אהרן רוקח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רבי אהרון רוקח האדמו"ר מבעלזא (ה'תר"מ, 1880 - כ"א אב ה'תשי"ז 18 באוגוסט 1957). האדמו"ר הרביעי בשושלת בעלזא שמקורה בגליציה המזרחית (בימינו העיירה נמצאת באוקראינה על גבול פולין).

[עריכה] קורות חייו

[עריכה] ילדותו

הרב אהרן רוקח נולד בשנת ה'תר"מ (1880) כבכור לאביו הרב יששכר דב רוקח (האדמו"ר השלישי בשושלת בעלזא, ולאמו הרבנית בתיה רוחמה רוקח נכדת הרב אהרן טברסקי מצ'רנוביל.

בגיל צעיר הוא התייתם מאמו וגדל בצל סבו הרב יהושע רוקח,

[עריכה] נישואיו וצאצאיו

בגיל 14 התארס עם בת דודו ובגיל מאוחר יותר נישא לה. השידוך נסגר עוד בחיי סבו רבי יהושע מבעלזא ובעידודו.

נולדו לו ממנה מספר בנים ובנות, המפורסם שבהם הוא בנו הבכור הרב משה רוקח שנספה בשואה, כמו כן חתנו הרב שמואל פרנקל.

[עריכה] בשואה

רבי אהרן איבד את כל משפחתו בשואה. בשנת ה'תש"ג (1943) חולץ מגטו בוכניה, ליד קרקוב, תמורת ממון רב, ביחד עם אחיו הרב מרדכי רוקח מבילגוריי, אביו של האדמו"ר הנוכחי הרב יששכר דב רוקח. בפסח שני ט"ו באייר ה'תש"ג (1943) הגיע להונגריה, התיישב בבודפסט למשך שמונה חודשים עד כ"ד בטבת ה'תש"ד (1944), משנודע לו שהגסטאפו עוקב אחריו ודורש מממשלת הונגריה את הסגרתו בחזרה לשלטונות הנאציים עזב במהירות את הונגריה וביום ט' בשבט ה'תש"ד (1944) הגיע יחד עם אחיו לארץ ישראל.

פולמוס הדרשה

[עריכה] בארץ

האדמו"ר התיישב בתל אביב והקים מחדש את חסידות בעלז בארץ ישראל, תחילה בתל אביב, ואחר כך בירושלים, בני ברק וחיפה. (לימים התרחבה החסידות לערים נוספים בישראל, כאשדוד, בית שמש, טלז סטון, בית חלקיה ולאחרונה ברמות).

בקיץ, מערב חג השבועות עד אחרי החגים, היה שוהה בירושלים, עד שנת ה'תשט"ו (1955) בשכונת קטמון, ומאוחר יותר ברחוב אגריפס ליד ישיבת בעלזא.

[עריכה] נישואיו בשנית

בשנת ה'תש"ט (1949) נישא בשנית לרבנית חנה אלמנת האדמו"ר מברגסז שנרצח בשואה. בעת נישואיהם היו לרבנית בן ובת מבעלה הראשון והאדמו"ר הפך לאביהם החורג. הבן הוא הרב אברהם אלתר פולק האדמו"ר מברגסז-פתח תקוה (נפטר כ' אלול, תשס"ו - 2006), הבת היא הרבנית בילא חיה אשתו המנוחה של הרב מנחם מנדל מנדלזון רב המושב החרדי קוממיות (אשר נפטרה בדיוק ביום פטירת אביה החורג, כ"א באב, תשנ"א - 1991).

[עריכה] פטירתו

בליל שבת פרשת עקב כ' באב ה'תשי"ז (1957) השמיע האדמו"ר לחסידיו משא תורני כהרגלו מדי ליל שבת, בין השאר אמר: "כשאבא או רבי נפטר מהעולם, אם בניו או תלמידיו ממשיכים להתנהג בדרך הטוב שהוא לימד אותם, הם מרבים את שכרו של האבא או הרבי בעולם העליון". דבריו אלה התפרשו מאוחר יותר על ידי החסידים כצוואה מפורשת של הרבי. בגמר המשא חש האדמו"ר שלא בטוב, נכנס למיטתו ביקש מים לשתות ובירך ברכת "שהכל נהיה בדברו" שלאחריה הפסיק לתקשר עם הסביבה. משהבחינו משמשיו בהתדרדרות מצבו העבירו אותו לבית חולים שערי צדק ששכנה אז ברחוב אגריפס מול בית מדרשו של האדמו"ר, אבל המצב המשיך להתדרדר ובמוצאי שבת כ"א באב ה'תשי"ז (18 באוגוסט 1957) בשעה 03:55 לפנות בוקר בקעו זעקות שבר נוראות וקריאת "שמע ישראל" מפיות האנשים אשר שהו בחדר האדמו"ר בבית החולים, והאלפים הרבים שהתקבצו בינתיים מסביב לבית החולים הבינו שהאדמו"ר שבק חיים לכל חי.

[עריכה] הלוייתו

הלוייתו התקיימה למחרת, בצהרי יום ראשון, נטלו בה חלק רבבות יהודים מכל השכבות והזרמים: חרדים, דתיים, מסורתיים ואפילו חילונים ומכל ערי הארץ. בדיווחי העיתונים הודגש ש: "ירושלים טרם ראתה הלוייה בקנה מידה כזאת, וכוחות משטרה רבים נדרשו להשליט בה סדר".

במקביל נערכו "הספדים" בבתי הכנסת בריכוזים החרדיים ברחבי העולם, בין השאר בבלגיה, אנגליה, ארצות הברית וקנדה.

הוא נטמן בבית העלמין "הר המנוחות" בירושלים, וקברו מהווה מוקד משיכה לציבור החרדי אשר מבקרים שם בהמוניהם במשך כל השנה כולה, ובפרט ביום ה'יארצייט' - כ"א באב, אז עולים לקברו אלפים מכל הארץ.

[עריכה] דרכיו

נודע בכך שהוא ממעט לאכול ומידה זו הפכה לסמלו עם הזמן. טען כי ניתן לעבוד את ה' עבודה נעלה יותר על ידי אי אכילה, למרות שהעבודה שנעשית תוך כדי אכילה נעלה יותר מכיוון שניתן לא לאכול זמן רב יותר.

היה ידוע בכך שאינו מסוגל לשמוע רע על שום יהודי. מספרים שעל כל רכב שהיה נוסע בשבת היה קורא "מזל טוב, מזל טוב" שהרי בוודאי הוא נוסע עם יולדת לבית החולים.

רבי אהרון רוקח תמך באיחוד המפלגות הדתיות בבחירות לכנסת הראשונה. כשאחד מחסידיו אמר שהתאחדו יהודים וגויים ביחד (וכוונתו ב"גוים" הייתה לדתיים לאומיים), נזדעזע והורה לו ליטול את ידיו שלוש פעמים, ולחזור ולומר שיהודים עם יהודים התאחדו. מספר פעמים ציווהו ליטול את ידיו ולומר את הדברים כראוי, ולבסוף הזהירו שלא לומר שוב את דבריו הקודמים.