שפכים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שפכים הם תוצרי פסולת נוזליים ביתיים, עירוניים או תעשייתיים.
במדינת ישראל מיוצרים מדי שנה 450 מיליון מטרים מעוקבים של שפכים. השפכים שיטופלו באיכות גבוהה, יכולים לשמש להשקיה חקלאית ללא חשש לזיהום קרקע ומי תהום. השפכים שאינם מטופלים או מטופלים באיכות נמוכה, מזהמים את מי התהום, הנחלים, הקרקע והים ופוגעים בצמחייה.
290 מלמ"ק קולחים מושבים לשנה (כ־64%)לשימוש בחקלאות בעזרת מכוני טיהור השפכים.
מרבית השפכים זורמים במערכות הביוב וההולכה, (96%) אך עדיין 4% נספגים בקרקע בבורות ספיגה.
סה"כ 63% מהשפכים שהם כ־283 מלמ"ש מטופלים ברמה נאותה, בעוד 37% (160 מלמ"ש לא מטופלים כלל או מטופלים ברמה נמוכה.
תכולת החומר האורגני בשפכים עירוניים בישראל גבוהה בהרבה מהמקובל בעולם המערבי, ועשויה להגיע עד פי שלוש ויותר מהערכים המאפיינים שפכים בארצות הברית ומערב אירופה. זאת, כתוצאה משימוש בכמויות מים קטנות יותר לנפש בארץ וכן כתוצאה מהרגלי חיים שונים. לעובדה זו יש משמעות רבה בתכנון מכונים לטיהור שפכים, האמורים להרחיק בעיקר מזהמים אורגניים.
בשל השבת קולחים להשקיה, יש בישראל רגישות סביבתית מיוחדת לתכולת מלח בשפכים, שהיא גבוהה מהמקובל בעולם. שפכים עירוניים עשויים להכיל ריכוזי מלח גבוהים, כמו גם דטרגנטים וחומרים סינתטיים רעילים שונים.
כרבע מכמות השפכים במדינה (כ־122 מלמ"ש) מוזרמת אל מפעל הטיהור של שפכי גוש דן (שפד"ן) ומטוהרת עד לרמת איכות גבוהה. כ־37 מלמ"ש מטופלים לרמת איכות שניונית במכון הטיהור של איגוד ערים לביוב חיפה. חלק מקולחי חיפה מוזרם למאגרים במעלה הקישון ושהייתם הארוכה במאגרים מביאה לשיפור ניכר באיכותם. כ־23 מלמ"ש מטופלים במכון הטיהור של עירית ירושלים - "ירושלים שורק". מכוני טיהור נוספים הוקמו בערים: צפת, חדרה, כפר סבא-הוד השרון, רעננה, הרצליה, עפולה, נתניה, כרמיאל, רמת השרון, אשקלון, אשדוד (מכון חדש בהקמה), אילת, (מכון חדש בהרצה).
שפכים עירוניים הינם מזהם המים הגדול ביותר בישראל. גם כיום מתרחשת הזרמה של שפכים גולמיים או מטופלים למחצה לנחלים ולוואדיות, אפילו בחלק מערי מרכז הארץ המפותחות והמתקדמות.
האחריות לטיפול בשפכים העירוניים מוטלת על כתפי הרשויות המקומיות. רבות מהן אינן מוכנות לשאת בעול ההקמה והאחזקה של מערכות ההולכה, הטיפול והסילוק של שפכיהן. כיום מתפעלות הרשויות כ־48 מתקני טיהור שפכים במדינה, ומקבלות עזרה במימון ממשרדי הממשלה השונים.
התעשייה צורכת כ־5% מסך צריכת המים בישראל, אך פולטת כ־19% מכלל השפכים. לשפכי התעשייה פוטנציאל הרס סביבתי גדול הרבה יותר מחלקם היחסי בשפכים העירוניים. זאת, שכן הם עלולים להכיל מזהמים שונים ומגוונים, אשר טווח השפעותיהם רחב ביותר: החל מפגיעה במערכות הולכה וטיפול של שפכים עירוניים ועד לפגיעה באיכותם של הקולחים העירוניים, באופן שעלול לפסול אותם להשבה חקלאית או להזרמה בטוחה סביבתית לנחלים ולים.
תוצר הלוואי המרכזי ממכוני טיהור השפכים הוא הבוצה.
