חניטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
הסיבה שניתנה לכך היא הקישורים מבוצעים בריבוי והערך דורש הגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

המומיה של רעמסס השני

חניטה היא שיטת קבורה שבה גופת המת נעטפת בתכריכים ועוברת טיפול בצמחים ותכשירים שונים על מנת לשמרה. חניטה הייתה נהוגה בעבר בתרבויות שונות כמנהג דתי.

החניטות המפורסמות ביותר הן אלו של פרעוני מצרים שנמצאו בפירמידות במצרים. במצרים העתיקה האמינו, כי ישנם חיים שלאחר המוות, ורצו לשמר את גופם של המלך והמלכה לקראת העולם הבא. תות ענח' אמון זכה לחניטה המפותחת ביותר. למקום שבו חנטו את המת קראו הבית היפה. לטקס שלאחר המוות קוראים טקס פתיחת הפה. המצרים האמינו שיש 6 יסודות חשובים שמרכיבים את האדם: הגוף הפיזי, הצל, השם, הרוח, האישיות והאל-מות (העך). האל-מות היה יוצא דופן. לכל בן אדם ישנם כל היסודות מהרגע שבו הוא נולד.

הצל - בן-אדם לא יכול להתקיים בלי צל, וצל בלי בן–אדם.

השם - לכל בן-אדם נתנו שם ברגע שבו הוא נולד, והוא יחיה כל עוד שיקראו לו בשמו. זו הסיבה שנעשו מאמצים כדי להגן על השם.

הרוח - היה כפיל של בן-אדם. זה מה שאנחנו קוראים לו נשמה. הרוח נוצר באותו זמן שהגוף הפיזי. הרוח התקיים בעולם הפיזי וגר במערות קבורה. היו לו את אותם צרכים של בן-אדם בחיים: כלומר לאכול,לשתות וכו'.

האישיות- הבָה היה האישיות של האדם. כל אישיות הייתה יחידה. האישיות נכנסת לבן-אדם בנשימה הראשונה ועוזבת כשהאדם מת.

האל-מות- העָך היה אחד היסודות של האדם שהתחברו עם אלי העולם התחתון.בהיותו בן אלמות ובלתי ניתן לשינוי. העך נוצר אחרי המות על ידי שימוש ב מילות פרדה, הספדים וכשפים, אחרי שיצרו את העך היה מובטח לאדם שהוא לא ימות פעם שנייה אם הוא ימות פעם שנייה כל היסודות יעלמו.

הגוף השלם היה חלק בלתי נפרד של אדם לאחר המות. מבלי גוף פיזי אין צל, שם, רוח, אישיות ואלמות. המצרים האמינו שעל ידי החניטה, הם מבטיחים לעצמם את הלידה מחדש תהייה מוצלחת בחיים שלאחר המות.

בעבר נהגו עמים אחדים לחנוט את מתיהם (הגופה החנוטה נקראת מומיה), ובהם בני האינקה בפרו והילידים האוסטרלים. אולם מנהג זה רווח בעיקר בין המצרים הקדמונים. מכיוון שלחות גורמת לריקבון הגופות, קברו המצרים תחילה את מתיהם בחולות המדבר, והחום הרב ששרר שם ייבש את הגופות ושמר על צורתן. המצרים האמינו, שנשמתו של אדם מתקיימת כל עוד גופו קיים, ואם הגוף יישמר תוסיף גם הנשמה להתקיים. המצרים גם האמינו, שלאחר מות האדם יוצאת נשמתו למסע ארוך, שבו היא נזקקת למזון וצידה. לפיכך נקברו יחד עם הגופה כלי חרס, שאותם מילאו במזון ומשקה. לפי שרידי המזון אפשר לשער מה אכלו ושתו המצרים שחיו לפני אלפי שנים.

בערך שנת 3000 לפנה"ס, עם איחודה של מצרים תחת שלטון הפרעונים, התחילו המצרים להאמין שאין זה לכבודו של אדם חשוב להיקבר בחול, אלא עליו להיקבר בתוך קבר. הם החלו לנהוג כך, אך אוויר הקבר גרם לריקבון הגופות. המצרים הבינו שיש לשמר את הגופות לפני הקבורה, והחלו להשתמש למטרה זו בתמרוקים, בעשבים ובשרפים בעלי ריח מתקתק. עם זאת לא שינו את מנהגם לקבור מזון ומשקה עם המת, ולכן חנטו גם את הבשר והירקות, ושמו אותם בכלי חרס. לעיתים, כשקברו אדם עשיר, שמו את המזון בכלים יקרים, עשויים כסף או זהב. נוסף על כך, נהגו קרובי הנפטר ללכת אל הקבר מדי שנה בשנה, בימים מסוימים, ולקיים טקס דתי, שבמהלכו ניתנה למומיה אספקה מחודשת של מזון ומשקה. באותו פרק זמן שנאמרו בו התפילות, נהגו לפתוח את עיני הנפטר החנוט, את אוזניו ואת פיו, בתקווה שהוא יראה, ישמע ויאכל.

היו כמה שיטות חניטה. הדרך הטובה והיקרה ביותר הייתה לפתוח את הגופה ולהוציא ממנה את האיברים הפנימיים, כולל המוח, ולהכניס לתוך החלל תמרוקים ושרפים.אחר כך שמו את האיברים בכדים קנופיים. הגוף נעטף בתחבושות ועם הנחתה של כל תחבושת נאמרו תפילות ומזמורים. תהליך זה נמשך שבעים יום. כל האיברים הפנימיים (פרט ללב), שהוצאו מהגוף, נחנטו, הושמו בכדים נפרדים ונקברו יחד עם המומיה. שיטה זולה יותר הייתה להספיג את הגופה בנתרן.נתרן מורכב מ-4 מלחים: סודיום קרבונט, סודיום ביקרבונט, סודיום כלוריד וסודיום גופרתי. סודיום קרבונט פועל כגורם מייבש, המוציא את הנוזלים מהגופה. הסודיום ביקרבונט, בסביבה לחה, מעלה את רמת ה-PH בגוף, היוצר סביבה עוינת לבקטריות (מניעת ריקבון) בו זמנית.שיטה זולה אף יותר הייתה שימוש במלח או בסיד. בכל השיטות האלו נכרך הגוף בתחבושות לאחר החניטה, ועל רבות מהן נכתבו תפילות בדיו.