גדולות והחל פרויקט תאורת רחוב. המשחטות ובתי הבורסקאות הוצאו מחוץ לעיר. הוצבו שעונים בחזיתות בתים ונבנו מבנים חדשים. השיפוץ הגדול ביותר היה באזור שער יפו. השינוי נבע מהגירת אוכלוסייה מערבית של יהודים אשכנזים שהגדילו את אוכלוסיית העיר ולבסוף הובילו את היציאה מהחומות.

[עריכה] כלכלת העיר

כלכלת העיר נסמכה על תעשיה, מסחר (בעיקר פנים מחוזי ולתיירים) וכספי תרומות.

התעשיה החשובה ביותר הייתה של סבונים ושמנים במספר בתי חרושת. השנייה בחשיבותה היא אריגה, מקצוע שעבר בירושה. זר שנכנס לענף ועזב, לא היה מתקבל לעבודה בשום מקום אחר ללא אישור מקום העבודה הקודם. העובדים היו הבעלים של המצבעות ושאר כלי האריגה והיו מאורגנים רק בנושא מסחר. ראש האיגוד שלהם קיבל תואר שייח והיה בעל סמכות משפטית. בענף זה ובסנדלרות עסקו בעיקר היהודים. לקוחותיהם היו בעיקר הפלחים והבדואים שבאו לעיר בימי השוק. מלאכה נוספת הייתה עיבוד עורות בבתי הבורסקאות והועסקו בה מוסלמים. בשל המחסור במים היה קושי לסלק את הפסולת והדם והמפעלים יצרו מפגע תברואתי חריף.

הנוצרים עסקו בייצור ומכירת מזכרות לצליינים. בנוסף היו בעלי מלאכה קטנים רבים ומוכרי מרכולות.

ענף מיוחד היה הכנת כלי חרס וקרמיקה במפעל שפעל רק בקיץ כיוון שלא היה כסף למתקני ייבוש בחורף. ענף הבנייה היה רדום והחל להתפתח רק עם פיתוח העיר באמצע המאה ה-19.

מיקום העיר בהרים אינו נוח לפעילות כלכלית כיוון שאף דרך מרכזית לא עברה בה. התנהל מסחר עם מצרים של מזכרות וסבון תמורת צמר. הנוצרים, שנהנו מתמיכה כספית גבוהה מחו"ל היו הסוחרים הבולטים ביותר. העיר סחרה במזון ומוצרי יסוד עם הכפרים סביבה. באופן כללי אחוז העובדים מתוך כלל האוכלוסייה בעיר היה נמוך. בחיי היומיום הרחובות היו שוממים למעט נשים הממלאות מים בכדים, פלחים ובהמות. חגים עדתיים נחוגו אך ורק במסגרת הרובע. מאפריל עד מאי היו מגיעים הצליינים והיו מגדילים את נפח הפעילות הכלכלית. הפעילות הממשית הייתה בכנסיות, מסגדים ובתי תמחוי בתקופה זו. אנשים נמנעו מלצאת בשעות החשיכה בשל החשש מבורות וחיות משוטטות. על יד המקומות הקדושים הסתובבו בלילה פקירים שהענישו את מחללי המקומות הקדושים. קבצנים רבים התקבצו בשערי הערים.

[עריכה] מסחר ושווקים

יבוא מחו"ל הגיע מנמלי מרסיי וטריאסטה לנמל יפו. מהראשון צמר, משי, כלי מתכת ומשקאות חריפים. מהשני זכוכית, עץ ורהיטים. שוקי העיר סבלו מהיגיינה נמוכה ולא אחת גרמו לפריצת מחלות בעיר.

הורגש מחסור במוצרים רבים, כמו חלב, לאורך כל ימות השנה. חמאה הייתה רק בחורף. לעומת זאת בשר לא היה חסר ולכן צריכת הבשר הייתה גבוהה. בראשית שנות ה-50 של המאה ה-19 היו כ-50 בתי קפה ומאפיות. רוב בעלי החנויות ובתי המלאכה היו נוצרים או יהודים כאשר המוסלמים עבדו בעיקר כפועלים בשכר יומי. השווקים היו שמרניים מבחינת מיקום ונשארו במקומם עוד מהתקופה הרומית, זאת בשל הזיקה בין מיקומם למיקום המקומות הקדושים. החנויות בשווקים מסודרות לפי עיסוק ודת, סדר שלא תמיד נשמר. בעבר השוק היה מחולק לשלוש שורות. תבלינים, ירקות, אריגים.

במרכז העיר היו שלושה שווקים מקבילים בכיוון צפון דרום שהיו מקורים. שוק צורפים, שוק תבלינים ושוק קצבים שהיו צרים. היו שווקים נוספים כדוגמת שוק הבהמות מחוץ לחומות ביום שישי.

[עריכה] תברואה

תנאי התברואה בעיר היו קשים מארבע סיבות.

1. היעדר תנאים לתיעול שפכים.
2. אי סילוק אשפה מתחומי העיר
3. תנאי דיור ירודים
4. מחסור במים.

קווי הניקוז הגדולים נסתמו, בתי השימוש הגדולים היו מזוהמים והפסולת עלתה על גדותיה. חלק מהאשפה נזרק מחוץ לחומות ונהפך למדרון ענק של עצים וירק. בעבר היה נוהג של העברת פסולת במשקל כל יום למשטרה מול ברירת קנס. לאחר ביטול נוהג זה הפסולת הייתה מפונה על ידי כלבים. כשאלה התרבו היו הורגים אותם.

שילוב תנאי התברואה הגרועים יחד עם המגורים הצפופים והתזונה הלקויה הביאו להתפרצות מחלות ומגפות תדיר, בעיקר מלריה, דיזנטריה וכולרה. בעת התפרצות המגיפות היו סוגרים חנויות, נזירים היו עוזבים את העיר והיה מוטל עליה סגר. הורגש מחסור בתרופות ובמוסדות רפואה. הרופאים היו בדרך כלל נוסעים עוברי אורח מזדמנים. עד למחצית המאה בית החולים של מונטיפיורי היה היחידי בעיר ובית המרקחת היחיד היה במנזר הפרנציסקני.

ליד שער ציון הוקצתה שכונה למצורעים, שכללה כ-30 איש שהיו מתחתנים בינם לבין עצמם. החולי הרב היווה זרז ליציאה מן החומות כאשר המטרה הראשונית הייתה הקמת בית חולים שם.

[עריכה] תפקוד העדות השונות

[עריכה] העדה המוסלמית

המוסלמים עסקו בדרך כלל במלאכה פשוטה כפועלים שכירי יום, סבלים וחמרים, כמו גם חנוונים קטנים ומוכרי מכולת ובשמים. ישנם מספר סוגים של מוסלמים בעיר: סורים ערביים, מהגרים עות'מנים, מוגרבים, כושים אתיופים והינדים. כמו כן מוזכרים ה"קדושים" שחיו מקיבוץ נדבות. לא בלטו זרמים רבים בתוך העדה המוסלמית למעט המוגרבים (הצפון אפריקאים) והמוסלמים ההודים.

הפעילות המסיונרית הנוצרית הענפה הדאיגה את השלטון העות'מני אך הוא לא יכול לפעול נגדו ישירות, ולכן הוא טיפח ועודד את העלייה לרגל למסגדי הר הבית ואת הזיארה (ביקור) בעיר לאחר החאג'.

הממשל דירבן את כל תושבי הכפרים הסמוכים לעלות לעיר במקביל לצליינים הנוצרים שהגיעו בתקופת חג הפסחא על מנת להראות רוב מוסלמי בעיר. ישנה ירידה בדתיות הדור הצעיר עם ביסוס השלטון העות'מני, שייחס לדת חשיבות פחותה מהשלטון הממלוכי, שעלתה חזרה כקונטרה להתגברות הפעילות הנוצרית.

השפה העיקרית בחיי היום יום היא הערבית, מרבית המוסלמים לא יודעים לקרוא ולא היו ספרים. אלה שלמדו קרוא וכתוב עשו זאת באמצעות הקוראן. תורכית שימשה רק כשפת הפקידים והצבא.

המוסלמים לא גרו בהר הבית מפאת קדושתו אך ניסו להיצמד אליו, דבר שהיה אפשרי רק ממערב וצפון. כך נוצרה רצועה מוסלמית המקיפה את הר הבית. ברצועה זו היו גם מבנים פונקציונליים כמסגדים, מדרשות ומבני שלטון. הרובע המוסלמי הוא הגדול ביותר אך הוא מחולק לרבעי משנה. השכונה המוגרבית ליד הכותל המערבי, לב הרובע ושכונת ביזיתא בפינה הצפון מזרחית של העיר העתיקה מעבר לגיא.

על רקע מיקומה של השכונה המוגרבית בין הכותל המערבי לרובע היהודי התפתחו יחסים מתוחים בין היהודים למוגרבים. היהודים נאלצו לשלם למוגרבים עבור הזכות להתפלל ברחבת הכותל המערבי.

תיאור של שכונת ביזיתא מצייר תמונה של עליבות, הרס ושטחים ריקים עם מטעי זיתים ושדות בור בתוך החומות. שם התרכזה תעשיית השמן, הסבון והעור.

ברובע היו מספר ח'אנים לאיכלוס עולי הרגל בתקופות החגים, בדרך כלל בקירבה לשווקים. כמו כן היו סבילים ומרחצאות ציבוריים.

במהלך השנים חלה פלישה של יהודים, שחיפשו את הקירבה לכותל, לתוך שכונת המוגרבים, ופלישה של הנוצרים שחיפשו את הקירבה לויא דולורוזה ללב הרובע המוסלמי.

[עריכה] העדה היהודית

הקהילה היהודית התחלקה לשני זרמים מרכזיים. הספרדים אשר היוו את הרוב בעיר במשך רוב התקופה, ואשכנזים, שהגיעו במאה ה-19, והפכו לרוב בסופה. הרישום העות'מני מצביע על מספרים נמוכים בהרבה של יהודים מהמשוער. ייתכן כי מרבית היהודים המהגרים העדיפו להיות רשומים כנתינים זרים בקונסוליות מאשר ברישום התורכי. לכן ייתכן שהיהודים היו האוכלוסייה הגדולה בעיר במאה ה-19. היהודים היו מופלים לרעה, מצבם השתפר מעט לאחר סילוק הכיבוש המצרי עם קבלת חסות בריטית, ועם תרומת פטרונים כמשה מונטיפיורי לשיפור תנאי החיים העלובים בעיר.

גלעין הרובע היהודי נקבע באזור בתי הכנסת הספרדים וסביבתם הקרובה. נשלחו שלוחות לרובע המוסלמי הקרוב לכותל, אך מרכז הכובד לא השתנה. הסיבה למיקום ברובע זה הייתה קשר עין הן עם הכותל המערבי והן עם הר הזיתים, והעובדה שהוא אינו קרוב לאף מקום המקודש לנצרות או לאסלאם. התרחבות הרובע בוצעה באמצעות יהודים עשירים שקנו חצרות ערבים ושיקמו אותם. בחצרות אלו השתכנו אשכנזים וכך נוצרה הפרדה מרחבית בין שני הזרמים. התחזוקה הנמוכה והזוהמה הן תוצאה של עוני התושבים, הזנחה של בעלי הבתים המוסלמים והוואקפים והכבדת השלטון העוין. מספר פעולות נעשו על ידי המוסלמים כדי להשפיל את היהודים כמו השארת בית מטבחיים בצמוד לבית הכנסת.

חלק מהיהודים עסקו במלאכה ובמסחר. סחר האריג לדוגמה, היה כמעט כולו בידי יהודים. מרביתם התקיימו בדוחק מכספי "החלוקה". היהודים נאלצו להאבק עם הנטיות המסיונריות של הנוצרים שניסו לדבר אל לב היהודים במתנות ומתן שירותים חיונים כמו רפואה.

[עריכה] העדה הנוצרית

הקונסוליות האירופיות מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות ירושלים במאה ה-19 בזכות הקפיטולציות, זכות שיפוט תחת חסות המדינה הזרה. הדבר שיחרר את הנתינים הזרים מהשיפוט העות'מני והבטיח למיעוטים חופש דת. ככל שגברה התלות העות'מנית במעצמות הוטב מצב הנוצרים, והמקומות הקדושים הועמדו תחת חסות המעצמות. התנהלה פעילות עניפה של גיוס כספים לאחזקת הכנסיות. נוכח מאבקי מדינות המערב התחדשו יחסי האיבה בין העדות הנוצריות השונות.

בראשית המאה ה-19 האוכלוסייה הנוצרית מנתה שליש מהעיר והייתה מפוצלת לשלוש עדות עיקריות. יוונית אורתודוכסית, לטינית וארמנית. שלוש נוספות היו: קופטים, אתיופים וסורים. ניתנו להם הטבות להתנחלות נרחבת בעיר אך הם לא ניצלו אותן. לקראת סוף המאה ה-19 האוכלוסייה הנוצרית גדלה מאוד |ועברה את האוכלוסייה המוסלמית. בעיקר בזכות בניית מוסדות קודש.

הרובע הנוצרי היה מחולק לאזורי משנה שבהם היה רוב דומיננטי לזרמים החשובים. לשאר הכתות לא היו אזורי משנה. הנוצרים נהגו להתגודד סמוך לכנסיית הקבר ולויה דולורוזה ולכן שם נמצא הרובע. מרבית המבנים היו בבעלות הקהילה היוונית האורתודוכסית. התנהל מאבק בין העדות על כנסיית הקבר שחולקה בין כולם.

הקשר בין הכמרים לעדה היה חלש כיוון שהכמרים ידעו יוונית ולטינית ולא שלטו בערבית. למרות זאת הם תמכו בקהילה, הקימו בתי ספר, בתי מרקחת ובתי חולים. עם הזמן הקהילה הגדילה את עושרה ופיתחה שלושה אזורים עיקריים. העדה הלטינית (הפרנציסקנים) התמחו בטיפול בעולי רגל, בשטח המנזר בנו בית ספר, בית מלאכה, בית דפוס ובית יתומים.

לארמנים הייתה אחיזה במנזר ובכנסיית סנט ג'יימס, הם היו האוכלוסייה השלישית בגודלה. מושג הרובע הארמני הוא בעל שתי משמעויות. הראשון, ריכוז ארמנים באזור והימצאות שתי כנסיות ארמניות. השני, שטח שהיה בעל מערכת שירותים עצמאית ובעל שער פנימי שננעל בלילה שנתק אותו משאר העיר.

[עריכה] לקריאה נוספת

• א. כהן, (עורך),(1979), בראשית התקופה העות'מנית, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים.
• י. בן אריה, (1977), עיר בראי תקופה, ירושלים במאה ה-19 , הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים.
• G.H. Blake and R.I.Lawless.(1980) The changing middle eastern city, barnes & nobe books, new-york.
• ד. זאבי, (1991), המאה העות'מנית, הוצאת יד יצחק בו צבי, ירושלים. והוצאת אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע

ערך מומלץ